למתקנת שלום רב.

את מספרת שאימא שלך סובלת מדיכאון. דיכאון היא מחלה רפואית.

את שואלת על התמודדות אישית. חילקתי את תשובתי למספר נושאים.

נאחל בעזרת השם, רפואה שלמה, לאימך וכוחות ותעצומות נפש לקבל החלטות לטובת אימך ונפשה המעונה וגם לטובתך. הקדוש ברוך הוא יכוון את דרככם ברוח היהודית שבה, אנו סוברים, לכל אדם יש יעוד ותפקיד בחייו.

יש חיוב ברור להתרפא על ידי הרפואה. את כותבת "היא לא לוקחת תרופות. אני לא מאמינה בתרופות. וגם היא לא. " האם מותר לא להאמין ברפואה ובתרופות?  שאלה מורכבת שאין עליה תשובה חד משמעית. קראי את המאמר הבא שהבאתי קטעים ממנו כאן.

אישית כפסיכולוג בעל רישיון של משרד הבריאות אני נוהג להציע לחולים לנסות בליווי רופא לנסות טיפול תרופתי, כי כך צווינו. אני מסייע להפיג חששות, מציע ידע ממחקר מבוקר, מציע לחולים להביא את הקשיים הרגשיים ולהתמודד איתם יחד איתי. מוזמנת להביא את הקשיים הרגשיים לקחת תרופות לפורום.

בברכת רפואה שלמה

יששכר

 החיוב להתרפא/ אהרון קליינשפיז

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/refua.htm

"כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער. וכן: אסור לאדם להכות את חברו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו" (שולחן ערוך הרב הרש"ז בעל ה'תניא', חלק חושן משפט, הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם, סעיף ד'.)

מפני שחברו אינו בעלים על גופו ואין שום תוקף לרשותו, ואסור להכותו. ולא רק שאין לאדם רשות לחבל בעצמו, אלא אף אסור לו לסכן את עצמו, כלומר, אסור לו להיכנס למצב בו יש סכנה שייפגע על ידי הסביבה.

ג. החיוב להתרפא

אמרנו, שאין האדם רשאי להכות את עצמו, אבל יש לברר: אם המכה באה בידי שמים, כגון מחלה מסוכנת- האם רשאי אדם לומר: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. הוא הכה אותי, וברצונו ירפא אותי. אני מצידי לא אעשה דבר כדי להתרפא". האם רשאי לנהוג כך ולמסור עצמו ביד ה', או שחובה עליו להשתדל ברפואתו באמצעות רופאים ותרופות, כמקובל?

נראה דה אידנא (כיום) אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא

לרופא שירפאנו. ואין לו רשות לשנות דרך העולם ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי

הדורות שנתרפאו על ידי הרופאים. (דרכי יוסף, יורה דעה של"ו, ב מובא ב"אסיא "ב')

וכל המתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על הנס לומר

שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו,

וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין. (שבט יהודה שם, מובא ב"אסיא" שם)

לא רק שהחולה צריך להשתדל ברפואתו, אלא שצריך הוא להתייחס לדברי הרופא כאל מצווה ממצוות התורה:

חייב החולה לשמוע לציווי הרופא לא פחות, אם לא יותר, מחוקי ה"שולחן ערוך" באיסור והיתר, כמצווה מהתורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". (גשר החיים ח"א, פ"א, אות ג')

חובתו של החולה להשתדל ברפואתו, למרות שמחלתו באה לו מידי הקב"ה, מבוססת על ההשקפה,הרואה את הטיפול בבריאות הגוף כחלק מהחובה הכללית המוטלת על האדם להשלים את עצמו ואת הבריאה.

וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית ( בדרכי הטבע ) במה שנוגע לבריאות, למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר בה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ואפילו ל"מינים" כדי להתרפא. (קובץ איגרות של ה"חזון איש "חלק א, 'איגרת קלו)

הקב"ה ברא את העולם חסר ובלתי שלם מלכתחילה. וחובת האדם "להשלים את צורתו, "לתקן את החסרונות גם בדמותו הרוחנית וגם בבריאות גופו. הרפואה היא הכלי באמצעותו מתקן האדם את החסרונות שבגופו, המתגלים על ידי המחלות למיניהן. הקב"ה ברא דברים שיעזרו לאדם למלא את תפקיד התיקון הגופני:

והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה

שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת. (שם)

נבראו חומרים, שמהם ניתן להכין תרופות, וניתנה חכמה לאדם להתבונן ולגלות בשכלו דרכי רפואה חדשים. המדע הרפואי הולך ומשתכלל ומשפר את בריאות האדם -וכך רצונו של הקב"ה, שבריאות האדם תבוא דרך מדע הרפואה.

אמרנו אפוא, שהחולה חייב להזדקק לרופא. השאלה היא: אם החולה אינו מקיים חובתו זו ואינו מציית לרופאים - האם רשאים לכפות עליו טיפול חיוני להציל את חייו?

כשיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה, ועושה תרופה בדוקה - ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה... דמן התורה יש מצווה וחובה לרופא לרפאותו, כגון לחתוך אבר... ודאי עושין לו, ואפילו בעל כורחו, משום הצלת נפש. ועושין כל דבר להצלת נפשו, וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה. ("מורו קציעה" על אורח חיים לר' יעקב עמדין, מובא ב"אסיא" א'.)

