| מאת: | סתם אחת... | תאריך: | 4/3/2005 13:00 |
נושא: |
רוצה "קולה"... ולא תה.... | | תוכן: |
ראתה אותו מתכנס במיטה הגדולה של מחלקה 2. איש צנום, בעל עיני שקד חודרות לנשמתך..
ניכר היה, כי היה יפה-תואר בילדותו.. ועתה, בשלהי שנות התשעים לחייו, הוא מוטל בין הסדינים ואין ביכולתו לנוע...
הבחינה בידו הלופתת בכוח קצה של סדין. סדין צבעוני. ניסיון מוטל בספק למחוק את הלובן הבוהק המלווה בדרך כלל מחלקות בית חולים.. ולשוות למצעים תחושת פריחה מלאכותית...
ידו השנייה, מוטלת חסרת חיים, כאבן שאין לה שימוש... ושפתיו קפוצות בחוזקה... ממאן ללגום את התה מקשית המוגשת בידה של אורחת מזדמנת, שבאה לבקר את האיש השוהה לידו..
והיא, - מנסה בסבלנות רבה שוב ושוב: "סבא לה... שתה בשבילי את התה... בבקשה...
האחות הסבירה לך, שגופך מיובש ואתה הולך ונחלש אם לא תשתה"...
והוא, - מניע הנה ושוב את ראשו ומסיט את הקש הצידה, בכעס...
"נו, סבא לה.. בשבילי תשתה"... מנסה היא בטון מתחנן ומגישה לו קשית נוספת...
ואיש מתחפר לו בתוך הסדין הספוג בתה... ועוצם את עיניו....
איש לא ידע מה חושב הוא בשעה שכזו... וכיצד הוא חש.....
...והלא איש לא שאל אותו כלל, אם רוצה הוא בתה?... ואולי חפץ בכוס מיים קרירים... או במיץ ממותק?..
ואולי דווקא התקנא בזיכרונות העבר ולשונו השתוקקה לטעמו של קפה הפוך, כמו אז... כשנפגש עם ידידים ב"קפולסקי"?...
בזוית עינו השמאלית ראתה דמעה קטנה עושה את דרכה אל לחיו המצומקת... זולגת מטה ונספגת בכר ספוג ריחו של חומר חיטוי...
....ואפילו להושיט את היד, לאחוז בכוס.... אינו מסוגל... או לקרוא בקול, בשם המשקה, שברצונו ללגום...
"פעם היה רוכב על אופנוע בשדרות מוריה"... אמרה האחות. "..והיום, אינו מצליח לומר אפילו מילה"...
ולפתע נשמע קול חרישי מעמקי הסדינים.... "רוצה קולה"..."קולה קרה".... מלמל האיש.....
אך איש לא שמע את הקול החלוש.... כולם בדרכם הלאה.... לעבודה... לילדים... לחוגים....
ואולי לרכב על אופנוע ברח' מוריה.....
ועוד מילה:
האיש הקשיש חסר האונים הזה, הוא אני.
כתבתי עליו כי קשה לי לכתוב על עצמי.
וגם אני... כמוהו, לא מצליחה ללמוד. לא מצליחה ללמוד איך ללמוד ונכשלת...
ואוחזת חזק חזק בקצה הסדין הבטוח והמוכר של דפוסי למידה לא יעילים...
ומוטלת כמוהו, ככלי ריק על אם הדרך של החיים....
סתם אחת. |
|
מנהלי הפורום
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון