×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

משחק במילים

רועי סמנה

"ורצה רק תות" - על השילוב של בררנות, פסיביות וצום נפשי

רועי סמנה | 9/4/2017 | הרשמו כמנויים

יותר ויותר אני שומע בקשות להמלצות על מטפל "אקטיבי". בתחילה חשבתי שהבקשות הללו נובעות מחשיפת-יתר לקריקטורה של הפסיכואנליטיקאי השתקן, המהמהם, המפר את שתיקתו רק כדי להודיע ש"זמננו תם", אך לאחרונה התחלתי לחשוד שזה אולי לא כל הסיפור. מבין שלל הסיבות האפשריות, הטובות יותר והטובות פחות, אני רוצה להתייחס כאן לאפשרות שהבקשה למטפל "אקטיבי" קשורה בציפייה שמישהו אחר יעשה עבור המטופל, שמישהו אחר ייקח אחריות בעוד הוא יוכל להישאר פסיבי, יוכל להפקיד את עצמו בידי טכנאי הנפש שיזיע ויתאמץ ויחשוף וימלא.

אבל הפסיביות עשויה להיות מטעה, מתעתעת. מטופלים מסוימים משקיעים למעשה אנרגיה רבה בפסיביות ולעיתים הפסיביות היא כולה סירוב פעיל: סירוב לפשרה, סירוב לקבלה של מגבלות המציאות, סירוב להסתפקות בטוב-דיו. בעוד תסכול, לדברי ביון, אמור לדחוף אותנו קדימה, מטופלים כאלו מתעטפים בתסכול כמו שמיכה חמה ושוקעים/משתקעים באזור האי-נוחות שלהם.

***
התינוק הבררן, אומר בוריס, רוצה לינוק מהשד, אך השד חייב להיות השד "הנכון". אם השד הראשון שמוצע לו אינו השד הנכון אז עליו כמובן לסרב לו, אך לצערו מסתבר לו שגם השד האחר אינו השד "הנכון" וכך הוא נמנע מלבחור ביניהם, "לא מסכים לכלום, לא משתמש בכלום, בעודו ממתין להכל" (p. 47).

בעיניי מתקשר התיאור של בוריס לתיאוריה של סמית' על 'הפנטזיה המוזהבת', אותה משאלה של אדם, המחכה למשיח, שכל צרכיו יתמלאו יום אחד בקשר מושלם וחסר פגמים. סמית' מדגיש את הפסיביות שיש בפנטזיה המוזהבת, את המשאלה לטיפול כה מושלם ששום דרישה לא תידרש מהמטופל מלבד יכולתו לשאוב באופן פסיבי את שיסופק לו. הוא מדגיש גם שהוויתור על הפנטזיה נתפס בעיני המטופל כוויתור על הכל: על הזהות שלו, על תחושת המשמעות שלו.

בלעדי הפנטזיה המוזהבת אין אפשרות לקיום, העולם הופך נטול תקווה. אבל גם איתה החיים אינם אפשריים, כמובן, משום שהיא הופכת את היש לאין: ביחס לפנטזיה כל מה שקיים במציאות מתגמד. האדם אינו מסוגל ליהנות מהקשרים שלו, מהאהבה שמופנית אליו, הוא חווה רק חוויה מתמשכת של אכזבה משום שכל שברשותו כל כך רחוק מהפנטזיה. כמו אותו אריה אומלל ש"רק תות הוא רצה" ולא הסתפק ב"לחם, אורז או ביצה"*, בכל אותם דברים שהיו נגישים בסביבתו, כך המטופל עומד בפני שפע פוטנציאלי ולא מעוניין להכניס לתוכו דבר ממנו.

***
אני נזכר בסיפורו מכמיר-הלב של קפקא על "אמן הרעב", שהיה נודד מעיר לעיר, מוצג לראווה בכלוב הסורגים הקטן שלו כפלא אנושי של הרעבה עצמית חסרת מעצורים, פריק שואו של בטן מקרקרת ועצמות בולטות. על ערש דווי, כשגופו אינו יכול לשאת יותר את החוסר בהזנה, מסביר האמן כי הוא מוכרח לרעוב, שאינו יכול אחרת. "'מדוע אינך יכול אחרת?'", שואל אותו מפקח היריד. "'משום', אמר אמן הרעב, הרים מעט את ראשו ודיבר בשפתיים קפוּצוֹת כאילו לנשיקה בדיוק לתוך אזנו של המפקח, כדי שדבר לא יאבד, 'משום שלא יכולתי למצוא את הארוחה שתֶּעֱרַב לי'"**.

***
והנה עוד חיבור ספרותי בין פסיביות, בררנות וצום: בארטלבי הלבלר, גיבור סיפורו של מלוויל, מגיב לכל בקשה של המעסיק שלו, עורך-דין המנהל משרד קטן, ב"הייתי מעדיף שלא", מנומס אך עיקש. כל דרישה, קלה כחמורה, נתקלת באותו מרד שקט: "הייתי מעדיף שלא". ההעדפה "שלא" מביאה את בארטלבי לאבד את משרתו, את קורת גגו ולבסוף אף להגיע לכלא. כשהבוס מגיע לבקר אותו שם, בניסיון לדאוג לו לאוכל מזין, מסרב בארטלבי, כצפוי, לארוחה שמוצעת לו. אפשר להביא את הסוס לשוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות ממנה.

