×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

ויהי בוקר: על "ביום שמש בהיר" וההצלה מהורות מגבילה

"ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי (2013), הינו סיפור ראי זוהר שמטילה קרן שמש חמה בהשתברותה באחד המונומנטים של ספרות הילדים העברית, "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין (1949). העלילה, הפואטיקה והאיורים של "ביום שמש בהיר", מתכתבים באופן גלוי עם "ויהי ערב", מגניבים כך לתוכו צללים מסיפורה הידוע של ברגשטיין (שהינו עיבוד מחורז לסיפור של אנדרסן), ומזמינים לקריאה דיאלוגית בשני הטקסטים. במרכז "ויהי ערב" עומד מסע עצמאי במרחב של ילדה, גיבורת הסיפור. עלילת מסע זה עוברת מהפך ב"ביום שמש בהיר": מליל ירח מלא ליום שטוף שמש, ממשק כפרי ללב עיר, מדחייה מעולם החיות – להצלה וללשון משותפת, מעימות עם אב מגביל ונוזף לנוכחות מלווה של אם מצילה ומאפשרת. מה ניתן ללמוד מהשוואה בין הטקסטים, המגלמים נקודות קיצון תרבותיות של יחסי הורים-ילדים? לאן מובילה אותנו תמת ההצלה העומדת במרכז הספר?

מתפרסם מ 18/6/2014 | 6,255 צפיות

תגיות: | | |

 

ויהי בוקר: על "ביום שמש בהיר" וההצלה מהורות מגבילה

 

מאת כרמית רוזן אבן-זוהר

 

ביום שמש בהיר. כתבה: טלי כוכבי. איירה: ליאורה גרוסמן. איגואנה הוצאה לאור וכנרת. 2013 | ויהי ערב. כתבה: פניה ברגשטיין על-פי אנדרסן. אייר: חיים האוזמן. הקיבוץ המאוחד. 1949.

 

לילדה גיבורת "ביום שמש בהיר" יש פלסתר. הוא מככב על הברך שלה לאורך הספר, ומציע לחבוש את פצעי הילדות שלנו, הקוראים הבוגרים. בפרט קוראים שאוהבים וכואבים את "ויהי ערב", אחד המונומנטים הבולטים של ספרות הילדים העברית. ספרי פעוטות וילדים טרום קריאה פונים לילדים, אך בהכרח גם להורים או למבוגרים הקוראים באוזניהם. "ביום שמש בהיר", ספר הביכורים היפה אשר כתבה טלי כוכבי ואיירה ליאורה גרוסמן, מתבלט בהיותו מקרה פרטי שמתלבש על הורים במיוחד. זאת הודות לדמיון המשפחתי העז לספרה המפורסם של פניה ברגשטיין, אותה אבן פינה כבדה, קסומה ויש שיאמרו גם מטרידה, בארון הספרים הוותיק של הילדות הישראלית.

     "ביום שמש בהיר": הזמנה לחבוש פצעי ילדות?

 

בספר "הקול השלישי" (צורן, 2000), אשר עוסק באיכויות המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי, מציגה רחל צורן את הכוח הצפון בקריאה חוזרת, בוגרת, של טקסט מן הילדות. "ויהי ערב", זוכה בספרה לדיון מיוחד. מסתבר, שקוראים רבים בחרו לקרוא בו שוב כבוגרים, במסגרת קבוצות ביבליותרפיה. צורן מציעה לראות ב"ויהי ערב" טקסט קולקטיבי, השייך לדור מסוים שגדל בארץ בשנות הארבעים והחמישים. בספרה היא עומדת על איכויותיו המיוחדות של הטקסט, ומציגה דיאלוגים אישיים מרתקים ונוגעים ללב של קוראים עם הספר, המכונן ואוצר עבורם זיכרונות ילדות הנפתחים להתבוננות ולהבניה מחודשת דרך הקריאה החוזרת. "ביום שמש בהיר", ספרה החדש של טלי כוכבי, מתכתב עם "ויהי ערב". מבעד לסיפור פיוטי ורענן, העומד בפני עצמו, הטקסט הישן מהדהד, מתנגן ומתגנב. כך אוצר בתוכו "ביום שמש בהיר" אפשרות לחוויית קריאה ייחודית ומורכבת במסגרת מה שמכנה צורן "חזרה לטקסט ילדות" (שם, עמ' 176), חוויה שצלו של "ויהי ערב" מוטל עליה, ועשוי להתברר או "להתבהר" דרך מעשה הקריאה.

