חברים יקרים.

בהתקרב חג הפסח אני רוצה לגעת בפן הקשה של החירות. במחיר שלה.

אני חושב על המקום אליו יצאנו ממצרים. הפיוט המפורסם שמופיע בהגדה של פסח מפרט את כל המהלך שהתחיל ב "הוציאנו ממצרים" והסתיים ב "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". זהו מבט הסטורי. מבט ממקום שרואה את כל התהליך וצובע את הדרך באור המטרה. אבל אבותינו שנגאלו ממצרים לא נכנסו מיד לארץ עיינות ותהומות שיוצאים בבקעה ובהר. גאולי מצרים שמו דרכם אל המדבר. אל ארץ ציה וצלמוות.

מסע הגאולה שהחל בפסח מצרים הוא במדה רבה אות וסמל למסעו של כל פרט אל החירות. הדרך אל החירות היא קשה ובעיקר לא מובטחת. הדרך אל החירות מתחילה בעזיבת העולם הישן. העזיבה הזאת היא במידה גדולה מאד ידיעת אלקים. זהו המקום שבו אנחנו סומכים על אלוקים. עוזבים את המקום המוכר ועדיין אין לנו בית בחירה חדש. סומכים על אלוקים שיביא אותנו לשם למרות שהשם הזה אינו נראה באופק.

במדבר הגדול והנורא נזכרו אבותנו בסיר הבשר שהיה להם במצרים. כלנו יודעים את טיבו של אותו סיר. כולנו מכירים את סיפורי העבדות. כולנו יודעים על "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". ובכל זאת, העולם הישן מעניק איזה שהוא ביטחון שמארץ ציה וצלמוות אפשר להתגעגע אליו.

כולנו רוצים חירות. אבל כנראה שלא תמיד אנחנו מוכנים או יכולים לשלם את מחיר החירות. לא תמיד יש לנו את האומץ להודות בשעבוד הנוכחי. לא תמיד יש לנו את האומץ לצאת אל המדבר בחוסר כל מחד ובתקווה ובאמונה מאידך.

ותפילה לי לבורא עולם. מי יתן ויהיה לי את הכוח להכיר ולהודות בטעון תיקון. מי יתן ויהיה לי את האומץ והיכולת לעזוב את הרע גם כשהטוב עוד רחוק ואולי לא כל כך נראה. מי יתן ויהיה לי את הדחף והכוח לצאת אל המסע שבלעדיו החירות והבחירה ובית הבחירה אינם אפשריים. מי יתן ויהיה אלוקים עמדי בדרך שאני הולך ויביא אותי בשלום אל מחוז חפצי.