| מאת: | איש הרוח | תאריך: | 4/6/2005 15:20 |
נושא: |
השפה העברית | | תוכן: | השפה העברית אמתית מבחינה רגשית, כי היא נותנת רק את הרעיון בלי תוספות. התחביר שלה מתומצת כדי לתת את המחשבה בקצור בלי תוספות. הנשוא השימני הגיוני כי הוא מתאר היטב מצב שמדובר באותו דבר. התמצות גם מבדיל היטב בין משמעויות שונות של חלקי משפט. העברית שורשית כדי להצמד למשמעות ולמחשבה. העברית חסכונית מאד ומשתמשת הרבה פעמים במלה גם כשם, גם כתואר וגם כפועל. למשל המלה "יפה" מתארת תכונת יופי, דבר יפה ויכולה גם לשמש כפועל "יפית" וכולי. בכך העברית מתרכזת ברעיון הכללי ולא בחלקיו.
העברית פשוטה בצורותיה כדי להתרכ ברעיון ולא להוסיף עליו יפויים. המלים "מה" ו"מי" דומות ובסיסיות בצורתן. ה הידוע ואותיות השמוש פשוטות ובסיסיות. מלים עם סבוך צורני הופכות לפשוטות ונוחות. הצורה PAAL פשוטה וסגורה. צורות השם KATAL, KETEL פשוטות. המלים "הוא" ו"היא" דומות לה' הידוע.
הצורות העבריות דומות למשמעותן. המשקלים KATELET, KETEL המתארים מומים ומחלות הם עם הרבה צלילים נמוכים. המשקל KATTAL המתאר מקצוע משתמש בכוח של דגש. משקל המכשירים MAKTEL דומה לצורת הפועל הפעל. הצורה MIKTAL המתארת מקום עוברת מצליל נמוך לצליל גבוה ופתוח. יש כמה צורות עם הברה אחת המתארות עצמים, ויש כמה כמה צורות תואר המתחילות בצליל הפתוח A וממשיכות בצליל אחר: KATUL, KATIL, והצורה KATOL המשמשת גם לצבעים.
הפעלים בעברית משתמשים באות ת לצורות עבר וגם לצורת העתיד של גוף שני, להדגיש שגוף שני מיוחד כי רק לו נתנים צווי ופניה, דבר המבוטא באנגלית ע"י YOU שהוא ישיר וכולל את כל הצורות של גוף שני. הזמן קרוב יותר לאותיות השורש בפועל מאשר הגוף, כי הוא יותר קרוב משמעותית לפועל, וזה יוצר יחידה אחת של פעולה. המלה "את" משמשת להבדיל בין נושא ומושא ולגמש את המשפט וכך מאפשרת להתרכז בסו המחשבה המתוארת במלה ולא במקומה, וגם היא משתמשת בפשטות באות ת. כדי ליצור צליליות נוחה ולהפריד בין המשמעות של הנשוא והמושא, היא הפוכה במבנה מצורת העבר, ולכן גם מלת היחס חיבת לחזור במושאים שונים של אותו פועל. צורות העתיד והצווי ברב המשקלים דומות זו לזו בכל משקל בנפרד. הצווי של PAAL משתמש בצליל O ליצור הרגשה של כוח והתקדמות. צורת הפעיל משתמשת בצווי בצליל E ליצור תחושה של מכונה שמפעילים. שם הפעולה של התפעל הוא היחיד שנשמע כשם תכונה, כי פרושו שהפעולה יוצרת תכונה של הפועל עצמו. שם הפעולה של פיעל הוא היחיד בזכר כי הוא חזק. הפעלים משתמשים באות ה שהיא גם של הידוע והיא בסיסית כדי ליצור פשטות.
המלה "אל" המצטרפת לעתיד, מראה שמדובר בפעולה ולא בשם ובכך מפרידה חזק בין המשמעויות של שתי הצורות. המלה "לא" דומה לצורת העתיד, והמלה "אל" לעבר, להסביר שמדובר במצב הפוך מהפעולה של חוסר פעולה ולא בפעולה. ו ההפוך המקראית מתארת קשר מעברי והשפעתי בין עבר לעתיד ויוצרת צליליות מתגלגלת.