 

"ויהי ערב", פנינה בספרות הילדים הישראלית

 

במרכז שני הספרים עומד מסע עצמאי במרחב של ילדה, גיבורת הסיפור. מסע זה מוביל אותה למפגש דרמטי עם חיה. ב"ויהי ערב" הילדה מבקשת לשחק עם התרנגולת ואפרוחיה ולבקר בלול, ב"ביום שמש בהיר" הילדה מצילה חתול. כיצד עולם בעלי-החיים ועולם המבוגרים-ההורים פועלים ומגיבים כלפי הגיבורה הקטנה ומעשיה? שאלה זו מעסיקה את שני הטקסטים, אך התשובה שהם מספקים לה שונה בתכלית: ב"ויהי ערב" הילדה דחויה וננזפת, ב"ביום שמש בהיר", זוכה הילדה בהוקרת תודה והתפעלות. עתה, לאחר שסימנו בקווים כלליים במה דומים ובמה שונים הסיפורים, נצלול לתוך העולמות שהם מציירים ומעמידים. לטובת מי ששכחו, הדחיקו, או ניהלו ילדות ללא "ויהי ערב", אשרטט בזריזות את העלילה. ניתן וכדאי גם לקרוא את הטקסט היפה כאן (אם כי חבל לוותר על האיורים המקסימים. חפשו את הספר!).

ובכן, מעשה בילדה בודדה המשוטטת במשק בליל ירח מלא. למורת רוחה של התרנגולת המבוהלת, היא מבקשת לשחק עם האפרוחים המתהלכים לצידה. בני הכנף נמלטים אל הלול. הילדה נכנסת אל הלול בעקבותיהם, ואז מתעוררים כל העופות וההמולה גדולה. אביה מופיע, ובפיו דברים קשים: " מִי נִכְנַס אֶל הַלּוּל בִּגְנֵבָה? לֹא שׁוּעָל, לֹא תַּנָּה, זוֹ בִּתִּי הַקְּטַנָּה... חִישׁ הַבַּיְתָה, יַלְדָה לֹא-טוֹבָה!" הוא ממשיך וחותך: "אָסוּר לָךְ, אָסוּר לָךְ לְהִכָּנֵס / אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא כּוֹעֵס?". הילדה מתנצלת ובעינה דמעה. היא מסבירה לאביה כי נכנסה ללול כדי לבקש את סליחת התרנגולת. אביה סולח לה ונושק לה. הירח, אשר התבונן בה לאורך כל הסיפור ממרום השמים, מצטרף ונושק לה גם כן. כפי שמציינת צורן (שם, עמ' 184), העלילה בנויה על תבנית של הפרת "סדר העולם" והשבתו על כנו באקט הפיוס, עניין הנרמז גם מן הכותרת "ויהי ערב", המהדהדת את סיפור הבריאה.

"ביום שמש בהיר" נפתח בלבה של העיר. ילדה צועדת ברחוב שטוף אור ומשוטטת להנאתה. לפתע היא מבחינה במשאית גדולה ואימתנית. קול יללה של גור חתולים מפוחד, עולה מתחת לגלגלים, והנה, הנהג מתקרב למשאית ורוצה לנסוע. הילדה מבינה כי נשקפת לגור סכנת חיים, ובדאגה רבה מנסה להצילו. היא משדלת את הגור לצאת אליה, אולם הגור מבוהל מהרחוב הסואן ונאחז במקומו. השמש שומעת את המתרחש ונחלצת לעזרה: היא שולחת קרן אל שבר מראה. זוהר ההשתקפות מרתק את הגור ומושך אותו צעד אחרי צעד החוצה. חתולה, אימו של הגור, מגיחה אז, ופונה אל הילדה באיום. הילדה מסבירה מה קרה, והחתולה והגור נפרדים ממנה לשלום בהכרת תודה. אימא שלה מגיעה ומשבחת אותה, "אַתְּ כָּל כָּךְ אַמִּיצָה, יַלְדֹּנֶת שֶׁלִּי, / גִּבּוֹרָה, אַחְרָאִית וְטוֹבָה!", מחבקת ומנשקת אותה בגאווה ואהבה.

"ביום שמש בהיר" הינו, אם כן, סיפור ראי זוהר שמטילה קרן שמש חמה בהשתברותה ב"ויהי ערב". ניגון המילים זהה, אך הכול מתהפך: מליל ירח ליום שטוף שמש, ממשק כפרי ללב העיר, מדחייה מעולם החיות – להבנה, עזרה ולשון משותפת, מאבא נוזף לאימא קורנת. התנועה של "ויהי ערב" מבקשת לנתק ולהדוף את הילדה, גיבורת הסיפור, מן הלול והמשק, חזרה אל הבית. ב"ביום שמש בהיר" המרחב העירוני – חי ותוסס להפליא בעפרונותיה הנושמים של ליאורה גרוסמן - מזמין את הילדה, הגיבורה המקבילה, לנוע בו. לאורך הסיפור היא מטיילת-משוטטת ברחוב, עצמאית ומלאת ביטחון.

הגדר הלבנה הופכת למרחב משחקי

 

הגדר הלבנה, סמן תרבותי מנומס לדיכוי התנועה הילדית, מוטיב מרכזי באיורים המקוריים ל'ויהי ערב' של אילזה קנטור-דאוס1 מופשטת ב"ביום שמש בהיר" ממשמעויותיה המגבילות והופכת למרחב משחקי, לו נענה גוף הילדה כמעט מאליו: "גֶּדֶר אֶבֶן קְטַנָּה - לְבָנָה, מַזְמִינָה – / קוֹרֶצֶת לְיַד הַסַּפְסָל. / וּמְטַפְּסוֹת הָרַגְלַיִם, אַחַת וְגַם שְׁתַּיִם, / עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל." אפשר לכתוב הרבה על המרחב בסיפור, ובהיותי שכנה חיפאית של הסופרת, זה מפתה: לרחוב הסואן והירוק כאחד המצויר בספר, יש קווי דמיון רבים למרכז זיו השוקק בלב שכונת נווה-שאנן.

מרחב עירוני סואן ומגוון תרבותית בכיכר "שלום"

 

בנוסף, לרחובות בסיפור שילוט גם בערבית, פרט נדיר, אדיר משמעות ומתבקש ליריית פתיחה ביצירה חיפאית. אך על אף שהמרחב בסיפור איננו רק רקע או סמל, אלא נושא חשוב בפני עצמו, אני רוצה להתרכז בנושא אחר: השוואה תמטית ל"ויהי ערב" ודיון בתמת ההצלה ב"ביום שמש בהיר".

 

