פסיכולוגיה עברית | ארכיון פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

קישור ישיר, והתוכן למקרה שיעלם המקור.

עדכון אחרון - 13:18 28/04/04

לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאד מאד... אבל הוא יותר מדאי

מאת מנדל פייקאז'

ספרו של צבי מרק מבקש ללמד על "ריבוי תופעת השיגעון בקרב החסידים", אבל למעשה אין זה אלא קטרוג מצוי וידוע, שראשיתו כראשית החסידות. הדימוי הזה מתעלם מן ההיגיון והפיכחון שבדברי חסידים, וביניהם ר' נחמן מברסלב

צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב,
מכון שלום הרטמן ועם עובד, תל-אביב תשס"ד (ספרית יהדויות)

לפי הצהרתו של ד"ר צבי מרק, ספרו הוא "מחקר מקומם של



	חסידי ברסלב, פורים תשנ"ט

	צילום: ירון קמינסקי

השיגעון ומעשי שיגעון המשמשים סמל בוטה לחיים ולמעשים שאינם על פי הדעת והשכל, הוא בירור אושיות משנתו של ר' נחמן ועמידה על אופיה המיוחד. ההתייחסויות למעשי שיגעון, לשוטים ולרוח השטות הן הקצה הבולט והמושך את העין של תפישת עולם שלמה הבנויה לתפארת והמדגישה שהדעת והשכל הם אך ורק אפיק אחד לזרימת החיים של האדם, ולא דווקא האפיק העיקרי או הנעלה ביותר... תפישת עולם זו של ר' נחמן היא עמוד השדרה והציר המרכזי של ספר זה" (עמ' 13). עוד מן הנאמר בהקדמה: "מהמחקר הנוכחי עולה שהגותו של ר' נחמן מברסלב שייכת במובהק לעולם המיסטיקה... במובן זה המחקר הנוכחי חוזר לקריאה המיסטית של החסידות, וחסידות ברסלב בכלל, של גרשם שלום וההולכים בעקבותיו" (עמ' 16-15).

ארשה לעצמי להעיר כאן: אמת ויציב, קשה להגזים בגודל תרומתו של גרשם שלום לתולדות הרוח בישראל. אולם האמת מחייבת לומר כי תנועת החסידות לא עמדה בטבורם של מחקריו אלא בעיבורם, וכמה מקביעותיו באמונותיהם ודעותיהם של ראשי החסידות שגויות בהחלט, אף כי מרחפת עליהן רוח השראה של הוגה גדול. ועוד משהו מדברי מרק בספרו: "הספר חושף עולם שלם ועשיר, שבמרכזו משאת הנפש המיסטית - ההתאחדות עם האלוהים. המיסטיקה הברסלבית מתגלה כבעלת אופי וייחוד וספר זה משרטט את תווי דמותה. ההכוונה לקראת מצבי הסתלקות הדעת והקריאה לפעילות אקטיווית של השלכת השכל הן מהמאפיינים החשובים ביותר של המיסטיקה הברסלבית ושל העבודה הדתית המעוצבת במסגרתה (עמ' 16). ד"ר מרק כרך את השיגעון בדרשותיו של ר' נחמן עם "השיגעון בראשית החסידות" (עמ' 18). הקשר הפנומנולוגי בין דיבוק ודבקות לשיגעון בחסידות עולה לעיני הקורא בייחוד מתוך שני הפרקים הראשונים בספר "דיבוק ודבקות בשבחי הבעש"ט - הערות לפנומנולוגיה של השיגעון בראשית החסידות; מודלים נוספים לזיקה שבין העבודה הדתית לבין שיגעון וחוסר דעת בחסידות".

"עדות היסטורית מרתקת על ריבוי תופעת השיגעון בקרב החסידים" מצא ד"ר מרק אצל ר' אברהם יהושע השל מאפטא (נפטר ב-1825) בספרו "אוהב ישראל": "צריך האדם הרוצה לעלות אל ה' ממדריגה למדריגה בכל מדריגה צריך הוא שיקדימו קריאה מן השמים וליתן לו אותה המדריגה, כי העבדות האמיתית לשם יתברך הוא דווקא מי שעובד את השם יתברך ואינו רוצה באמת שום מדריגה עד שקוראין לו וכופין אותו מן השמים על זה, כי הוא צורך העולם. והנה בעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו משוגעים חס ושלום או בעלי מרה שחורה" (ההדגשה בספרו של מרק). ד"ר מרק מאריך להביא עוד דוגמאות דומות שמצא לפי דעתו בכתבי החסידים (עמ' 50-47), ומסכם את דבריו: "תופעה זו של חסידים שהתבלבלה דעתם מתוך העבודה הדתית הגיעה גם לחצרו של ר' נחמן מברסלב" (עמ' 53).