כיון שהעברית מתרכזת במלה שהיא הרעיון הבסיסי, המלים מתארות את המחשבה בצורה מלאה וחזקה. אותיות השמוש אונומטופאיות, ב סגורה, ל תנועתית, מ ו"עם" סגורים במ' חומרים. גם המלה "אם" וצורת הרבים נסגרים במם לתאר כלל. המלים "אני" ו"אין, משתמשות בנון חלשה, ו"אני, גם בא' בסיסית ובי' מופנמת. הפועל "להיות" משתמש בצלילים בסיסיים של אהוי כי הוא מתאר זהות, וכך הוא דומה גם לידוע ולגוף שלישי. הפועל "לרצות" משתמש בריש מצטלצלת וחזקה ובצדי מצטלצלת ויצרית. הפועל "לאכול" משתמש בכף המתארת כרסום חזק ובלמד המתארת תנועתיות. הפועל "לשתות" משתמש בשין ובתיו המזכירות מציצה. הפועל "ללכת" משתמש בלמד ובכף תנועתיות. הפועל "לרוץ" משתמש בריש ובצדי מצטלצלות וחופשיות. הפועל "לישון" משתמש בשין ובנון שקטות. הפועל "לראות" נשמע כהפתחות רפואית חזקה אל הנראה. הפעלים "לדבר" ו"לעבוד" משתמשים בבית ובדלת כבדות ודביקות. הפעלים "להחליט" ו"לשפוט" נגמרים בטית סגורה ותחתונה. הפועל "לאהוב" משתמש באלף ובהיא בסיסיות ובבית רפה ונעימה לאוזן. הפועל "להתחיל" משתמש בחית ריקה ובלמד תנועתית. הפועל "לסים" משתמש באלף בסיסית ובמם סגורה ומלאה. הפועל "לחיות" כמו "להיות" משתמש בחית ריקה לתאר את בסיסיות החיים. הפועל "לומר" משתמש באלף בסיסית ובמם סגורה ומלאה. הפועל "לשאול" משתמש בשין כמו המלה "ש" ובלמד כמו המלים "ל" ו"לא". הפועל "להאמין" משתמש במים ובנון שקטות. הפועל "ליצור" משתמש בצדי ובריש מצטלצלות ויצריות. הפועל "לחשוב" משתמש בשין כמו המלה "ש" ובבית סגורה. הפועל "להרגיש" משתמש בשין ובריש מצטלצלת ורגשית. הפועל "לרחם" משתמש בריש רועדת, בחית שקטה וריקה ונעימה ובמם אמהית. הפועל "לשכוח" נא לעבר חית ריקה. הפועל "לקרוא" יוצא מקוף חזקה וסגורה לריש חזקה, מצטלצלת ופתוחה. הפועל "לכתוב" מצטמצם בתיו ובבית סגורות. הפועל "להכות" משתמש בפשטות באות כ החזקה. המלה "משטרה" יוצא משין נוצצת למכה חדה מטית לריש. המלה "כסף" נשמעת נוצצת ובעלת יצר חומרי. המלה "בשר" משתמש בבית חזקה, בשין לועסת ובריש חזקה וטוחנת. המלה "מים" נשמעת כפתיחה וסגירה של הפה בעת גמיעת מים. המלה "חלב" משתמשת בחית ריקה, בלמד ילדותית, שקטה וזורמת ובבית רפה נעימה לאוזן. המלה "תפוח" נשמעת תפוחה. המלה "שום" נסגרת במבנה עדין של מם ושורוק. המלה "אדם" משתמש במם סגורה וחומרית. המלה "עולם" משתמשת בחולם כוללני, בלמד תנועתית וכוללנית ובמם סגורה ומלאה. המלים "שמן" "שלם" ו"מלא" משתמשות במם סגורה ומלאה. המלה "טוב" פשוטה ונעימה, והמלה "רע" משתמשת בריש לא נוחה. המלה "חם" משתמש בחית נושבת כרוח ובמם חומרית ומלאה, והמל "קר" בקוף חקה וקשה כקור ובריש רועדת. יש מלים שבנויות כתנועה אל מטה מסוימת כמו "ללחום" ו"לאים".
המלים "ש", "יש" "את", "זה" וצורות הפועל משתמשות באותיות שיניות כי הן דומות במשמעותן הבסיסית. גם הפועל "לעשות" בסיסי ולכן באות שנית. המלה "איש" משתמשת בשין כי היא רעיון בסיסי בעולם, שקשור לעשיה ולדבור. האות ש ואותיות צליליות משמשות גם לתאור דברים חברתיים מעשיים וחומרניים כמו: כסף, תשלום, שר, משטרה, ממשלה, משפט, פשע ושלום.