ובכן,לא רק שהחולה חייב להתרפא, אלא שאם אינו רוצה בטיפול חייבים לכפות עליו טיפול חיוני. זאת משום שחייבים מן התורה לרפאותו, ואסור לעמוד על דמו ולתת לו למות מפני שאינו רוצה להירפא.

אולם נשאלת השאלה: האם החולה חייב לקבל טיפול רפואי שנועד להצלת חייו, גם אם ספק אם הטיפול יועיל, וגם אם הטיפול יביא עליו סבל כל ימיו?

אחד מגדולי התורה בדורנו, הרב שלמה זלמן אויערבך, נשאל לגבי ילדה חולה מסוכנת מאוד, שהרופאים הציעו לעשות לה ניתוח, שייתכן שיציל את חייה, אבל על ידי הניתוח הזה תישאר משותקת לכל ימי חייה. האם חייבים לעשות לה ניתוח כזה כדי לנסות להציל את חייה? והשיב:

.1 כיוון שעל ידי הניתוח היא תישאר חס ושלום משותקת לכל ימי חייה, ונוסף לזה אין ההצלה ודאית. בכגון זה מוטב להישאר ב"שב ואל תעשה" ולהישען על רחמי ה' כי רבים רחמיו וביד אדם לא להפילה...הואיל וסוף סוף החיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המוות מחיים,לכן בכגון זה מסתבר, שאין חייבים לעשות מעשה של ניתוח ב"קום ועשה", ובפרט בנידון דידן, שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק. (ספר"הלכה ורפואה" כרך ג' עמ' ס': "תשובה בעניין חולה מסוכן מאוד" מהגרש"ז אויערבך שליט"א)

הניתוח יכול אמנם להציל את חייה, אבל הטיפול הזה בעצמו מביא עליה סבל קשה מר ממוות לכל חייה.לכן אין חובה לעשות טיפול רפואי כזה. "ובפרט כאשר עצם ההצלה ממוות על ידי טיפול זה אינו אלא ספק", אז מוטב שלא לעשות את הטיפול.

בעל "איגרות משה", רבי משה פיינשטיין זצ"ל, עומד בתשובתו על מקרים נוספים, שבהם אין לכפות טיפול רפואי ללא רצון החולה:

.2 אם מסרב בגלל שאינו נותן אמון ברופאים אלו המטפלים בו - צריך למצוא רופא שמאמין בו. ורק אם אין רופא שמאמין בו, וגם אי אפשר לשולחו לבי"ח אחר, ואי אפשר להמתין בגלל תוקף מחלתו- רק אז יעשו בעל כורחו בהסכמת כל הרופאים בבית חולים זה.

.3 אם יש בתרופה עצמה איזו סכנה - אין ליתן בעל כורחו בכל אופן למרות שהרופאים נוהגים לתת תרופה זו לחולה מסוכן, מפני שהסכנה של הרפואה פחותה בהרבה מסכנת המחלה. (שו"ת "איגרות משה" חלק חושן משפט ב, סימן עג אות ה')

בשני מקרים החולה אינו חייב להתרפא: אינו חייב להתרפא מכל אחד (2) וגם אינו חייב להסתכן. (3)

אולם גם במקרים, שחובתו של החולה להתרפא ברורה, ובכל זאת מסרב הוא לקבל טיפול, גם אז אין זה פשוט שצריך לכפותו וצריך שיקול רב לשם שמיים:

.4 אם מתבעת פוחד החולה מהטיפול - אין לעשות. כי הבעתה אפשר שתזיקהו וגם תמיתהו ויהיה זה כהמיתו בידיים, ויותר טוב שלא לעשות בעל כורחו. וצריכים הרופאים להתיישב הרבה, כשנזדמן חולה שאינו רוצה ברפואה, אם לכפותו כשהוא גדול - כי קרוב שלא תהא תועלת כל כך. (שם)

יש לחשוש, שאם החולה פוחד מאוד מהטיפול, כאשר נכפה אותו נזיק במקום להועיל. ועוד:

.5 מה שצריך לרפא חולה גם "בעל כורחו" מובנו, שהחולה גדול ועשה זה ברצון, אבל לא מחמת שרוצה ממש אלא מחמת שאומרים לו וגוזרין עליו מעין "הסכמה מאונס". אבל "בעל כורחו" ממש, שצריך להחזיקו בכוח ולהאכילו בדוגמת החולה שלא רצה לאכול - אין לעשות כן לגדול בר דעת כשאינו רוצה לאכול, וכל שכן שסובר שלא טובה לו האכילה, משום שהוא סכנה לחולה כשלא ישמעו לו.

אבל צריכים להשפיע עליו שיעשה כציווי הרופא - ואם לאו, אין שייך לעשות כלום. (שו"ת "איגרות משה"חלק חושן משפט ב, סימן עד אות ג')

בתנאים מסוימים, עצם הכפייה בכוח על החולה מסכנת אותו, ואין לעשותה. צריך להשפיע עליו שיעשה כמצוות הרופא, ואם אינו משתכנע, והוא גדול ובר דעת ומסרב בהכרה ברורה, אין לכפותו בכוח.