שבעים וחמש שנים לליל הבדולח - מבט אישי

רות נצר | 13/11/2013 | הרשמו כמנויים

בימים אלה מלאו שבעים וחמש שנים לליל הבדולח. אני מביאה כאן קטעים שכתבתי על ליל הבדולח של משפחות הורי, בספרי האוטוביוגרפי ('ההתחלה – נומה עמק'. כרמל):

הורי עלו לארץ ב- 1936, דרך עלית הנוער והוריהם נשארו עדיין בגרמניה. בליל הבדולח, בין הֿ9 לֿ10 בנובמבר 1938, הגרמנים שרפו והרסו יותר מאלף בתיֿ כנסת בגרמניה, ניפצו את חלונותֿ הראווה של היהודים, היכו בהם, תלשו את פאותיהם, עצרו ושלחו למחנות רכוז יותר משלושים אלף גברים יהודים ואסרו אותם. הכינוי האירוני 'ליל הבדולח' ניתן על שום ששברי הזכוכית נצצו כבדולח. כמעט 400 שנה קודם לליל הבדולח המליץ מרטין לותר, בספרו 'על היהודים ושקריהם', להעלות באש את בתיֿ הכנסת של היהודים לכבוד האלוהים. הנאצים מימשו את המלצתו זו.

סבי, מצד אבי, ד"ר זיגברט נויפלד, היה רב הקהילה של העיר אלבינג, (כיום אלבלונג, ושייכת לפולין). בליל הבדולח, בהכוונה מלמעלה, שרפו באלבינג את ביתֿ הכנסת בנוכחות ראש העיר ושלושה פקידי גסטאפו. אבל, קודםֿ לכן, הוציאו אנשי הֿאס.אס. מביתֿ הכנסת ובית הקהילה את כל הרכוש וכלי הקודש. בֿ2 בלילה הגיעו מכבי האש למנוע מהאש להתפשט לבתים הסמוכים. אחרֿ כך יצאו לנפץ את שמשות חנויות היהודים ובזזו אותן. כל הגברים מגיל חמשֿ עשרה ועד שבעים נעצרו.

סבתא פאולה (סבתאֿ רבּתה שלי) ובנה וכלתה, שהם סבא וסבתא שלי, שנותרו באלבינג – ראו מחלון ביתם את ביתֿ הכנסת באלבינג עולה בלהבות. סבתא פאולה שהיתה כבר בת שמונים ושש, וזכרה את פרעות הפולנים ביהודים בעבר, הגיבה בהתקף צעקות בהלה. ליל הבדולח היה לסבתי, סבתא גרטה, טראומה עד סוף ימיה. היא הרבתה לספר שוב ושוב לבתה אסתר על אותו לילה. אסתר דודתי, שעלתה לארץ תשעה ימים לפני ליל הבדולח, ושמעה את הסיפור מאמה, גם היא תשוב ותספר לי בזקנתה, שוב ושוב, על אירועי ליל הבדולח כאילו היא עצמה היתה שם. וגם אני אשוב ואשמע, שוב ושוב.

בליל הבדולח עצרו את כל הגברים היהודים באלבינג ושלחו אותם לדכאו. חלקם הועברו לֿStum וחלקם לֿTheresienstadt. הגסטאפו הבטיח לשחרר את היהודים שיוותרו על רכושם. כך הצליחו חלק מבעלי הרכוש לעזוב אל העיר החופשית דאנציג שמשם היה קל יותר לברוח. גם סבא נעצר עלֿ ידי הגרמנים, למשך חודש שלם. למזלו, לא נשלח לדכאו אלא שוחרר אחרי חודש, משום שאז הגרמנים עדיין כיבדו את תפקידו כרב הקהילה וראו בו "איש קדוש", כך מספרת אסתר. אבל כשסבא יצא מהכלא היה אדם שבור.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

בעקבות ליל הבדולח, סבתא גרטה הנמרצת השתדלה והצליחה להשיג בברלין שני סרטיפיקטים מהאחרונים שנועדו לרבנים. ממשלת המנדט חילקה אז ארבעים סרטיפיקטים אחרונים לרבנים בגרמניה.

הם עלו לארץ בפברואר 1939. בֿ1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. סבא היה בן ארבעים ושמונה וסבתא בת ארבעים וארבע. "כבר אז הם היו אנשים זקנים" – אומרת אסתר דודתי.

