|
אובדנות בצה"ל
המחקר נערך באוניברסיטת בר-אילן בהנחיית פרופ’ דוד צוריאל
תקציר התאבדות היא תופעה קשה לניבוי ולמניעה היות והמתאבד אינו רואה פתרון או תקווה ולכן אינו רואה טעם בפניה לבקשת עזרה. מאז שנות ה- 60 חלה עליה בשעורי ההתאבדות בעולם המערבי. מחקרים מצביעים על גורמים שונים להתאבדות ביניהם: גורמים ביולוגיים-גנטיים ופסיכולוגיים. הסבר אפשרי להתאבדות בקרב מתבגרים הוא שהתופעה קשורה לגיבוש זהות האני המתרחש בגיל ההתבגרות. הסבר זה יעמוד במרכז המחקר המוצע. בצבא מספר המתאבדים, חיילי חובה נע בין 20-35 בשנה. המתאבדים אינם פונים לקבל עזרה נפשית, 80% מהם לא פנו לגורמי בריאות הנפש בצבא. Apter (1993), ערך מחקר מקיף על מתאבדים בצבא לאחר מותם, המראה כי למרביתם לא הייתה פסיכופתולוגיה עיקרית כלשהי כולל דיכאון. ממכתבי מתאבדים ומדווחות משטרה צבאית שלאחר המוות עולה כי לרוב המתאבדים לא הייתה פסיכופתולוגיה אך ישנן עדויות להיות החייל מבולבל, מהורהר ללא כיוון וללא תחושה של המשכיות ושייכות. הגיוס לצבא מחדד שאלות של זהות עצמית ומחייב התמודדות עם לחץ צבאי. הרקע התיאורטי למחקר הנוכחי מרחיב ומבהיר נקודות אלה. - פרסומת - פרויד (1923) הסביר התאבדות כתוצאה של מאבק אינטראפסיכי בין יצר החיים (Eros) לבין יצר המוות (Thanatos). האגו מוותר על עצמו כיוון שהוא חש נרדף על-ידי הסופר אגו המעניש את המתאבל (אשר אוהב-שונא את המת), על-ידי יצירת רגשי אשמה ודחף לא מודע למוות (Freud, 1923). תיאוריות יחסי אובייקט של Mahler (1968) ו-Winnicott (1960), מסבירות התאבדות כפתרון אחרון למאבק מתמשך בין סימביוזה להיפרדות. לפי תיאוריות אלה כאשר יש חסך או עיוות במשימות הראשונות של ההתפתחות ובתהליך ההפרדות (Separation- Individuation) ישנה חרדה מהיפרדות. ההתאבדות לפי זה היא ניסיון לברוח מעצמאות כשהמוות נתפש כפתרון היחידי להיפרד מהקשר הסימביוטי בין האובייקט לסובייקט. Kohut (1978), מגדיר מושג בשם "חרדת הדיסאינטגרציה"- הפחד מאובדן תחושת העצמי. פחד זה מתעורר כאשר אין רצף פנימי והעצמי מפורר ולא לכיד. התאבדות לפי תיאוריה זו חרדת הדיסאינטגרציה, הפחד מהתפוררות תחושת העצמי חזקה יותר מן הפחד ממוות. אריקסון (1959) טוען כי התאבדות היא תוצאה של יצירת זהות אני שלילית או תוצאה של כשלון בגיבוש זהות חיובית ויצירת זהות שלילית. צוריאל (1984,1986,1990) אשר הרחיב את הגישות הקודמות לזהות האני, הציע כי גיבוש זהות האני מהווה גורם חוסן מפני אובדנות (בר-יוסף וצוריאל 1990). בר-יוסף וצוריאל (1990), השוו בין שתי קבוצות של מתבגרים: קבוצה של אובדניים ממרפאות בריאות הנפש וקבוצת מתבגרים מאוכלוסייה נורמטיבית. נמצא כי הקבוצה הנורמטיבית הייתה גבוהה באופן מובהק בשישה מתוך שבעה מרכיבים של זהות האני מקבוצת האובדניים. בנוסף, נמצאו מתאמים שלילים גבוהים בין מידת גיבוש זהות האני לבין נטיות אובדניות במיוחד בקרב הקבוצה הנורמטיבית. בבסיס מחקר זה קיימת הנחה תיאורטית כי התאבדות היא למעשה התגוננות אחרונה מפני איום על תחושת האינטגרציה והאותנטיות של זהות האני. כלומר מטרת המחקר הייתה לבחון את ההשלכות של חוסר האינטגרציה של הזהות על אובדנות. לאור זאת, בחנו האם חוסר הגיבוש או הדיסוננס הפנימי בתהליך ההתבגרות מהווה איום גדול יותר ממוות. במחקר