הסופרת מרית בן-ישראל (2010a) הציעה ברשימתה המרתקת לקרוא את "ויהי ערב" כסיפור של דיכוי ואף מקשרת אותו לקונטקסט הפוליטי של משטרים טוטליטאריים. בעקבות יעל דר (שם) היא מציינת כי לאורך הסיפור מפקח הירח על הילדה, ומורה לקוראים הצעירים את התגובה ההולמת למעשיה באמצעות הבעות פניו החמוצות. חייה של הילדה מתנהלים חשופים, ללא שביב פרטיות, בחזקת אשמה מראש. חטאה, לדעתי, הוא עצם הניסיון לתנועה עצמאית במרחב ובפרט עם רדת החשכה. שמיכת החושך, אשר מליטה את חיי החלום הליליים ויוצרת באופן קונקרטי מחיצה של פרטיות, איננה בהישג ידה. הירח הינו "ספק כפילו של האב, ספק נציגו" כותבת בן-ישראל, ומרחף כמו "זרקור ענקי" ובעיניי אף רמזור, אשר הילדה הסוררת לא ערה לסימניו. קריאה אדיפאלית מתבקשת בסיפור הזה, ומשלימה היטב את מבטו המאשים והחודרני של הירח. הבה נרכיב לרגע משקפי קרן סמכותיים נוסח פרויד: הלול, שאת דלתו הילדה פותחת בלילה וחודרת לתוכו ללא היתר, עשוי לייצג את התחום הלילי, הארוטי והמיני, או את "הסצנה הראשונית". הילדה מנסה "להציץ" כך בקשר האהבה הארוטי המסקרן בין האב והאם. פרשנות נוספת, אשר אני מוצאת כיותר אמפטית: המשיכה לתרנגולת ולאפרוחיה, המגלמים דיאדה חמה וסגורה, מבטאת את הרצון של הילדה הבודדה, הצמאה לאהבה, לשחק ב"להיות אימא תרנגולת" בעצמה, בדומה למשחק בבובות. בשני המקרים האב מגלם את הדמות אשר מציבה גבול, מפרידה ואף דוחה את הילדה. למרבה האכזבה, גם הישות הנשית והאימהית של התרנגולת מתנהלת למעשה כ"סביבה-אב" הדוחה את הילדה הצמאה לקשר. בנסיבות כאלה, קשה לראות את המסר המפריד של האב, הנוזף בבתו "אָסוּר לָךְ, אָסוּר לָךְ לְהִכָּנֵס, / אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא כּוֹעֵס?", ו"חִישׁ הַבַּיְתָה, יַלְדָה לֹא-טוֹבָה", כגבול הנובע מגישה חיובית או מצמיחה. הלב נכמר על הילדה.

"אָסוּר לָךְ, אָסוּר לָךְ לְהִכָּנֵס, / אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא כּוֹעֵס?"

 

באיור המלווה את המשך השיחה ביניהם (כשהאב מתכופף לגובהה, רוכן אליה בהקשבה), הכוכבים הצהובים מרחפים כהילה תואמת לשערה הבלונדיני ולדמעה ה"נוֹצְצָה בְּעֵינָהּ", מעין עיטור של קדושה מעונה. מדבריה מצטייר, כי היא "ילדה-מלאך" מלאת כוונה טובה, ונכנסה ללול כי רצתה לנשק את התרנגולת לסליחה.

"רָצִיתִי לַתַּרְנְגֹלֶת / לָתֵת נְשִׁיקָה בַּכַּרְבֹּלֶת, כִּי הִבְהַלְתִּי אוֹתָהּ בֶּחָצֵר / לְהַגִּיד לָהּ "סְלִיחָה" /

וְגַם "לֵיל מְנוּחָה" / וּפִתְאוֹם נִבְהֲלוּ עוֹד יוֹתֵר..."

 

המבט מושפל, הרגליים מקורבות זו לזו בברכי איקס - גילום גופני עז של גוף מכונס, מפנים כוח על עצמו לקיפאון ואי-תנועה. ליבו של האב גם כן נכמר, והוא מרים ב"חִבּוּק רַחֲמִים אֶת בִּתּוֹ הַטּוֹבָה הַטּוֹבָה". ההקלה גדולה כשהכעס לשווא מפנה מקום לחוויה של הבנה וביטוי אהבה: "וּכְשֶׁאַבָּא נָשַׁק לָהּ, אוֹהֵב וְסוֹלֵחַ / נָשַׁק לָהּ גַּם הַיָּרֵחַ". מרית בן-ישראל מתקוממת ברשימתה בצדק: הרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב (על ההאשמה המוכנה מראש, במנגנון של טייס אוטומטי). אבל נדמה שאם מתחברים לחוויה הקתרטית אולי אפשר לשכוח כבר מי "אשם". הלב מתרווח, העיקר שסוף סוף הילדה לא בודדה. זוכה לחיבוק ונשיקה כפולה, כמו בהעמדה של תמונה משפחתית: אבא-אימא-ילדה. מניסיוני, לא מעט קוראים של "ויהי ערב" בחרו להתחבר לתמונה זו, המנחמת. ניתן לשמוח בה באישור ובהכרה שזוכה להם הילדה גם מהאב וגם מהירח, "האח הגדול", חוק עליון שרואה הכול. בפרשנות עצובה יותר, הירח מסמל אימא שמתנהלת כצלו של האב. להפתעתי, לא נתקלתי עד כה בקריאה - מתבקשת בעיניי - המתייחסת לירח בסיפור כישות נשית מרוקנת.

