| תוכן: | יששכר שלום.
שתי מילים שכתבת אתמול מעסיקות אותי מאד. את הדברים שכתבת תחת הכותרת "שיפוטיות כן או לא" סיימת ב"עצוב לי".
מאד הופתעתי. בשום שלב בדיון הזה, אני לא הרגשתי שהוא מעורר בי עצב. נהפוך הוא (איזה פלא, ראש חודש אדר היום...). הדיון נגע בנקודות של חוסר הסכמה. הוא אולי נגע בפחדים. ועדיין, עצב לא חשתי. הנאה, נכונות להביט ולשאול דווקא חשתי. בשבילי המגעים הכתובים האלה היו בעיקר מעוררים ומשמחים.
אני מפספס משהו בתחושה שהעצב הזה מבטא אכזבה? המשפט "אין תשובה אחת נכונה" נגע במשהו שגרם לך להתנגד בעוצמה ולחוש עצב אחר כך?
אני מנסה לחשוב שוב מה המשפט הזה עושה לי. המשפט הזה איננו מבטא את חלומי. הוא אולי איננו מבטא את המקום שבו הייתי רוצה להיות והוא בוודאי לא מבטא את המקום שבו בחרתי להיות. תחושת המוגבלות שלי, תחושת חוסר היכולת להיות בטוח ולייחס את האמת למחשבותי ואמונותי, התחושות האלה כפויות עלי. מעולם לא עמדה בפני האפשרות ואינני יודע איך הייתי נוהג לו ניתנה לי האפשרות להסיר ספקות ולדעת אמת אחת יחידה שאין הרהור לב אחריה. אולי היו אלה חיים קלים וטובים ואולי חיים חסרי עניין. בכל מקרה, זה לא עומד לבחירתי ובמשפט "אין תשובה אחת נכונה" רק ביטאתי את תחושתי, את הדרך שבה אני מרגיש את עצמי.
אינני יודע וזה גם לא מאד משמעותי בשבילי אם המשפט הזה הוא, כהגדרתך, פוסט מודרני או לא. אני יכול רק לשתף אותך ואת כל חברינו היקרים בדיון הזה בתחושה שבשבילי המשפט הזה איננו תשובה לשום שאלה, ובוודאי שאיננו תשובה נכונה בעולם שאין בו תשובה אחת נכונה. אני רוצה לחזור ולהזכיר לעצמי ולכולנו את הקונטקסט שבו אני רואה את המשפט הזה. המשפט הזה, בעיני, הוא אורתוגונלי לשאלת האמונה. יכול אדם להאמין בבורא עולם. יכול אדם לייחס אמת מוחלטת לבורא עולם. ועדיין לא נובעת מכך מסקנה שיש אמת מוחלטת בתחושות האמוניות או האחרות של בני אדם. כמאמין אינני מרגיש שאני חייב לייחס את האמת לעצמי, לדברים שאמרתי או חשבתי או שאמרו, חשבו, כתבו אחרים.
אני מנסה להבין למה אתה מתכוון באמירה שהמשפט הזה נוצר על מנת להגן עלינו מפני "הוכח תוכיח את עמיתך". אתה מתכוון לומר שבהכרח מי שחש כך מתחמק מקיום מצוותיו? חוסר ייחוס של אמת מוחלטת לתחושותי ואמונותי נחווה על ידך כהעדר של יראת אלוקים? אתה רואה חוט מקשר הכרחי בין התחושה שאינני יודע דבר על אמת מוחלטת לבין המסקנה שאם כן אינני מחויב לשום דבר? אפשרית בעיניך גם המסקנה ההפוכה? יכול להיות שדווקא בגלל המודעות למגבלותי ולחוסר האמת המוחלטת שבתחושותי אני מקבל על עצמי מצוות שמקורן מחוץ לי? יכול להיות שדווקא בגלל בורותי בנושאי כלכלה אני מקבל על עצמי את סמכותם של אחרים לנהל מדיניות כלכלית ולשלם את המחיר הנתבע ממני על ידם? אתה חושב שזו המשמעות של "נעשה ונשמע"? יכול להיות ש"נעשה ונשמע" מבטא דווקא את תחושת חוסר הביטחון? את התחושה שקבלת המצוות איננה באה ממקום של ביטחון אלא ממקום של נכונות לקבלם למרות אי היכולת להכיר את האמת שמאחוריהם?
ובעיקר מסקרן אותי העצב. מאין הוא בא? הוא בא ממקום של אמפתיה כלפי מי שלא זכו שלא יהיה ספק בלבם? הוא בא מצער על שיש בעולם "מליוני אנשים לבד"? הוא בא מאכזבה על שעליך לחיות בעולם שיש בו תועים כאלה? אפשר היה, כמובן, להידרש לשאלה העקרונית אם עצב איננו מבטא חוסר עמידה בניסיון. אפשר לשאול עד כמה רצינית התביעה "להיות בשמחה תמיד". מי שדיבר על המצווה הזאת הניח שהעולם הוא רק טוב? שצריך להיות בשמחה תמיד כי אין תופעות טרגיות וקשות בעולם? יכול להיות ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" זה העמדת אתגר לקבל את העולם? יכול להיות שזו קריאה להפרדה בין החובה לעשות כדי לשנות ולהיטיב את העולם לבין הצורך לקבל את העולם והאחרים גם כשהם שונים ממני ולהכיר בכך שגם בזה יש טוב?
שנזכה להיות בשמחה תמיד.
צביקה.
|
מנהלי הפורום
יששכר עשת
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
צביקה מאירי
להיות בשמחה תמיד
שלח דואר ליששכר עשת
הודעות נוספות בפורום