העברית נותנת אופי צלילי חזק רק לדברים שהם חזקים רגשית. המלה "גבור" חזקה מהמלה "גדול", שהיא יותר מתמטית. הפועל "לעלות" מתאר עליונות בעזרת הלמד, כי הוא חיצוני. לעומתו הפועל "לרדת" פחות אונומטופאי כי הוא פנימי. הפועל "לצאת" משתמש בצדי צלילית ויצרית בלבד, ולעומתו הפועל "להכנס" לא משתמש במם אלא בכף חזקה ואחריה נון חלשה כמו "לכון" ו"כאן". הפועל "לפתוח" יוצא מפא סגורה לחית ריקה, והפועל "לסגור" פחות צלילי ויותר דומה לפעלים "לגמור", "לגעת" ו"להרוג" המשתמשים בגימל פנימית לתאר סיום. הפעלים "לנוע", "לזוז" והמלה "לאט" משתמשות בצלילים בסיסיים ולא אונומטופאיים כי הן בעלות משמעות מתמטית בסיסית. הפעלים "לזוז", "לנסוע" ו"לטוס" משתמשים בצלילים שניים, והמלה "לאט" מחקה צליל שני, כי הם בסיסיים כמו עשיה. הפועל "לשנות" משתמש בנון חלשה ובסיסית כמו לנוע ובשין שנית. המלים המיניות "מין", "זון" ו"אונן" משתמשות באותיות חלשות בלבד, כדי לא לתת כוח לדבר אינטימי ולא נעים.
ר משמשת הרבה פעמים לתאר חלקיות, חוסר שלמות. כך "הרג", "גמר", "עצר" ו"שבר" מתארים המנעות משלם. הצורה פר נשמעת מתפרקת ולכן משמשת לתאור התפרקות. ר עם כ או עם האות הדומה לה ק משמשת הרבה פעמים לתאר חלקיות מקומית עם גבולות מוגדרים, כמו "ארוך", "קצר", "קרוב", "רחוק", "דרך", "רכב", "מרכז", "כדור", וגם דברים עסקיים כמו "רכש", "שכר" ו"מכר".
האות ב משמשת הרבה פעמים לתאור פנימיות במקום, כמו בפעלים "לעבור", "לבוא", "לחבר" ו"לקבץ". היא גם משמשת לרגשות כמו "אהבה", "חבה", "עצב", "בושה", "מבוכה" ו"עלבון" ולמלים "טוב" ו"לב", כי רגשות פנימיים בתוך הלב. גם נון, שהיא חלשה, משמשת לחלק מהרגשות. בית משמשת גם לפעמים "לחשוב" ו"להבין", שהם פנימיים במוח, ובמשולב למלים של בניה ויצירה כמו "להבין", "לבנות", "בן" ו"אבן". המלים "לגעת" ו"לפגוע" משתמשות במושא באות ב לתאר התקרבות לפנימיות של האוביקט.
צרוף הצלילים סמך ופא מתאר הרבה פעמים ספירה וחשבון, כמו במלים: "לספור", "אפס", "סוף", "להפסיק", ו"לאסוף". סמך ופא רפה הן תנועתיות ושקטות למחצה, ולכן יוצרות הרגשה של בסיסיות כמו תאור כמויות. סמך גם אות שנית, ואותיות שניות משמשות לדברים מתמטיים, לכן היא מתאימה כאן.
יש מלים בעלות עוצמה צלילית. לפעמים היא נוצרת ע"י אות אהוי בין שני עצורים, וזה נותן הרגשה של תנועה חזקה בין העצורים, כמו "כעס", "גער", "כער", "בער", "שאג" ו"צעק". לפעמים היא נוצרת ע"י תנועה הפתחות חזקה מתיו או טית סגורות למחצה לאות פתוחה וריקה כמו "פתח", "מתח", "שטח", "נתח" ו"רתח". הפועל "להשפיע" יוצא משין צלילית, הדומה לפועל "לשנות" אל פא חזקה ועין עמוקה וכך יוצר כוח של שפע והשפעה. האות ע עמוקה ולכן משמשת לרב לתאר דברים עמוקים כמו "ידע", "טבע", "שקע", "עמוק", "קבע". המלים "צמח" ו"שמח" יוצאות ממם מלאה לחית ריקה, וכך מתארות כוח של הפתחות והוצרות.
|
|
מנהלי הפורום
יששכר עשת
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
השפה העברית
שלח דואר ליששכר עשת
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום