מאת: | סיגל הותיקה | תאריך: | 6/4/2006 19:42 |
נושא: | עם רדת הלילה... | תוכן: | ראיתיו יושב שעון על שולחן העץ העבה.
בעיניים אדומות ונפוחות נעץ מבט בנייר המוטל לפניו. שורות דיו טמונות היו בסדר מופתי בדף המונח.
ספוגות בצבע כחול החלו מילים לרקד לפניו ולרקום משפטים חדורי מסר...
אך הוא לא הצליח ללקט שורות אלה ולנווטן את מוחו הרצוץ.
"אינך יכול לתקשר איתי עוד"... לחש הדף בנימה ספק קטרנית.. ספק מאוכזבת...
"הנך מבזבז את זמנך לריק"... הוסיף העט והניח את עצמו בחוסר רצון על קצה הדף, תוך שהוא פולט
אנחה של מורת רוח.. ..כאילו צפה, שלא יהא עוד שימוש בו בערבו של יום...
והמילים... כן.. המילים.. מתחבטות להן בשאלה, אם להניח לראשו לצנוח עליהן בתרדמה עיקשת,
או לזעוק אליו בבהלה, פן ימעך אותן עד בלי הכר על הדף הדקיק...
ראיתיו חופן בידו את פניו העייפות ומנסה לשוב ולקרוא למילים להסתדר במקומן בשורות...
לרגע נדמה היה, שהצליח להגביה מבט ולשוב למשימה הקשה שנטל על עצמו, אך מייד צנחו
עפעפיו, ראשו צנח מטה, ומצחו נחבט בעץ העבה שהיה לשולחן..
"אויה" צווחות המילים בזעקת שבר בהימלטן מראשו הצונח..
והעט מתגלגל בבהלה לאחור, תוך שהוא מותיר אחריו שובל ארוך של דיו סמיכה ודוחה....
שקט בחדר.
רק הבל נשימות הבל-פיו מפירות את השתיקה. נשימות קצובות, של שינה מתוקה, שנזקק
לה זה מכבר, ולא הניח לעצמו לשקוע בה..
האם יודעים אתם מיהו האיש הזה? נסו לנחש... ואם לא תצליחו, - אגלה לכם.
סיגל הותיקה |
|