לאמיתו של דבר, לא "עדות היסטורית" על "ריבוי תופעת השיגעון בקרב החסידים" לפנינו אלא קטרוג מצוי וידוע, שראשיתו כראשית החסידות, על צדיקי שקר, חקיינים וצבועים, המלווים את תולדות החסידות. יש לזכור כי אף על פי שהחשובים בקרב ראשי החסידות וסופריה בעלי מחשבות היו, הרי הגיגיהם והגיונותיהם אינם מטופחים בערוגות הגותיות אלא זרויים הם בתפרחות דרשניות על מקראות, מאמרי חז"ל, חכמי הקבלה וספרי יראים באופן שלא תמיד קל להבחין בדבריהם בין טפל לעיקר, בין שנינות דרשנית ודברי הלצה לשמם לבין אמירה רעיונית שנשקפת בה דעתו ורחשי לבו של אומרה. לכן, המבקש לרדת לעומק דעתם של חכמי החסידות צריך להכיר מקרוב בראש וראשונה את לשון דיבורם, גוזמאותיה, העוויותיה, ניגוניה ואידיומיה.

מוטיווים רעיוניים ומטבעות לשון הנודדים בספרי יראים וחסידים משמעותם נזילה; על אחת כמה וכמה כשמדובר במטבע לשון כמו שיגעון, משוגע וכדומה, מלים שכיחות ביותר בלשון יידיש, לשונם המדוברת של יהודי מזרח-אירופה, מקום הורתה, לידתה והתפשטותה של החסידות, שיותר משהן משמשות לציון מחלת נפש, הן דימוי או מטאפורה להתנהגותו של אדם "שיצא חוץ לשורה" (כלשונו של ר' נחמן מברסלב), לעיקשות, למסירות נפש, לאקסטזה דתית חריפה, לגחמנות ואף לציון מידות תרומיות. אפשר להמחיש את דברי בדוגמאות רבות, אך דיינו בשני גרגרים מדרשותיו של ר' נחמן: "מה שאנו רואים שכל הנגידים הגדולים כמעט כולם הם משוגעים ממש, כמו שאנו רואים בחוש שכל מי שהוא עשיר יש לו שגעון גדול, דע כי הממון עושה אותו משוגע" ("ליקוטי מוהר"ן", ב, מאמר סד). ברי מכאן שר' נחמן לא התכוון לומר כי הנגידים העשירים דעתם אינה שפויה עליהם, או שלוקים הם במחלת נפש, אלא הממון שבידם מאפשר להם חיי תפנוקים. עוד דוגמה קטנה: "פעם אחת נסעו שני בני אדם עם סוס מבוהל ומשוגע": "סוס משוגע" היינו סוס מתפרע שאינו מציית לרוכבו, כדברי ר' נחמן ש"אין יכולין למצוא עצה מה לעשות לו", שהוא משל לאדם "שיצא חוץ לשורה ופורק עול אזי הצדיק מוכרח לעשות תשובה בשבילו" (שם, מאמר סו).

על המשמעות המיסטית המופלגת כביכול הגלומה במונח "דבקות" בחסידות בכלל ובדברי ר' נחמן בפרט אנו למדים בספרו של ד"ר מרק: "ר' נחמן שותף לעמדה הרווחת בחסידות, אשר שותפים לה אף הוגים חסידיים שבהיבטים אחרים עולמם הרוחני שונה מאוד זה מזה: שהדבקות אינה רק מגע עם האל, אלא אף התאחדות והתכללות בו. בדבקות החסידית ישנם אופנים שונים ומגוונים של אוניו מיסטיקה (איחוד מיסטי). על רקע תפישות אלו המדברות על התבטלות האדם באין סוף אפשר לומר שבמסגרת התהליך המיסטי הופך האדם, במובן מסוים, "להיות אל" (עמ' 165). על הדבקות ומשמעותה בספרי יראים וחסידים דנתי בהרחבה בספרי "בין אידיאולוגיה למציאות" ולא אחזור כאן על דברי. אך פטור בלא כלום אי אפשר: טרחתי להביא שם הוכחות טקסטואליות, שדבקות בספרי יראים וחסידים מקבילה בדרך כלל להתלהבות, להתמסרות, לנאמנות, לריכוז כל כוחות הנפש.

