שלום לכולם,

שאלה בנאלית אולי, אבל אשמח לשמוע את דעתכם, כמי שנמצאים בעיצומו ולקראת סופו של תהליך..

אני בת 32, אקדמאית, בעלת מקצוע חופשי, ועצמאית (כלומר, יש לי עסק משלי). לאחרונה, התחלתי לחשוב על שינוי כיוון מקצועי, וחשבתי (אללי!) לעשות הסבה לפסיכולוגיה, תוך התכוונות, אם אכן אנקוט בצעד הזה, לכיוון הטיפולי (כלומר, בחירה בנתיב הקליני, עם העדפה למבוגרים).

מובן שההתלבטות רבה - טוב לי בעבודתי, יש סיפוק וגם הפרנסה לא רעה ואפילו במגמת שיפור.

מצד אחד, המחשבה להתחיל את כל המסלול האקדמי מהתחלה לא ממש מלהיבה, ומצד שני זו הדרך היחידה להתחיל, לא?

מה דעתכם? האם קיים סיכוי לעבוד במקביל ללימודי התואר הראשון (ובמילים אחרות - כמה השקעה דורש התואר הראשון, על מנת לקבל ציון שיאפשר לי להתקבל למסלול הקליני?)?, האם זה ממשי ואפשרי לעשות את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה, כדי שאוכל לפחות בשנים אלו, להמשיך ולעבוד (אציין שעבודתי דורשת גם היא השקעה לא מבוטלת של זמן).

(שאלה קצת טפשית - מה היקף החומר שדורש קריאה באנגלית, ועד כמה זה ריאלי להשיג תרגומים בימינו אלה? קריאה באנגלית לוקחת לי לפחות פי שתיים מעברית, מה שאומר שיותר זמן ידרש וכן הלאה..)

האם ריאלי להתקבל לתואר שני, בפסיכולוגיה קלינית, עם תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה?

האם אני לא קופצת מעל הפופיק? אולי כדאי לי לזנוח את החלום, להמשיך להנות מהעבודה שלי ואולי בגלגול הבא?

אציין רק שבשנתיים הקרובות, לא מתוכננים ילדים, ואח"כ, מן הסתם יהיו, כך שגם זה בטח שיקול...

מאד אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד. כל הערה, הגיג ורעיון יתקבלו בברכה.

תחילת שבוע מצויינת ופוריה לכולנו.

יעל