זה נבחנה הנחה זו בקרב קבוצת גיל ההתבגרות אשר בה מתעצמות שאלות הזהות ותהליכי החקירה העצמית. הנתונים הדמוגרפיים מצביעים כי זוהי קבוצת הגיל בה מתרחשת עלייה בשעורי ההתאבדות. בצבא, עם הגיוס ובעקבות ההפרדות הפיזית הבלתי נמנעת, מתחדדות שאלות של זהות וכן מתחדד תהליך ההפרדות הפסיכולוגי. הצבא מציע אמנם הפרדות אך בה בעת מעודד הזדהות ומחויבות. באמצעות מחקר אורך בחנו האם תהליך הגיוס תורם או מסיג לאחור את תהליך גיבוש הזהות. מטרה מחקרית נוספת הייתה לבחון את הקשר בין לחץ לאובדנות. תחושת לחץ קיצוני יכולה לזעזע את המבנה הפסיכולוגי ואת תחושת האינטגרציה של העצמי . מטרת המחקר הייתה לבחון האם גם לחץ מצטבר הנגרם משילוב של אירועי חיים מלחיצים בזמן קריטי יכול לערער את תחושת האינטגרציה של העצמי והזהות ו"לתרום" בכך לאובדנות. במחקר הנוכחי נבדקה השפעת המשפחה הן על מידת גיבוש זהות האני והן על מידת הנטיות האובדניות. הגיוס לצבא מהווה למעשה רגע מבחן לקשר בין המתבגר למשפחתו כיוון שהוא נפרד ממנה באופן פיזי ויוצא לדרך חדשה. לבחינת שאלות אלה נערכו שני מחקרים. במחקר הראשון נאספו נבדקים מקבוצת האובדניים בשיתוף מרפאות בריאות הנפש של צה"ל. לאחר הסכמתו וחתימתו של החייל על טופס הסכמה, הועברו לו שאלון זהות האני, שאלון נטיות אובדניות, שאלון אוירה משפחתית, שאלון לחץ צבאי ושאלון משתנים דמוגרפים בסדר זה. מתוך הבדיקות שנעשו נלקחו 32 חיילים אשר בהם ניסיון ההתאבדות היה רציני (כוונות ומעשה אובדני שהוביל לאשפוז בעקבות נזק רפואי). למטרות השוואה נבחרו שתי קבוצות ביקורת, האחת של 32 חיילים שפנו לקב"ן מספר פעמים (4-20) אך לא ביצעו ניסיון אובדני ושללו זאת (בהתאם לדיווחים), והשנייה של 32 חיילים שלא פנו לקב"ן ולא ביצעו ניסיון אובדני. במחקר השני נבדקו 740 מתגייסים מחיילות שונים על פני שלוש תקופות לאורך תקופת ההכשרה: גיוס, טירונות ותום הכשרה. החיילים ענו על השאלונים הבאים: נטיות אובדנות, זהות האני, לחץ צבאי והסתגלות ולכידות משפחתית. - פרסומת - במחקר הראשון אוששו כל השערות המחקר. במבחני ANOVA שנעשו לבדיקת ההבדלים בין חיילים אובדניים, חיילים במצוקה שפנו לקב"ן וחיילים מהשורה נמצא כי חיילים אובדניים קיבלו ציונים גבוהים מחיילים לא אובדניים בנטיות אובדניות ובתפיסת לחץ צבאי וציונים נמוכים מחיילים לא אובדניים בגיבוש זהות האני ולכידות והסתגלות משפחתית. במחקר השני, מחקר האורך, אוששו מרבית ההשערות. נמצא כי זהות האני נמצאת בירידה במהלך ההכשרה עד לאמצע ההכשרה ואחר כך בעלייה מחודשת. נמצא כי נטיות אובדניות מגיעות לשיאן באמצע הטירונות ואילו הלחץ הצבאי מתחיל עם הגיוס ומתחיל לרדת רק בשלב שבין אמצע הטירונות לתום ההכשרה. בשני המחקרים נערכו מבחני מתאמים של פירסון לבדיקת הקשרים בין הגורמים. בשני המחקרים נמצא קשר שלילי גבוה בין זהות האני לנטיות אובדניות, קשר שלילי בין לכידות והסתגלות משפחתית לנטיות אובדניות וקשר שלילי בין לחץ צבאי לגיבוש זהות האני. כמו כן נמצא, קשר חיובי בין לחץ לנטיות אובדניות וקשר חיובי בין זהות האני ללכידות והסתגלות משפחתית. המחקר הנוכחי מחזק את ההנחה התיאורטית שהתאבדות נגרמת כהתגוננות אחרונה מפני איום על תחושת האינטגרציה והאותנטיות של האני. חיילים אשר ביצעו ניסיונות אובדניים חמורים