"וּכְשֶׁאַבָּא נָשַׁק לָהּ, אוֹהֵב וְסוֹלֵחַ / נָשַׁק לָהּ גַּם הַיָּרֵחַ"

 

"ביום שמש בהיר", לא נשען על צלע אדיפלית. אין בו אב, הוא סיפור שכולו אימהות אידיאלית, והוא מתרכז בנושא מכונן אחר: הצלה, חווית הלב של קשר אם-תינוק, הממשיכה ופועמת גם בנפשותינו הבוגרות כמקור חיים (טריאסט, 2009). הילדה הניבטת מתוך "ויהי ערב" כגורם של סכנה לתרנגולת ולאפרוחיה, מחליפה את החולצה המצויצת ואת החצאית הפרוסית, הכחולה והמגבילה, שלא יאה לקפיצות ודילוגים, וברגע הפרוע של הכניסה ללול אף מציצים מתוכה התחתונים (ראו כאן) בחולצה פשוטה ובמכנסיים אדומות, קצרות ופרקטיות.

מפגש עם משאית: גלימת סופרמן קטנה ואימהית

 

בגדים אלה הם גלימת הסופרמן הקטנה והאימהית שלה, כשתכרע מתחת לגלגל המשאית ותמצא שם גור חתולים: "וְרוֹאָה הַקְּטַנָּה: הַנַּהָג מִתְקָרֵב! / הוּא רוֹצֶה לַעֲלוֹת וְלִנְסֹעַ! / וּלְמַטָּה הַגּוּר הַמִּסְכֵּן... סַכָּנָה! / הַיַּלְדָּה מַתְחִילָה כְּבָר לִדְמֹעַ". אבל הפחד לא מחבל בתושייה של הילדה הגיבורה. הפיתרון הוא תנועה, והיא מפתה את הגור לחיים, כאימא קטנה: "פְּסְס פְּסְס פְּסְס, חֲתַלְתּוּל, בּוֹא נֵצֵא לְטִיּוּל!" / מְשַׁדֶּלֶת אוֹתוֹ הַיַּלְדָּה. / "פְּסְס פְּסְס פְּסְס, בּוֹא אֵלַי, מְסֻכָּן שָׁם מִדַּי!" / מוֹשִׁיטָה לוֹ כַּף יָד וְרַדְרַדָּה." כשהחתלתול ממשיך לקפוא על מקומו באימה (כשקראתי, חשבתי לעצמי בחיוך עצוב: אולי מעבר לבהלה, הגור מגלם כך את חלק התודעה שהפנים את הגדרות וההגבלות של "ויהי ערב"), נחלצת לעזרתם השמש. אם ב"ויהי ערב" פרצוף הדונג של הירח כפה באופן מתמשך מבט מפקח, חודרני ושיפוטי על הילדה, ב"ביום שמש בהיר" השמש היא נוכחות אוהבת, הנחלצת לפעולת ההצלה: "וּמִלְּמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹמַעַת הַכֹּל / וְשׁוֹלַחַת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה. / קֶרֶן שֶׁמֶשׁ חַמָּה - שׁוֹבֵבָה, חַיְכָנִית – / מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה. / וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֶרֶת מִשָּׁם, / הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה."

השמש כאימא גדולה ומצילה

 

קרן השמש המרצדת, וליתר דיוק – השתקפותה - מצליחה להעיר את הגור לחיים, לזוע: "וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס! / מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֶה הִשְׁתַּקְּפוּת מְשֻׁנָּה... / הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר - פְּסִיעָה, פְּסִיעוֹתַיִם - / מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה". בקו מקביל, נחלצת לעזרת הגור אימא חתולה, חשדנית כלפי הילדה כאותה תרנגולת, והסיפור מציג לנו שידור חוזר, רך, מכבד, ואפילו מתובל בהומור, של סצינת הכעס מ'ויהי ערב'.