ואביא כאן שתי פיסות קטנות שהבאתין בספרי "ההנהגה החסידית": "בעשותך המצוה תעשה ברחמים... היינו בדביקות גדולה במסירות נפש בכל רמ"ח אברים... והנה הדביקות הוא דבר התבוננות ועיוני בשכל להסיר כל מחשבותיו רק שיתן חושיו ומחשבתו על הדבר הזה שהוא עושה... וזה 'וירא פנחס' (במדבר כה, ז), דהיינו בחשבו לעשות המצוה הזאת לנקום קנאת ה' ראה לעשות בדביקות גדולה 'ויקח רמח' (שם שם), היינו כל רמ"ח אבריו, ומסר נפשו והכניס כל עצמו בהדביקות 'וידקור את שניהם'" (שם, ח. "נועם אלימלך", פרשת בלק). עוד דוגמה אחת הלקוחה מהספר "אהל אלימלך" (עמ' 144), היא הסיפור על "קול דיבוק שבאשה החל לברך בשפע ברכות" ובלשון הדיבור: "אין די ברכות האבין זיי גיהערט רעדן מיט גרויס דביקות".

יש להדגיש כי במוטיב השכינה המדברת מגרונו של הצדיק השתמשו צדיקים וסופרי חסידות בכל הדורות בהשפעת ספר הזהר (פרשת פנחס, רל"ב ע"א), האומר כי השכינה דיברה מתוך גרונו של משה, ולפי תיקוני הזהר (תיקון סט) מתפשטת רוחו של משה בכל דור ודור. והנה במוטיב זה מצא ד"ר צבי מרק סמיכות פרשיות פנומנולוגית בין דיבוק לדביקות: "גם 'דבקות ברוח הקודש' היא סוג של דיבוק במובן זה שהיא מוסברת כרוח הנכנסת בגופו של אדם ומדברת מגרונו. באופן זה מתארים מקורות רבים בחסידות את שלב ההתנבאות בתהליך הדבקות" (עמ' 46). מרק ממחיש את טענתו בדברי ר' קלונימוס קלמן עפשטיין (נפטר ב-1823) בספרו "מאור ושמש": "וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים... והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם ופיהם מדבר נביאות ועתידות ואותם הצדיקים אינם יודעים מה שהיו אומרים כי המה דבקים בעולמות עליונים והשכינה מדברת מתוך גרונם" ("מאור ושמש", פרשת ויגש. צבי מרק, עמ' 46, הערה 104).

מן העניין לזכור כי למוטיב "השכינה מדברת" וכו' שימושים שונים בספרי החסידים בלי זיקה לדבקות. היו צדיקים שהשתמשו בו בשבחי עצמם, צאצאי צדיקים התהדרו בו בייחוס אבות, שהשכינה דיברו מגרון אבותיהם. והיו שהשתמשו בו כמטאפורה לשאר רוח, להשראה מלמעלה ואף כדימוי, כמו שמצינו אצל ר' זאב וואלף מז'יטומיר, מתלמידי ר' דב בער המגיד ממזריץ' שדיבר בשבחי רבו: "כשפתח פיו לדבר דברי תורה נראה לעין כל כאלו אינו בזה העולם כלל ושכינה מדברת מתוך גרונו" ("אור המאיר", פרשת צו). מכל מקום, הקשר בין דיבוק לדביקות הוא אטימולוגי, ותו לא. בעוד שדיבוק הוא "רוח רעה" הצריכה "תיקון", למושג שכינה כלמושג דבקות פנים רבים בספרי מקובלים, יראים וחסידים, כמו הספירה האחרונה בעשר הספירות, ספירת מלכות; ניצוץ; החיות האלוהית המקיימת את המציאות; כוח אלוהי, כמו: "והנה אנו נקראים אבר מהשכינה, פירוש מהאור והחיות שהאציל מאתו יתברך והשרה בתוכנו" ("חיים וחסד" מאת ר' חיים חייקא מאמדור, עמ' 63); "כי כל ניצוץ קדוש השורר בהנבראים והדוממים והצומחים נקרא שכינה השוכנת בתוכנו" ("אור המאיר" לר' זאב וואלף מז'יטומיר, פרשת תשא); "דע שיש אמצעי והיא השכינה שהוא אמצעי בין בני אדם ובין השם יתברך כביכול" (ליקוטי מוהר"ן לר' נחמן מברסלב, חלק א, מאמר קנט).