שהובילו לאשפוזם בבתי חולים, היו בעלי אישיות דיפוזית יותר באופן מובהק מחיילים אחרים שפנו לקבלת סיוע נפשי מספר רב של פעמים או היו בטיפול נפשי ולא ביצעו מעשי אובדנות וכן מחיילים מהשורה שלא פנו לקב"ן ולא ביצעו מעשי אובדנות. המחקר מראה כי חוסר הגיבוש בגורמי הזהות קשור בחרדה גבוהה, בדיכאון ובמצב רגשי לא יציב. הדיפוזיות מתבטאת בחוסר קיומן של מטרות לעתיד, חוסר תחושת רצף, חוסר משמעות ואמיתיות, חוסר בתחושת שייכות, זהות פיזית לא ברורה ושליטה עצמית נמוכה. המחקר הנוכחי הראה גם כי הקשר השלילי הגבוה בין אובדנות לזהות האני נשמר לאורך זמן (חצי שנה) ותחת תנאים שונים. במהלך ההכשרה, כאשר חלה ירידה בזהות האני חלה עלייה בנטיות אובדנות ולהפך. בחיילות בהן זהות האני הייתה נמוכה יותר נטיות אובדנות היו גבוהות יותר. חיילים קרביים מתנדבים נמצאו בעלי זהות מגובשת ביותר ובעלי נטיות אובדניות נמוכות ביותר משאר הקבוצות. המשמעות של הממצאים במישור הקליני היא שניתן להקטין את נטיות האובדנות על-ידי עזרה למתבגר בגיבוש זהותו. טיפולים רבים במתבגרים אובדניים נותנים דגש רב לסימפטומים הדיכאוניים. המחקר הנוכחי מציע כי לצד התייחסות לסימפטומים אלה נדרשת התייחסות לשאלות ולקונפליקטים הקשורים לגיבוש הזהות. המחקר הנוכחי מראה כי הלחץ הצבאי מופיע מוקדם עם הגיוס וקשור באופן הדוק עם נטיות אובדניות. חיילים אובדניים חווים לחץ זה כקשה יותר מלא אובדניים ומחיילים שנמצאים במצוקה נפשית. חיילים עורפיים חוו את הלחץ הצבאי כקשה יותר מאשר חיילים בטירונות קרבית. מניתוח גורמי הלחץ שהבדילו בין קבוצת אובדניים ללא אובדניים עולה כי מדובר בגורמי לחץ הקשורים בהסתגלות החייל לסביבתו החדשה: יחס המפקדים, יחס החיילים ביחידה, חדירה לפרטיות ולבישת המדים. בכל אחד מהגורמים האלה ההבדל היה מובהק גם לגבי קבוצת הפונים לקב"ן. מדובר אם כן, ככל הנראה בתחושה של לחץ הקשור לתחום בין-אישי ונובע מחוסר הסתגלות חברתית של החייל. לחץ צבאי עם הגיוס מורכב ממספר לחצים שעל המתגייס המתבגר להתמודד עמם באופן סימולטאני. - פרסומת - המחקר הנוכחי הראה כי יש קשר בין תחושה של חוסר לכידות הזהות לבין חוסר היכולת לקחת חלק בלכידות חברתית. חיילים אובדניים חוו גם את קשריהם המשפחתיים כרופפים יותר מלא אובדניים. בניסיון לבנות פרופיל דינאמי ואישיותי של המתאבד, ניתן לומר שמדובר במתבגר בעל זהות לא מגובשת, נוטה לדיפוזית אשר חש ריקנות וניכור או ללא משמעות או לחלופין תולה את כל יהבו במשאלה אחת שלא מתממשת. גבולות האני שלו אינם מגובשים והוא לרוב חש מבודד ולא בנוח בסביבה הצבאית ומול מפקדיו. בנוסף, הוא אינו רואה את משפחתו כמקור לשאוב ממנה כוח. ככל הנראה משפחתו אינה מלוכדת ואינה מסתגלת. מניתוח המרכיבים של זהות האני עולה פרופיל רב מימדי של המתבגר האובדני. המתבגר האובדני הוא בעל זהות עצמית פזורה, חסר עוגנים פנימיים, חסר יכולת לדעת מי הוא, מהם רצונותיו, חסר תחושה של יציבות ואיזון, חש ניכור, ריקנות וחוסר משמעות ללא יכולת למצוא מטרות מוגדרות ולהתחייב לבצעם. הוא בעל מוקד שליטה חיצוני ואינו מצליח למצוא נקודות אחיזה פנימיות בעיצוב עתידו. במקביל הוא חש ניכור לזהותו הפיזית, תוך רצון להחליף את מראהו ולהיוולד בגוף אחר. הוא חש חוסר מחויבות למראהו ולמיקומו הפיזי