שנאת חינם

בתקופה של פילוג לא עלינו, רגע לפני שפיכות דמים חס ושלום. נלמד זה את זה, בטיפולים, בחיי היום יום, בחיי המשפחה.

יש רגעים שנראה שעלינו להתנתק, להתפנות. בשפת האדם הקטן: להתגרש, להיות ברוגז, לעבור דירה כשהסביבה לא מתאימה, לעבור בית ספר כשלא מסתדרים.  

ספר ויקרא פרק יט (טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: (טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':

ולמה זה כל כך חשוב?

כי מפני מה חרב? (בית המקדש השני?) מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט').

"כי בשביל שנאת חינם נחרבה ירושלים, ודבר זה נתבאר במקומו, כי ע"י בית המקדש וירושלים, נעשו כל  ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו, עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חילוק ביניהם, נחרב המקום שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך
על ידי שנאת חינם... נחרבה העיר והמקדש" (מהר"ל, ביאורי אגדות גיטין, על האגדה אקמצא ובר קמצא).

מתוך אתר מאגר אסופה. מאגר מקורות מצוין המתעשר והולך חיבור בין מקורות תורניים, ספרות הגות ומסות ומקורות אומנותיים.http://www.elulbm.org.il/asufa/pag_categorias.php3

קמצא ובר קמצא – הסיפור מתורגם(בבלי גיטין נה עמוד ב' - נו עמוד א')  

אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה?"
על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים. וכך היה מעשה:
אדם אחד שאוהבו היה נקרא קמצא ושונאו היה נקרא בר קמצא, עשה סעודה, משתה גדול.
אמר לו לשמשו: לך הבא לי את קמצא (אוהבו),
הלך והביא לו בטעות את בר קמצא (שונאו).
בא בעל הבית ומצא אותו את בר קמצא שהוא יושב בסעודה
אמר לו לבר קמצא: הרי אדם זה, כלומר אתה, שונא של אותו אדם, שלי, מה אתה רוצה כאן? קום צא!
אמר לו בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי מה שאני אוכל ושותה.
אמר לו בעל הבית: לא.
אמר לו בר קמצא: אתן לך דמי חצי סעודתך ובלבד שלא תוציאני!
אמר לו: לא.
אמר לו: את לך דמי כל סעודתך!
אמר לו: לא.
ולבסוף אחזו בידו והעמידו והוציאו החוצה.
אמר בר קמצא: הואיל והיו יושבים שם חכמים ולא מחו בו אף על פי שראו כיצד הוא מביישני,למד אתה מכאן שנוח להם בדבר כזה,
אלך ואלשין עליהם בבית המלך.
הלך למלכות אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים!
אמר לו: מי יאמר (יוכיח) שכן הוא?
אמר לו נסה אותם בכך: שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו.
הלך הקיסר שלח בידו עגל משולש מובחר.
בזמן שבא בר קמצא משם הטיל בו מום, בשפתיו של העגל, ויש אומרים בעפעפים שבעין.
מקום שבשבילנו הוא נחשב למום ולהם, לדעת הגויים, אינו מום.
חשבו חכמים להקריב אותו בכל זאת משום שלום מלכות.
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, אם כך יאמרו האנשים מעתה בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!
חשבו חכמים להרוג אותו (את בר קמצא) כדי שלא ילך ויאמר למלכות.
אמר להם רבי זכריה: יאמרו אנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג!

 שבוע טוב

יששכר