"רַק קָרָאתִי לוֹ 'פְּסְס!'", מַסְבִּירָה הַיַּלְדָּה, / "כִּי לִשְׁמֹר עַל קְטַנִּים זֶה חָשׁוּב."

 

במקום האב ניצבת כאן אימא חתולה: "קִישְׁטָה יַלְדֹּנֶת, זוּזִי מִכָּאן! / אֶל הַגּוּר שֶׁלִּי אַל תִּתְקָרְבִי!" / חוֹשֶׂפֶת שִׁנַּיִם וְגַם צִפָּרְנַיִם: / "לְכִי מִפֹּה! אַל תִּתְעָרְבִי!". הילדה מנהלת ברגישות ובישירות נבונה דיאלוג מורכב, דוברת ב"שפה חתולית": "אַל תִּכְעֲסִי, חֲתוּלָה נִכְבָּדָה! / לֹא הֵצַקְתִּי לָגוּר הָאָהוּב. / רַק קָרָאתִי לוֹ 'פְּסְס!'", מַסְבִּירָה הַיַּלְדָּה, / "כִּי לִשְׁמֹר עַל קְטַנִּים זֶה חָשׁוּב." מיד לאחר שהעימות מיושב בהבנה, מגיחה גם אימא שלה, המשקיפה ומשגיחה, כך מתבהר לנו בדיעבד, לא מרחוק, תוך זיפזופ נינוח בטלפון הנייד לצד עוד סידורים.

 

ההנאה שלי מ"ביום שמש בהיר" היתה עמוקה ומרובת רבדים. ברשימה זו התרכזתי בתוכן, אבל גם במישור הלשוני הסיפור חי ורענן, מתנגן ומחורז להפליא. צרימה אחת - רעיונית - צלצלה לי באוזן קולות אזהרה. זאת בדברי השבח המתפעלים של אימא: "אַתְּ כָּל כָּךְ אַמִּיצָה, יַלְדֹּנֶת שֶׁלִּי, / גִּבּוֹרָה, אַחְרָאִית וְטוֹבָה!". לראשי זינקה מיד עננת הכסף, החתולה המכונפת והלא אחראית, מתוך הסיפור הנפלא "את לא מוכרחה לעוף אם את לא רוצה "מאת נורית זרחי, חתולה המחפשת בית אוהב ומבינה בעצב כי איש איננו מעוניין בחתולה לא אחראית, בעלת כנפיים. האם דברי השבח הללו של האימא הינם בכל זאת שריד לעולם הורי ותיק, המשוחח עם ילדים ואף ממשטר אותם דרך המושג "ילד טוב, ילדה טובה"? אולי. אבל כפי שכתב ברכט "בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים".

מחווה בין דורית: נשיקה אימהית על גבי נשיקה אבהית

 

ילדות טובה מצטיירת בספר מאיר העיניים שיצרו כוכבי וגרוסמן חדשה ואחרת - מלאת חופש תנועה ויכולת שליטה, יוזמה, עצמאות ועוצמה; שמורה, אהובה. חלום כזה של ילדות מושלמת, מאושרת, נטולת כאב או אכזבה, מציעה לנו המעשייה העירונית היפהפייה הזו, במסגרת פנטזיית הצלה שבמרכזה. זהו כנראה גם חלום הצלתה של הילדה הקטנה, ילידת "ויהי ערב", המתחולל בסיפור-תיקון על ילדה-מלאך-אחרת, הנהנית מנוכחות הורית אימהית מוארת בלבד, מאפשרת, נותנת אמון ומיטיבה במדויק. נוכחות זו מציעה עולם שהמרחב שלו פתוח ומשוחרר מ"חוק האב", מכוננת אותו גנאולוגיה נשית: ילדה-אימא-שמש. נהג המשאית אשר תחתיה נלכד הגור, גילום גברי יחיד בסיפור הזה, הינו דמות שוליים שלא נלקחת בחשבון כאפשרות לכתובת לעזרה או דיאלוג. זאת אולי מתוך ניסיון העבר הכואב של הדיאלוג הפטרוני עם האב ב"ויהי ערב".