בגופו ויש לו משאלות להיהפך למישהו אחר. בנוסף, הוא נוטה לאימפולסיביות תוך שליטה עצמית נמוכה עם יכולת נמוכה לוויסות רגשי ולפעולה באופן מכוון ומחושב. כתוצאה מחוסר האיזון הנפשי נגרם כאב נפשי רב. כתוצאה מהפיזור והריקנות אין אפשרות ויכולת לפעול בדרך ברורה. חוסר הגבולות הפנימי מתבטא גם בתחושה של חוסר גבולות הגוף. הגוף לא נתפס עוד כמכיל בהכרח את הנפש ומתערערת האבחנה הבסיסית בין ה- Self לבין ה- Non-Self. ישנה משאלה לריחוק מהגוף הפיזי תוך תחושה של ניכור ודיסוציאציה בין העצמי לגוף, למראה ולהתנהגות אשר בתורם מקילים על התהליך האובדני כ- "בריחה מהגוף כמוצא אחרון להגנה מפני האיום של התפרקות הנפש". המחקר הנוכחי הראה כי תהליך גיבוש זהות האני אינו מהלך חד כווני אלא תהליך דינאמי הנתון לשינויים לאורך פרק זמן של חצי שנה. הגיוס לצבא וההכשרה הראשונית מהווים פרק זמן משמעותי בחייו של המתבגר הישראלי. הממצא שהראה כי זהות האני נמצאת בנסיגה מהגיוס עד אמצע הטירונות ולאחר מכן בעלייה מחדש עד לחזרה לרמתה ההתחלתית, מצביע על אפשרות שהשלבים הראשונים בהכשרה גורמים לבלבול ומחזקים את תהליך החקירה והדיפוזיות. ככל הנראה בשלב הראשון של הגיוס שאלות הזהות מתחדדות. הגיוס מעמיד במבחן את הדפוסים שהתהוו במהלך שנות ההתבגרות הקודמות. המחקר הנוכחי מראה כי ככל שזהות האני מגובשת יותר כך נחווה הלחץ הצבאי כקשה פחות. ממצא זה תומך במחקרים המצביעים על קשר בין חוסן אישיותי לחוסן תפקודי. במחקר האורך חלה ירידה בזהות האני כשהלחץ הצבאי היה גבוה ועליה בזהות האני כשהלחץ הצבאי ירד ממצאים אלה מחזקים את הטענה שיש קשר בין לחץ לגיבוש זהות האני. המחקר הנוכחי הראה גם קשר בין מידת גיבוש זהות האני לבין לכידות משפחתית. ממצא זה מוסבר בכך שהמשפחה יוצרת סביבה פוטנציאלית אותה מפנים המתבגר. סביבה זו מאפשרת צמיחה של אישיות מגובשת יותר. ההשלכה היישומית של מחקר זה ומחקרים אחרים היא שיש להפנות משפחות לטיפול משפחתי כאשר המתבגר הוא אובדני או בעל זהות אני שאינה מגובשת (זהות דיפוזית). המחקר מראה כי הלחץ הצבאי תלוי בפרשנות אישית ואינו בהכרח לחץ אובייקטיבי. חייל כללי בממוצע חווה את הלחץ כיותר קשה מצנחן הנדרש למאמצים פיזיים גדולים ומקבל פחות שעות שינה. ככל הנראה הזדהות עם התפקיד וזהות אני מגובשת יותר תורמים להפחתה ברמת הלחץ הנתפסת. החשיבות התיאורטית של המחקר היא במציאת גורם בסיסי שאינו בהכרח סימפטומטולוגי או פנומנולוגי ובשל כך מסביר באופן נרחב את התהליך האובדני ומאפשר בנייה של פרופיל של מתבגר אובדני על בסיס המימדים השונים. גורם זהות האני חופף ומקביל לגורמים רבים שצוינו בספרות כקשורים לאובדנות ולנטיות אובדניות למשל: דימוי עצמי ודימוי גופני הקשורים קשר הדוק למימד 'זהות פיזית' ולמימד 'הכרה חברתית' אבל הפרופיל אותו ניתן לבנות באמצעות ניתוח של מכלול מימדי גורם זהות האני, מאפשר מתן ביטוי והבנה של מכלול ספקטרום הגורמים כגון, מידת האותנטיות של אותו מתבגר, יכולתו להציב מטרות לעצמו ותחושת המשמעות שהוא רואה בחייו ובכך לקבל תמונה דינאמית נרחבת יותר על עולמו הפנימי של כל נבדק בנפרד ולסמן נקודות תורפה התורמות לתהליך האובדני. - פרסומת - החשיבות המעשית של המחקר היא בסיוע באבחון מוקדם ובאבחון מבדיל של אובדנות.
|
מבוא
תוצאות