לפי הגדרתו של גרשם שלום, השכינה היא "פרסוניפיקציה של נוכחות האל בעולם" (פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", ירושלים תשל"ו, עמ' 259). קריאה מדוקדקת בדרשותיו ובשיחותיו של ר' נחמן לכל מלוא העין תוכיח כי טעות גמורה היא להדביק עליהן תווית הגותית חתוכה ומדודה זו או אחרת. רבים מדבריו הושמעו בכל עת מצוא ובמצבי רוח חולפים. והרי לנו עדותו המפורשת של ר' נתן: "כי כן היה דרכו בקודש שעל פי רוב היה אומר תורה מעין מה שהיה נעשה ונדבר אז באותה עת" ("ליקוטי מוהר"ן", א, מאמר רלז, הערת ר' נתן). ובוודאי שאין לנתק את עולמו הרוחני של ר' נחמן מלשד חייו כנכד הבעל שם טוב, כבשר מבשרה של תנועת החסידות שהמכנה המשותף לכל פלגיה, זמניה ואתריה אינו הדבקות, ותהא משמעותה של זו ככל שתהא, אלא הממסד הצדיקי.

אכן, ההנהגה, המנהיגים והמונהגים עמדו במרכז שיחותיו ודרשותיו של ר' נחמן, הן בקטרוגיו הקשים ביותר על צדיקי שקר, על "מנהיגי הדור שמתגאים על הדור בחינם... כי לא ניתן להם גדולה מן השמים כלל... ומושלים על הדור בחנם ויש להם כוח אפילו להעניש" (שם, ב, מאמר ה, אות ה), והן בתודעה צדיקית עצמית קיצונית. אולם אין להעלים עין מר' נחמן מברסלב המפוכח, בעל ההגיגים הרציונליים המובהקים, כמו דעתו הנחרצת על היסוד הפרוגרסיווי בחיי אנוש: "שבכל פעם נתחכם העולם יותר". הוא הודה ש"הדורות הקודמים גילו עיקר החכמה", אלא שלדבריו "הדור האחרון מוסיף מעט ומתחכם יותר" ("שיחות הר"ן, סימן ס). הוא הדין במלחמות המלכים, "שנשפכו בהן דם הרבה בחנם", "ועכשיו נתבטלו הרבה שטותים" ("שבחי מוהר"ן", עבודת ה', סימן צט). במקום אחר ר' נחמן אף הפליג בדבריו וקבע: "אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקודם ואמר בזה הלשון: אדרבא, דער אייבערשטער פירט היינט שעניר די וועלט" ("שיחות הר"ן", סימן שז).

למרות דבריו המפורשים בגנותה של תאוות ממון, יחסו של ר' נחמן אל הממון והעשירות הלכה למעשה היה שונה לחלוטין. על המסורת החסידית כי הבעש"ט ור' אלימלך מליז'נסק היו יום-יום "מפזרים כל הממון שבידם" לצדקה הגיב ר' נחמן, ש"יש מעלה גבוה(ה) יתירה ביותר, דהיינו שהצדיק יחזיק אצלו הממון" ("שיחות הר"ן", סימן קצג). על עצמו העיד ש"עיקר תאוות ממון מי שאין לו כלי לקבל... אני יש לי כלי וכו'" (שם, שם). לפי עדותו המהימנה של ר' נתן מנמירוב, בעת השריפות שפרצו בברסלב ביום הכיפורים תקס"ז (1806) ובליל שבת-חודש אייר תק"ע (1810) "היה רצונו שנקל מאד בענין הצלת ממונו ולבלי להחמיר כלל..." ("שבחי מוהר"ן", עבודת ה' סימן ק). ומן העניין להזכיר כאן את דבריו של ר' נחמן, שביטחון באלוהים הוא מידה טובה, אך בענייני פרנסה על האדם לדאוג לעצמו, ובלשונו: "אף-על-פי שבטחון גם כן טוב מאד, אף-על-פי-כן טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה כי במקום עבודת בטחון, במקום זה יעשה עבודה אחרת" ("חיי מוהר"ן", עבודת ה', סימן נה). אכן, מעדותו הוודאית של ר' נתן מנמירוב אנו יודעים כי בבעלותו של ר' נחמן היו נכסים חומריים (ראה "ימי מהרנ"ת", חלק א, בני-ברק תשט"ז, עמ' 93 ,91 ,89).

לא רק בשיחותיו מתגלים פני ר' נחמן המפוכח, המרוסן, אלא גם בכמה וכמה מדרשותיו, כמו: "אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השם יתברך יתן ואם לא לאו" ("ליקוטי מוהר"ן", א, מאמר כ, אות ה). בדרשה אחרת אנו למדים כי על כל אדם להסתפק במנת הקדושה שהוקצבה לו מן השמים: "שלא להניח את המוח לציות חוץ לגבול שיש לו... שכל בריה יש לו די וגבול באלקותו יתברך... שאפילו בקדושה אסור לו לצאת חוץ לגבול שיש לו..." (שם, ב, ה, אות ז). "המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות (הזכיר ר' נחמן, שעליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם), כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושין ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורה שלהם (והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל)" (שם, מאמר מד). ואין "מרה שחורה" הנזכרת כאן מחלת נפש, שיגעון, אלא תסכול, מפח נפש.