לנו, קוראים בוגרים, שהכירו היטב את "ויהי ערב" כילדים - רובנו כבר הורים, אם לא סבתות וסבים - נותר לעמוד בתוך הפער בין הטקסטים, המגלמים נקודות קיצון תרבותיות של יחסי ילדים-הורים, להיות בעצמנו גשר ביניהם. כי מה הם חיינו אם לא שיבה חוזרת, השואפת לכתוב ולחוות מחדש טקסט ילדות מרפא, מתוקן? ביבליותרפיסטים וכל מי שבוחרים לשלב בעבודתם הטיפולית סיפורים, יכולים לערוך שימוש מלא עוצמה בדיאלוג המתעורר סביב שני הטקסטים, כהזמנה ייחודית לחזרה לטקסט ילדות. קוראות וקוראים אחרים חופשיים להתמסר לפריטה עדינה ועמוקה על מיתרי הלב. "החכמה נמסרת הלאה מפה לפה", גם זה ברכט. כך נחתם "ביום שמש בהיר", במחווה בין-דורית, מטביע על לחיינו נשיקה על גבי נשיקה: "וּכְשֶׁאִמָּא נָשְׁקָה לָהּ עַל לֶחִי וְנֶמֶשׁ, נִשְּׁקָה אוֹתָהּ גַּם קֶרֶן שֶׁמֶשׁ".

 

הערות

1. כפי שהצביעה מרית בן-ישראל ברשימתה מה ראה הירח?, והציעה לקרוא להן "גדרות האסור".

מקורות

בן ישראל, מ. (2010). הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין. נדלה ביום חמישי 21 נובמבר 2013 מאתר "עיר האושר" – הבלוג של מרית בן-ישראל.

בן ישראל, מ. (2010). מה ראה הירח? פוסט המשך על "ויהי ערב" לפניה ברגשטיין. נדלה ביום חמישי 21 נובמבר 2013 מאתר "עיר האושר" – הבלוג של מרית בן-ישראל.

ברגשטיין, פ. (1949). ויהי ערב. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב.

טריאסט, י. (2009). איך עושה פסיכולוג? דיון בפנטזיית ההצלה (בעקבות הסדרה "בטיפול”). הרצאה במסגרת סדרת ימי עיון ב"אתיקה בפסיכותרפיה – עיון ודיון בפרקים מתוך הסדרה בטיפול", במפגש שעסק בפנטזיית ההצלה בטיפול, 22.5.2009. מרכז לאתיקה, ירושלים. נדלה ביום חמישי 21 נובמבר 2013, מאתר פסיכולוגיה עברית.

כוכבי, ט. (2013). ביום שמש בהיר. הוצאת איגואנה – כנרת: תל-אביב.

צורן, ר. (2000). הקול השלישי. הוצאת כרמל: ירושלים. 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזן אבן-זוהר, כ. (2014). ויהי בוקר: על "ביום שמש בהיר" וההצלה מהורות מגבילה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/3/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3144

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילן פינקלשטייןאילן פינקלשטיין19/10/2016

על "ויהי ערב". חיפשתי, ושמחתי למצוא ניתוח שמזהה את הסצנה שבה "כל הלול מקרקר" כמינית (ובה מבצבצים התחתונים של הילדה). ועוד שמחתי, שהניתוח של הסצינה של הבכי שם דגש על תנוחת הגוף של הילדה. לעניות דעתי, הירח הוא סמל לסופר אגו, ואילו האב מסמל גם את דמות האב ואת הסדר הפטריארכלי, אבל לדעתי הסצנה הזאת (סצינת הדמעה) צריכה להיות מובנת בכלל כמניפולציה, וכאן מבוטא המסר הכפול לנשים וילדות: מצד אחד איסור כביכול על מיניות שמערערת על "הסדר" (המשפחה, הפטריארכיה), אך מצד שני מחילה לאשה שיודעת להעמיד פנים כאילו שאינה מערערת על אותו סדר, ולהיות מניפולטיבית.

איילת הלראיילת הלר20/6/2014

ניתוח מעניין מאוד תודה רבה.