שלושת השבועות. ימי בין המצרים, הנוראים / אתי רוזנצוייג

אתי רוזנצוייג | 29/10/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

התקופות שהכי באות לי ברע בלוח השנה, הן התקופות האלו: ימי בין המצרים מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, המכונים: "שלושת השבועות". והימים הנוראים: עשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים, כשקול אלול דופק, מקדים אותם בניסיונות לתשובה, תפילה וצדקה שיעבירו את רוע הגזרה. אבל על חורבן ושריפת בית המקדש, גלות, שנאת חינם וחרדת יום הדין, משמשים בערבוביה ומחיים בתוכי תימות אישיות ארוכות שנים שלא נוחמו, שלא החלימו, ספק אם הבשילו, של עיבוד ואובדן, איסוף וחורבן, אבל ויום טוב. שנאה, אהבה והרבה בלבול ולבלוב ומכאוב.

שלושת השבועות האלו, משמחת תורה  7.10.2023 ועד היום 28.10.2023 ,  היוו תזכורת ישירה לימי האבל הלאומי.

בהתחלה וגם היום, הרחצה, בוודאי לא רחצה של תענוג,  היתה בחופזה, שלא תתפסני האזעקה. רחצה שהזכירה לי את ימי השבעה על אבי שבמלאות שנתיים ימים להם, לא יכולנו לעלות לקברו, עם תחילתה של המלחמה והחשש מנסיעה בכביש ירושלים ת"א ושהות בבית קברות בירושלים [ללא מחסה ומגן]. וגם את הרחצה בתשעת הימים בצנעה, בקר, איבר איבר, בוודאי לא רחצה של תענוג.

הרחצה עבורי היא גורם מרגיע, מווסת ומשחרר [בחיבור לג' של גש"ר מאח"ד, פרופסור מולי להד]. היא גם מהווה "תשליך" [המנהג הסמלי בר"ה להשליך למקום מים עוונות] בסיומו כמו גם באמצעו של יום עמוס חוויות, אירועים, מטופלים שהשליכו, הניחו, טפטפו, הנכיחו טראומות ותכנים  קשים לנשיאה.

גם מוזיקה לא יכולתי לשמוע בשבוע הראשון של המלחמה. הרגשתי שכול עוד יש חטופים, גוויות, סיכונים וריח של מוות באוויר, אין מקום לשיר. גם זה כמו בתהליכי האבל. כשהסתיימו שלושים ימי האבל על אבי ואחרי תקופה שהרגשתי שאני לא מצליחה לחזור לעצמי, והמוזיקה כהזנה ראשונית מבית הורי, מהווה חמצן ולחות, חוסן ועוגן לחיי, עשיתי "שאלת רב". פניתי לרב המחמיר ביותר, הרב של אבי שהיה מסוגף ולקח על עצמו תמיד את הדעה הקיצונית  ביותר, וקיבלתי ממנו היתר לשמוע מוזיקה בצנעה, כל עוד זה מיטיב עם כוחותיי. השתמשתי בהיתר גם במקרה הזה, וכך עניתי לאשמת הניצולה שבי עם רשות מגורם סמכות [מחובר לש' של גש"ר מאחד, וגם למ' כמובן:) מולי להד].

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

את המוזיקה הקלסית עליה גדלתי, אמי ינקה עם חלב האם בבית הוריה ניצולי השואה, שאת הכול לקחו להם אך לא את הרוח. כל בוקר בין 06:00 -7:00 השמיעו ברדיו מוזיקה קלסית, לצלילים אלו קמו ארבע בנות רוף שנולדו אחרי התופת, ושמעו את המוזיקה שהיתה הרבה יותר ממוזיקה קלסית, שהביאו הוריהן כחלק מהתרבות עליה הם גדלו.

את תחושת החרדה הלופתת, המשתלטת, המרטשת את תחושת הקוהרנטיות, קשה לי לבטא במילים, אבל אולי אני לא בודדה ומצליחה להתחבר לתחושות של אחרים. משהו שקורע אותי מהיקום החיצוני והפנימי במקביל. בשבוע הראשון זעקתי באזעקות, גזל, חמאס, הם חומסים ממני את עצמי, את כוחותיי, יכולת חשיבתי וזכרוני. נצרכתי לעיפרון ודף בשביל לכתוב, לתעד ואפילו לציין דברים פשוטים ויומיומיים שאיימו להינתק מתודעתי בהיותה מלאת ביעותים, קיטועים וניתוקים. גם הימים הנוראים מוגבלים בעשרה כשבתוכם ראש השנה יומיים, הנקרא גם יום טוב ומהווה חג עמוס בסימנים לשנה טובה ומתוקה. יש גבול לכמות  החרדה שניתן לשאת. האובדן של תחושת המלוכה והממשלה לחי עולמים, מתחברת לאדר"ת [שם נעורי] והאמונה לחי עולמים ואני מנסה להתנחם במילותיו של דוד המלך בתהילים שמיטיב בעת הזאת לבטא ביתר דיוק ובהירות את תחושותיי.

אחרי יום הכיפורים, יש מעבר חד לחג הסוכות, החג בו אנו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי ומסמן ביטחון באלוקים שישמרנו גם שם, באין ממ"ד ובטון. היום האחרון מהוות את שיאם של הימים הנוראים: שמחת תורה. שכל מהותם של הימים מתמצה בפסוק הנאמר בהקפות: אַתָּה֙ הׇרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ׃ [דברים ד' ל"ה]

חרבות הברזל מלמדות על משהו גדול, שונה, בנוי, שבור, מרומם ומרסק, מכול מה שהכרנו. ורוח אלוקים מרחפת על פני תהום ותוהו ובוהו. קל לראות שזה לא יד אדם, אצבע אלוקים. קשה לראות ולחוות את הסתר הפנים. אסתר לאה זהו שמי המלא. אני קרויה על שמן של שתי אחיות של סבי. סבי וסבתי ניצולי השואה שהיו במחנות עבודה בסיביר כל המלחמה, הם אלו איתם אני מדברת היום, ומהם אני שואבת כוחות להמשך. סבי איבד את הוריו ואת שמונת אחיו ואחיותיו, דודיו, דודותיו, אחייניו, בני דודיו, ובעצם במקום לפרט, את כל בני משפחתו. הוא נותר פליט, אחד מעיר ושניים ממשפחה. נישואיו לסבתי היו עולמו הגשמי וכמובן ממלאים את נפשו השכולה. אך נישואיו וארשתיך לי בחסד, באמונה וידעת את ה'. היו העוגן, המשענת שניחמה אותו, והיותו מעולם לא לבד, למרות השבט, ובזכות השבט שהקים. [מחובר לא' של גש"ר מאחד מולי להד וגם למ', כמובן].  גם כשהלך בגיא צלמוות לא ידע רע, כי אלוקים היה עימו. כי הוא היה עם אלוקיו.

לכל אחד מאיתנו מוטבע כוח אחר של הישרדות וחיים [גש"ר מאח"ד, כמובן] , בת קול שלוחשת גדל/י!, מאמינה שאם הם, שם ואז, הצליחו מהתופת לזכות ּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה [עובדיה], נזכה לנחמה המובטחת  בהפטרת הנביא ישעיהו שאחרי בין המצרים, תשעה באב: נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י.

"כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו, רוח עז"  [שחקי, ש.טשרניחובסקי]

ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה [קהלת, ג', כ"א]