חברים יקרים,

כידוע השבוע הזה מיוחד לא רק בט"ו בשבט שחל בו אלא גם בפרשת השבוע שבמרכזה עשרת הדברות ובראשן הדברה הראשונה של "אנכי ה' אלוהיך", הדברה שאולי יותר מכל דבר אחר היא המקור והתביעה לאמונה.

אני רוצה להביא לכם את הספור שאינני זוכר היכן שמעתי ושיש בו גם המשך לדיון הקודם בענייני אמונה וידיעה ומה שביניהם. הספור הוא בעניינו של יהודי, ליטאי בן ליטאי, שחשקה נפשו להיות חסיד. מצא לו הליטאי רבי, קנה לו שטריימל, תחב את מכנסיו לתוך הגרביים החדשות והארוכות והיה לחסיד שמח וטוב לבב. האידיליה הזאת נמשכה עד השלב שבו קרב יום הזיכרון לפטירתו של אבי החסיד והוא החל לתת דעתו על הקדיש שיהא עליו לומר לעילוי נשמתו. כידוע יש הבדל בנוסח תפילת הקדיש בין הנוסח המקובל אצל הליטאים (נוסח אשכנז) לזה המקובל אצל החסידים (נוסח ספרד). הליטאים מקפידים מאד להשמיט מהקדיש את המילים "ויצמח פורקניא ויקרב משיחיה", בעוד החסידים לא מסוגלים בכלל לומר קדיש בלי המילים האלה שמתנגנות להם אוטומטית כחלק מהותי של הקדיש.

כחסיד אני רוצה מאד לומר "ויצמח פורקניא" שח החסיד בפני רבו. אבל אני גם יודע שאבי יתהפך בקברו אם אומר את זה, ועוד לעילוי נשמתו. הרבי שמע את לבטיו של החסיד ופסק לו מייד תשובה נחרצת וחד משמעית. ברור שעליך לומר "ויצמח פורקניא!" גם נימוק היה בפיו של הרבי. כל עוד חי אביך בעולם הזה הוא טעה לחשוב שאין לומר "ויצמח פורקניא", אבל עכשיו, כשהוא בעולם האמת והוא יודע את האמת, בוודאי רצוי לו שתאמר קדיש כהלכה...

אני רוצה לשתף אתכם בהרהורים על מיקומה בנפש של תחושת האמת. יש לי תחושה שאצל הרבי הזה ממוקמת תחושת האמת בתוך האני. היא צובעת בצבעים של אמת את תפיסתו הפרטית ואת תחושותיו האישיות ונותנת להם משמעות של אמת מוחלטת. במקום אחר, אליו גם החסיד עדיין לא הגיע, יכולה תחושת האמת להיות ממוקמת כולה בעולם החיצוני. במקרה כזה, צובעת תחושת האמת את אלוהים. היא אביה מולידה של התחושה שיש אמת במקום כלשהו, אבל המקום הזה איננו אני. אולי גם זו משמעות של מה שנאמר כי אמת היא אחת משמותיו של אלוהים. ואולי משימתנו כבני אדם, חלק ממשימת הגידול הכללית שלנו, היא להוציא את תחושת האמת ממקומה בתוך האני, להכיר בכך שהיא איננה חלק מאתנו, להכיר בכך שתפיסתנו ואמונתנו לעולם אין בה אמת מוחלטת, ועדיין להיות מסוגלים להכיל את האמת כישות בעולם החיצוני, להינות ממנה גם אם איננה אנחנו עצמנו.

צביקה.