במקום שבו עמד ביתֿהכנסת שנשרף בליל הבדולח יש עכשיו מגרש משחקים. גם ביתֿהקברות היהודי איננו עוד. אחרי ליל הבדולח לא הרשו ליהודים לעבור למקום אחר בגרמניה, אלא לעזוב לחוץ לארץ. כל רכוש הקהילה עבר לידי העיר אלבינג. עד סוף 1940 אלבינג היתה 'נקיה מיהודים' (Judenrein).

לפני חמש שנים נכתב מאמר לעיתון המקומי על קהילת יהודי אלבינג שפורסם במלאת שבעים שנים לליל הבדולח. המאמר כתוב בטון ענייני ויבש. נכזבנו לראות שאין בו שמץ כאב וצער על גורל היהודים ואין בו נימת חרטה.

בעיר דרזדן התגוררה משפחת אמי. בליל הבדולח נשרף כליל ביתֿ הכנסת של דרזדן, שהיה ביתֿ הכנסת הגדול ביותר בגרמניה. ארבע מכוניות כיבוי אש הגיעו אז למקום כדי לכבות את השרפה, אבל אנשי האס.אס. לא נתנו להם לגשת.

בביתֿ הכנסת היה מגן דוד מזהב. הגרמנים חשבו שהוא מזהב טהור ולקחו אותו ושמרו אותו בבית מכבי האש. אחד מאנשי מכבי האש ראה שהגרמנים רצו להתיך את מגן הדוד, והוא, או שחשב שיש בו קדושה, או שסתם חמד את מגן הדוד המוזהב, הסתיר אותו במעילו, ועל אופניו לקח אותו והחביא אותו במרתף של חמיו. במרתף ההוא הסתתרה המשפחה שלו כשהאמריקאים הפציצו את דרזדן. הם ניצלו, והאמינו שמגן הדוד מזהב הוא ששמר עליהם וביתם לא הופצץ. לכן הם החזירו אותו לקהילה היהודית אחרי המלחמה. מביתֿהכנסת הגדול שנשרף בליל הבדולח נותר אפוא רק מגן דוד מוזהב, אוד מוצל מאש.

שמעתי מאמא שהיו נוצרים שראו את שריפת ביתֿהכנסת ואמרו שאלוהים מתנגד לשריפת בתי תפילה והוא ינקום בהם: "האש ששורפת בית אלוהים, אפילו שהוא בית אלוהים של יהודים, תחזור ותשרוף אותנו". אכן דרזדן הופצצה אנושות על ידי בעלות הברית.

בדרזדן היו ערב המלחמה כששת אלפים יהודים. לפחות חצי מהם הצילו עצמם עלֿידי הגירה. כשלושת אלפים נספו. בנובמבר 1942, גורשו 279 היהודים האחרונים של דרזדן אל מחנות ההשמדה.

בליל הבדולח סבא אמיל נלקח לדכאו. הוא שוחרר מדכאו בֿ1939 בזכות השתדלותה של סבתא חוה בביקורים תכופים של שוחד אצל קציני האס.אס., והודות לכך שהשיגה אשרת כניסה לבוליביה בעזרת הרמן אחיה שחי בארגנטינה. סיפרו שאמיל חזר הביתה אחרי שלושה חודשים במצב איום ונורא. כשדפק בדלת, אווה אשתו לא הכירה אותו. סבא אמיל, סבתא אווהֿחוה, ויטי בתם, אחותה היחידה של אמא, היגרו לבוליביה. סבא אמיל לא זכה להגיע לארץ. בראשית שנות התשעים בקרתי בקברו בבוליביה, ולבקשתה של אמא שמתי על קברו מעפר ארץ ישראל .

ב2005 בקרתי בדרזדן וראיתי את ביתֿ הכנסת החדש שהוא מבנה המתנשא לגובה של ששהֿ עשר מטרים, עשוי בקווים ישרים, מבנה ארכיטקטוני יפהפה. דגם מגן דוד, שהוא מוטיב מרכזי בסיפור ביתֿ הכנסת הזה, הוא המוטיב המרכזי בעיטור ביתֿ הכנסת. הארון מכוסה בקווים משולבים של שתי וערב שיוצרים דגם מגןֿ דוד שוב שוב. גם על הקירות יש עיטורי מגן דוד. ה'מגן דוד' המוזהב, ששׂרד את המלחמה ושובץ מחדש בפתח ביתֿ הכנסת הישן, מסמל את נצח ישראל. כך הסביר לי הכומר שהוא זה שדאג והשתדל למען הקמת בית הכנסת.