"'אני מעדיף שלא לסעוד היום', אמר בארטלבי בהפנותו את פניו. 'זה יזיק לבריאותי; אינני רגיל לסעודות צהריים'. באומרו זאת התרחק לִאטו לקצה השני של החצר ונעמד מול הקיר המת". כשהבוס חוזר לבקר אותו מספר ימים לאחר מכן, הוא מגלה שבארטלבי הרעיב את עצמו למוות. כמו אמן הרעב, גם בארטלבי בוחר בהתאבדות איטית ושקטה, מכלה את עצמו (ואת זעמו בעצמו), מניף אצבע משולשת לעולם שאני מדמיין שלתחושתו לא סיפק את צרכיו. "פרצופו העגול של המזונאי הביט בי מלמעלה. 'סעודת הצהריים שלו מוכנה. הוא לא יסעד גם היום? או שהוא חי בלי לסעוד?' 'חי בלי לסעוד', אמרתי וסגרתי את עיניו"***.

***
אבל למה שמישהו ירעיב את עצמו כך? למה שמישהו ימנע מעצמו הזנה נפשית?

דייויס ופרולי מציעות כי לכל הנפגעות שעברו התעללות מינית בילדות ישנה פנטזיה אוניברסלית שכאשר ייוודעו עובדות ההתעללות "ישתנה העולם ויעניק להן ילדות חדשה, אידיאלית, מפצה" (עמ' 349). הן טוענות כי הוויתור על הפנטזיה הזו דורש תהליך אבל עמוק וקשה, תהליך שהמטופלת צפויה להתנגד לו בעוצמה. עוד הן טוענות כי "האנליטיקאית... עשויה להפריע בשוגג לתהליך האבל... על-ידי חיזוק הציפייה של הילדה לכך שתזכה בפיצוי מלא" (עמ' 352).

אני מאמין שמה שדייויס ופרולי מתארות אינו מאפיין אך ורק קורבנות של התעללות מינית אלא לא מעט אנשים שעברו טראומה משמעותית כלשהי, בין אם פיזית, רגשית או מינית. אנשים כאלו דורשים, כמו הדובר בשירו של ביאליק 'על השחיטה', "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!"****, והם רוקעים ברגליים ומוחים על חוסר הצדק, כלומר על כל רמיזה כי יאלצו להתפשר על פחות משיפוי מלא על שהוחסר מהם בילדותם.

כמו אותו אמן רעב, המעדיף לגסוס לאט מאחורי הסורגים ובלבד שלא יאלץ להסתפק במשהו שהוא פחות ממושלם, שאינו תפור ומכוונן לטעמו הספציפי, כך המטופל הבררן מעדיף לחוש רֽיק ורעב נפשי מצמית. הוא שוקע בפסיביות אגרסיבית, מעדיף להיות צודק על פני חכם ולמות מוות נפשי על מזבח הפנטזיה המוזהבת. אין טעם, מן הסתם, לומר לו, כפי שאומרת הלביאה הבלתי-אמפתית לבנה הקטן, "תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן". תפקידנו הוא לעבור איתו את הדרך הארוכה והמפרכת אל ההשלמה עם מה שכבר לא יתאפשר ואל הגילוי של מה שכן אפשרי וקיים מסביב, אך לא זוכה עדיין להיות מופנם.


***************************
ב-18.5.17 יערוך האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה יום עיון בהשתתפותי בנושא תחושת ההחמצה. בנוסף אליי ישתתפו באירוע פרופ' יולנדה גמפל, ד"ר דנה אמיר, ד"ר חני בירן, נגה בדנס ושמואל גרזי. פרטים נוספים ניתן למצוא כאן: http://www.israpsych.org/wp-content/uploads/2017/03/18.05.17.pdf


* הציטוט לקוח מתוך ספר הילדים "האריה שאהב תות" של תרצה אתר.

** התרגום לסיפור "אמן רעב" הוא של ענת פרי ולקוח מהבלוג שלה: http://anatperi.blogspot.co.il/2011/07/blog-post_03.html

*** התרגום לסיפור "בארטלבי הלבלר" הוא של דפנה לוי, מתוך כתב העת המעורר. ניתן לקרוא אותו כאן: http://readingmachine.co.il/home/books/book_meorer_2/chapter01_2561755

**** ניתן לקרוא את השיר המלא כאן: http://benyehuda.org/bialik/bia061.html


לקריאה נוספת -

Boris, H.N. (1986). The "Other" Breast—Greed, Envy, Spite and Revenge.
Contemp. Psychoanal., 22:45-59

Smith, S. (1977). The Golden Fantasy: A Regressive Reaction to Separation Anxiety. Int. J. Psycho-Anal., 58: 311-324

דיוויס ג'. מ. ופרולי מ.ג. (1991). תהליכים דיסוציאטיביים ותבניות העברה-העברה נגדית בטיפול בגישה פסיכואנליטית בנפגעות בוגרות שעברו התעללות מינית בילדות. מתוך: מיטשל, ס. א. & ארון, ל. (עורכים) פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. 327-359. תולעת ספרים, תל אביב



תגיות: | | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז19/4/2017

מטפל אקטיבי. אני חושבת שרצונם של אנשים במטפל אקטיבי אינו קשור בהכרח לבררנות יתר שאינה במקומה. ראשית, טבעי בעיני ואף חשוב, שאדם המביא לטיפול את חומרי חייו הכמוסים ביותר יוכל לברור בפני מי הוא עושה זאת. שנית, המשאלה קשורה למשהו, שמן הראוי שנקשיב לו - מטפל, שאינו רק מקשיב אלא מגיב, תומך, מביע עמדה, אנושי, ולעיתים אף מבקר, ברגישות ובאופן שמאפשר התפתחות.