נוסח אחר וחשוב שנכתב בידי ר' נתן אך הוא ברוחם של דברי ר' נחמן: "כי יש באדם שני מיני תבערות מדורת אש, לטוב ולהיפך, ושניהם אינם טובים, כי לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאד מאד להשם יתברך כיקד יקוד אש, אבל הוא יותר מדאי... ואי אפשר לקרר ולצמצם ההתלהבות הזאת שיהיה במדה כי אם על ידי התורה" (שם, א, מאמר עח) - רוצה לומר על ידי שמירה על הנורמטיוויות.

את הביטוי המובהק ביותר לפיכחונו הרציונליסטי של ר' נחמן אנו מוצאים בדרשתו האחרונה, כשלושה שבועות לפני פטירתו (ראה "ליקוטי הלכות", הלכות שלוחין, הלכה ה, אות ד), שבה הסיר את הווילון המיסטי העוטף את הדיבור על "רוח נבואה" - "רוח הקודש" בימינו - והעמידה על משמען המליצי, המטאפורי, על פירושן כשאר רוח, כהארה רוחנית פנימית. וזה לשונו: "כי המנהיג הוא בחינת (במדבר כז) 'איש אשר רוח בו אשר יוציאן ויביאם'... וזה הרוח אחרת שיש למנהיג הוא בחינת רוח הקודש, רוח נבואה, אף על פי שעכשיו אין נמצא רוח נבואה רוח הקודש ממש אף על פי כן בוודאי יש לו בחינת רוח אחרת הנמשך מן הקדושה מה שאין נמצא בשאר ההמון שזהו גם כן בחינת רוח הקודש אף-על-פי שאין רוח הקודש ממש לידע עתידות..." (ההדגשה שלי - מ"פ, "ליקוטי מוהר"ן", ב, מאמר ח, אות ח).

כפי שראינו, אין חיבורו של צבי מרק תחום בכתבי ר' נחמן מברסלב בלבד ובכמה ממאפייניה הרעיוניים של החסידות בכלל, אלא הוא מתיימר לשרטט לנו את מהותה וטיבה של "המיסטיקה הברסלבית", את "אופיה של האמונה הברסלבית", את דרך "עבודת ה' הברסלבית" בכלל, כאילו לפנינו תנועה חברתית-דתית שקפאה על שמריה והתמורות הדרמטיות האדירות ששינו את פני העולם בכלל והעולם היהודי בפרט לא נגעו בה. עלינו להזכיר שכבר בחיבורו הגדול של ר' נתן מנמירוב, "ליקוטי הלכות", יחוש הקורא באקלים שונה מזה העולה לנגד עיניו בכתבי ר' נחמן.

אכן, ספרו זה של ר' נתן הוא בבואה לפרשת הדרכים בתולדותיהם של יהודי מזרח אירופה בארבעת העשורים הראשונים למאה ה-19: הסתעפותה המרהיבה של תנועת החסידות מחד גיסא והתגברותן של תנועת ההשכלה והמודרניזציה מאידך גיסא. ההשכלה, החוכמות החיצוניות, התמורות בסדרי החינוך, הטרידו את ר' נתן לאו דווקא בגלל בעיותיהן התיאולוגיות, אלא מפני שראה בהן סכנה מוחשית להמשך קיומם של סדרי החיים היהודיים הישנים. כמנהיגי החסידות ר' מנחם מנדל מרומאנוב (נפטר ב-1815) ור' חיים מצ'רנוביץ' (נפטר ב-1818), בדור לפניו, ור' צבי אלימלך מדינוב (נפטר ב-1841) בימיו, כן ר' נתן מנמירוב התריע במיוחד נגד חיקוי דרכי הגויים ונימוסיהם "בשמם ומעשיהם ומלבושיהם בכל הנהגותיהם ובלשונותיהם ובכתביהם (ליקוטי הלכות, אורח חיים, שבת, הלכה ה, אות טו). על אחת כמה וכמה שד"ר מרק, המתיימר להציג בספרו את אמונותיהם ודעותיהם של חסידי ברסלב, היה עליו להידרש לתופעה הניאו-ברסלבית בימינו, המשתלטת והולכת על מורשתם האמיתית של חסידי ברסלב.

פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

ארכיון: פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית