אני ממש בעניין של להמריד פה את העניינים. שמחה על הצטרפות פסיכולוגים מתחומים שאינם קליניים

לשאלה מה קורה עם ההכשרה המקצועית שלנו ומכאן עם המקצוע שלנו בכלל.

 עכשיו דווקא בא לי להתחיל ממשהו חיובי. משהו חיובי ששופך אור על הדברים השליליים (האם בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל? אני מקווה שלא).

התמחתי גם במקום שהיה טוב. בעליית הנוער (מקום שלהרבה הצער עומד גם הוא על סף התפוררות) היו בו גם מדריכים לא טובים, היו בו גם סמינרים לא מצויינים, אבל נתנו לנו, למתמחים, מקום משמעותי בצוות. מהיום הראשון להתמחות התייחסו אלינו כאל אנשי מקצוע שדעתם נחשבת. רצו לשמוע מה יש לנו להגיד. עודדו אותנו לחשיבה עצמאית, עודדו אותנו למצוא את דרכנו.

התחושה היתה כי המחוייבות כלפינו דומה מעט למחוייבות כלפי המטופלים, היתה הרגשה שהמקום לוקח את הזכות להכשיר מתמחים לא רק כזכות להשתמש בהם, אלא כחובה להכשיר אותם באופן רציני, מקצועי ואנושי. הדלת היתה פתוחה תמיד לשמוע את כל אשר על ליבנו, ועודדו אותנו לעבור בה גם , ובעיקר, כשבפינו ביקורת. כאשר היתה ביקורת, ותמיד יש, ההתייחסות היתה תמיד רצינית ועניינית .

דווקא בגלל שגדלתי במקום כזה, ומשם עברתי למקום שאינו דומה לו במאום, אני יכולה להצביע על ההבדלים.  דווקא בגלל שעודדו אותי שם להיות גם ביקורתית לפעמים. אבל הביקורתיות הזו במקומות אחרים לא התקבלה כל-כך בברכה.

נדהמתי לגלות עד כמה ניתן להפר את כל הדברים הללו, עד כמה אפשר להתנער מאחריות כלפי המתמחים, עד כמה אפשר להשתמש לרעה בכח . הייתי עדה למספר מקרים שהמילה ABUSE לא תהיה מוגזמת לגביהם.

אני יודעת שאני לא היחידה שחושבת כך, כבר היו גם פה מי שהצטרפו אלי, אך אני שוב ושוב תמהה על כך כי גם כאשר מצויה במה לומר מעליה את הדברים אין כמעט מי שקם לומר אותם. גם במהלך ההתמחות במספר הזדמנויות (ביניהן זו ממנה ציטטתי את דליה גלבוע באחד העצים הקודמים) מצאתי את עצמי כמעט בודדה במערכה. אם אנחנו לא מעיזים, או מוצאים את הכוחות, לקום ולמחות אז אולי קצת מגיע לנו שזה המצב?

עצוב לי לגלות שכסקטור מקצועי אנחנו כה אדישים, אנחנו מסיימים את המסלול ופונים איש איש לדרכו העצמאית

אני חושבת שזה בא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים , חברתיים למשל,  קולם, תרומתם והתגייסותם של פסיכולוגים לא מורגשת.

בסטראוטיפ הנאיבי אנחנו אמורים להיות אמונים על הומניות, רגישות, אכפתיות ודאגה לזולת, במציאות הסרטראוטיפ הוא לעתים של סקטור אליטיסטי, המדבר בשפה המובנת רק לו , ונורא מכל - תאב בצע. אני חוששת שיש בסיס גם לתפיסה הזאת. ואולי אלו פני ההתמחות  גם בגלל שזה מה שאנחנו?