אני קורא את דבריכם בדיון על כבוד אב ואם ורוצה להיות שותף. רציתי להגיב והיה לי קשה. אני מרגיש שהנושא הזה טעון לי מדי אישית.
ובכל זאת אני רוצה להשתתף. אני רוצה לשתף אתכם בספור ששמעתי פעם על אחד מגדולי החזנים בדור הזהב של החזנות. זה לא עוסק בכבוד אב ואם אבל אולי זה מרחיב את הדיון אל השאלה העקרונית בדבר הקושי האמיתי לקיים מצווה.
אני כבר לא זוכר איפה שמעתי את הספור הזה ואני לא יכול להיות אחראי לאמיתותו. מהסיבה הזאת אמנע מלהזכיר את שמו של החזן. אומר לכם רק שהוא מהידועים ביותר ושהקלטותיו מתנגנות אצל כל חובב חזנות, גם לא מושבעים כמוני..
מספרים על החזן הזה שלקראת תפילת הסליחות בקש ממנו מנצח המקהלה להכין את הקטע בסליחות המתחיל במילים "אשמנו מכל עם". אני לא יכול לשיר את זה אמר החזן. מדובר בחזן שבצעירותו הקליט בעצמו את היצירה הזאת. אני לא יכול אמר. לאחר שעברתי את שנות השואה, לאחר שראיתי מה עושים עמים אחרים, אני לא מסוגל לשיר את זה. אשמנו, בסדר. בגדנו, בסדר. אבל אשמנו מכל עם? בין כל מפלצות האדם במשפחת העמים אין אף אחד גרוע מאתנו? נכון, צדיק אין בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. אבל אנחנו הגרועים ביותר? אנחנו אשמנו מכל עם?
הספור הזה מלווה אותי בכל פעם שאני עומד מול הצורך לקיים מצווה שמעוררת קושי רגשי. מה עושים עם זה? מה מקומה של התחושה אינני יכול?
מנהלי הפורום
יששכר עשת
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
צביקה מאירי
קושי רגשי בקיום מחוייבות