'מעקף רוחני'
מאת יואל בלום
נתחיל ברשותכם בסיפור זן:
כששואלים את מורה הזן ג'או ג'ו: 'כשבן אדם משתחרר באופן מלא, כשנגמרים כל הכתמים וכל הזיהומים וכל החטאים, איך נראית המציאות אז?' אומר ג'או ג'ו: 'אצלי אין מקום לשרלטן כזה'.
אני אוהב את ג'או ג'ו ואת סיפורו וחבל שאני לא יכול לומר לו זאת ולהכיר לו תודה. משום שבעיני, בסיפור זן קצר ומופתי זה הוא מבטא אמת עמוקה שמהווה נוגדן חריף ומקורי כנגד תופעה רווחת. במה דברים אמורים? בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה שכיחה בה העיסוק בניו אייג' או בשם הכולל "רוחניות" משמש כמפלט מהתמודדות עם קשיים תוך- נפשיים, בין- אישיים וחברתיים. תופעה זו ניתן לכנות בשם 'מעקף רוחני'.
באופן אישי, ההגות והפרקטיקה הבודהיסטית תורמות רבות לחיי האישיים ומעשירות את עבודתי הטיפולית באופנים שונים. אני מאמין שהפרספקטיבה העמוקה של הבודהיזם בנוגע לנפש ולסבל האנושי פותחת נקודת מבט רחבה להפליא על החיים, ומציעה דרך חדשה של הוויה. עם זאת, אני סבור שלא פעם קיימת סכנה שאותה 'רוחניות' תאבד מעומקה ותיהפך ל'חומריות רוחנית' גרידא, כאשר האגו מנצל אותה לצרכיו. אדם שלומד את ה'טריקים' והתשובות של ה'משחק' הרוחני, עלול לנסות לחקות את הלך הרוח הרוחני, אך למעשה לעשות בו שימוש נוירוטי, מסולף והגנתי. בטור זה אני מבקש להרהר בתופעה זו ולהציע לה מובן פסיכולוגי.
הראשון שעשה שימוש במונח 'מעקף רוחני' היה הפסיכולוג ג'ון וולווד, בשנת 1984. אודות מונח זה כותב ומפרט גם מאסטרס בספרו המקיף על מעקפים רוחניים (2010):
"המונח מתאר שימוש באמונות ובתרגולים רוחניים על מנת להימנע ממגע עם רגשותינו הכואבים, עם הפצעים הנושנים שלנו ועם צרכינו ההתפתחותיים. תופעה זו שכיחה יותר מכפי שאנו עשויים לחשוב. אחת הסיבות לשימוש ב'מעקפים רוחניים' היא שאנו נוטים לגלות חוסר סובלנות לפגוש ולעבד את כאבינו, ומעדיפים פתרונות מטשטשי כאב על אף הסבל שפתרונות אלו עלולים להעצים בהמשך. בגלל ש"פתרונות" כאלה כה מושרשים בתרבותנו ועברו נורמליזציה, 'מעקף רוחני' מבטא למעשה את ההרגל הקולקטיבי שלנו להפנות את גבנו למה שמכאיב, כמעין שימוש במשכך כאבים שמלווה בתופעות לוואי שנראות לנו מינימליות למדי. למעשה, מדובר באסטרטגיה שלא רק נועדה להימנע מכאב, אלא אף נותנת לגיטימציה להימנעות שכזו.
- פרסומת -
מעקפים רוחניים מופיעים באופנים שונים. אספקטים של מעקפים רוחניים כוללים: ניתוק קיצוני, הדחקה ו"הירדמות" רגשית, הדגשת- יתר של "חיוביות", פוביית- קונפליקט שעלולה לצאת משליטה ולעורר רגשות זעם, חמלה עיוורת נעדרת כל קונטקסט, התפתחות חד- ממדית שנוטה לכיוון אחד (למשל אינטליגנציה קוגניטיבית ש"נזנחת" ולא מתפתחת ושנמצאת הרחק מאחורי אינטליגנציה רגשית או מוסרית, או להיפך), שיפוט עצמי שממעיט ומטשטש את הצדדים הפחות נעימים של האישיות, ומחשבות שווא בדבר הגעה לרמה גבוהה יותר של הוויה."
