פונה אלי מאבטח שני מכיר מאט. "מה יהיה עם הכלכלה?" הוא שואל אותי. "עוד מעט כולם יהיו עניים." הוא אומר בצער וכאב של חוסר אונים. אנחנו משוחחים כרבע שעה. אני מזדהה עם כל מילה שאומר. שנינו חסרי אונים. בקושי הסכים לשחרר אותי. נפרדתי ממנו בכאב. מיהרתי הביתה. התביישתי אפילו לעלות על האוטו שלי.

נתייחס בכבוד לעובדים כאל בני אדם ולא כאל שקופים.

על הספר "כלכלה בגרוש" אנרייך ברברה

..."לא אתיימר 'לחוות עוני' או לגלות 'איך באמת מרגישים' העובדים בשכר נמוך. המטרה שלי פה הרבה יותר פשוטה ואובייקטיווית: לבדוק רק אם אני יכולה לאזן בין ההכנסות להוצאות, כפי שהעניים האמיתיים מנסים לעשות יום-יום". היא גילתה שהמשימה הזאת כמעט בלתי אפשרית. כדי לחיות מהשכר הנמוך - כדי להצליח לשלם שכר דירה וגם לאכול כמו שצריך, שלא לדבר על לקנות בגדים או לגדל ילדים - צריך לחיות עם שותפים בדירות חדר עלובות, או בקרוואנים, בשוליים המוזנחים של העיר, או לעבוד בשתי משרות מלאות.

...ארנרייך טוענת כי בארצות הברית "אחד הגורמים לעושר המופרז של המאיון העליון הוא העוני המרוד של העשירון התחתון"...ארנרייך שופכת כך אור על עיקרון יסודי בכלכלת השוק, שהרוב מעדיפים להסתיר במחשכים: תשלום משכורות נמוכות לעובדים, שמותירות אותם בעוניים, הוא שמבטיח את שגשוגם של העשירים, ולא ההיפך. בתקשורת האמריקאית, בדומה לתקשורת הישראלית, הקול הזה שלה אולי אינו יחיד, אבל הוא בוודאי חריג.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=513549&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0

מתוך עיתון הארץ.

הביא יששכר

שקיבל מחברה