גם המורה הידוע צ'וגיאם טרונגפה, שהיה המורה הטיבטי הראשון, שלימד במערב, ואחת הדמויות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחות הבודהיזם באמריקה, פיתח את הרעיון ואבחן את האופן הבעייתי שבו אנשים בעולם המודרני מאמצים דרכים רוחניות, ובכלל זה את הבודהיזם, כאשר הם מתייחסים אליהן כאל מוצר צריכה. את הנטייה הזו, להעמיד את הרוחניות בשירות האגו ולהתגאות ולהתהדר בה, הוא כינה בשם "רוחניות חומרית". "חשוב לראות שהנקודה העיקרית של כל תרגול רוחני היא לצאת אל מחוץ לביורוקרטיה של האגו," כתב טרונגפה. "זאת אומרת, לצאת מהתשוקה המתמדת של האגו להשיג גרסה גבוהה יותר, רוחנית יותר, טרנסצנדנטית יותר של ידע, דת, מוסריות, שיפוט, נוחות - או כל מה שזה לא יהיה שהאגו המסוים מחפש. צריך לצאת אל מחוץ למטריאליזם הרוחני. אם לא נעשה כך, אם אנחנו למעשה נתרגל אותו - אז אנחנו עלולים בסופו של דבר למצוא את עצמנו מחזיקים באוסף עצום של דרכים רוחניות. אנחנו עשויים להרגיש שהאוסף הזה הוא מאוד יקר לנו... אבל בסך הכול יצרנו חנות, חנות עתיקות". (טרונגפה, 1973).
למרבה השמחה, לפחות בתחושתי, "ירח הדבש" עם מושגים וגחמות רוחניות מתחיל להיחלש. מספיק בועות התפוצצו, מספיק מורים רוחניים, מזרחיים ומערביים, נתפסו עם המכנסיים למטה. הואליום המטפיזי בצורתו השטחית מתחיל להתפוגג. לדעתי, הכמיהה לרוחניות אותנטית יותר והשינוי בכיוון זה יתרחש כאשר 'המעקפים הרוחניים' יצטמצמו. וזה לא דבר קל כפי שנשמע מכיוון שמשמעות הדבר היא שנחדול מלהפנות את הגב אל כאבינו, שנפסיק לטשטש את עצמנו ולצפות שהרוחניות תגרום לנו להרגיש טוב יותר.
אני מאמין כי רוחניות אמיתית קוראת למשהו יותר ריאליסטי, מקורקע ואחראי, או בלשונו הציורית והחיה של מאסטרס (2010):
"למשהו חי, חיוני ואינטגרטיבי. משהו שמנער אותנו עד לעצם. רוחניות אותנטית אינה איזה פלירט או באזזז של "ידיעה", וגם לא איזו תופעה פסיכודלית זרחנית, אלא כדור אש, גם של אור וגם של חום, שמשחרר ומקדם את הריפוי ואת ההתעוררות שאנו זקוקים לה. בדרך כלל, כשאנו לכודים במעקפים רוחניים, אנו אוהבים את האור אך לא את החום. כשאנו מוצאים את עצמנו במעקפים רוחניים, אנו מעדיפים לעשות תיאוריטיזציה של הנושא, להדחיק את האש במקום לנשום אותה באופן חי. מהללים את האהבה הבלתי- מותנית אבל לא מאפשרים לאהבה להופיע באופנים יותר מאתגרים ואישיים. זאת, משום שאם נעשה כך, הדבר יהיה חם מדי, מפחיד מדי, יותר מדי מחוץ לשליטה, מעלה דברים מעל פני השטח- דברים שמזמן הדחקנו או התכחשנו להם. אבל אם אנו באמת רוצים את האור, אנו לא יכולים להימנע מהחום. כמו שאמר ויקטור פרנקל: "מה שנותן אור חייב להמשיך לבעור". ולהיות עם חום האש אין פירושו רק לשבת עם הקושי במדיטציה אלא לפתח אינטימיות עם כל מה שיש בתוכנו, עם כל כמה שזה עלול להיות מפחיד או עצוב. עלינו לא להסתפק בריטואלים ובדוגמות למיניהן אלא לאפשר מרחב להתפתחות בריאה שתתאפשר רק אם נתייחס לעצמנו באופן אינטגרטיבי- פיזי, רגשי, פסיכולוגי, חברתי ורוחני."
בנקודה זו אני רוצה להצביע על פרדוקס מעניין: אופני החשיבה השונים של הניו אייג' מציגים כסטיקר את התפיסה ש"הכול אחד" אבל בפועל גורמים להפרדה ולפרגמנטציה בגלל הדחייה של מה שמכאיב. בכך הם משטיחים, שלא לומר מבטלים, אספקטים שלמים של החוויה האנושית. אותם חלקי- עצמי מוכחשים הנותרים קבורים עמוק בתוך הנפש, ואשר לא עובדו ולא בוטאו, עלולים לפרוץ בהמשך בדרכים הרסניות. בהקשר זה, אני נזכר באמרתו של ויניקוט הגדול: "אם חברה נמצאת בסכנה, אין זה בשל תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת תוקפנותם האישית של יחידים". הזנחה של אספקטים אלו של עצמנו דומה להורה שמשאיר את ילדיו ללא הזנה מספקת. בעיני, כל דרך רוחנית, מזרחית או מערבית, שלא מתמודדת באופן מספק עם צרכים פסיכולוגיים, ולא רק בהקשרים רוחניים, מובילה למעקפים רוחניים.
מעקפים רוחניים לא רק שמרחיקים אותנו (ללא הצלחה) מהכאב ומהסוגיות האישיות הקשות, אלא הם גם מרחיקים אותנו מן הרוחניות האותנטית שלנו. הם מותירים אותנו במעין לימבו מטפיזי, איזור של נחמדות מוגזמת ומלאכותית. בכך הם מונעים מאיתנו לחוות את מכלול האנושיות שבנו.
אבל הבה גם לא נחמיר עם עצמנו יתר על המידה מפני שכולנו עושים שימושים כאלה ואחרים על מנת להרגיש טוב עם עצמנו. אנו לא צריכים להתבייש במעקפים הרוחניים הללו אלא להתבונן בהם בעיניים פקוחות ולפתח פרספקטיבה בריאה ושלמה יותר.
על התנסויותיו עם מעקפים רוחניים כותב מאסטרס (2010):
"יצא לי לפגוש לא מעט אנשים שתיארו את עצמם ככאלו שנמצאים "על דרך רוחנית", בעיקר דרך תרגול מדיטציה. חלק גדול מהם היו מובטלים, נחמדים, משתדלים להיות "חיוביים ולא שיפוטיים" ובדרך כלל בעלי תפיסה עצמית נוקשה (פרדוקס? לא באמת). אפשר היה לשמוע מהם אמירות בנוסח: "אסור לי לבטא כעס", "אני צריך להיות יותר אוהב", "אני צריך להיות יותר פתוח לאחר שאני מתרגל מדיטציה". הם נלכדו בסבך של תפיסות ואמונות שחשבו שיסייעו להם להרגיש טוב יותר עם עצמם, אולם בפועל בעבע בתוכם עירום זועק של כאב וצרכים. הם הטיפו לאחדות וכוליות אולם באופן פרדוקסלי נטו לחשיבה מפוצלת של: רוחני מול לא- רוחני, גבוה מול נמוך, חיובי מול שלילי. דרכים מעודנות יותר של מעקפים רוחניים התבטאו באמירות כגון: "לפגוש הכול עם חמלה וקבלה"- הצהרות שהיו חסרות כיסוי משום שהתבססו על הכחשה עצמית, אי- מודעות לצרכים אישיים חיוניים ואידיאליזציה נוקשה וסטריאוטיפית."
אני יכול לשתף מניסיוני הקליני, כי בפסיכותרפיה עם מטופליי, כאשר הם עוברים תהליך שבמהלכו הם מפתחים מערכת יחסים אינטימית יותר עם כאביהם וקשייהם, מגלים בלב פתוח יותר תובנות אודות המקורות של מצוקותיהם, שוהים במרחב בו מתאפשר לגעת בחוויות רגישות וכאובות, באווירה אוהדת של הבנה ותקווה ועל מצע של תמיכה וביטחון- אזי מתאפשר תהליך משמעותי של חקירה, גילוי פנימי, צמיחה וגדילה נפשית.
ללא מעקפים רוחניים אנו עשויים לחיות חיים יותר שלמים, אינטגרטיביים, עמוקים, אוהבים ושפויים. חיים של אותנטיות שבהם התוך- אישי, הבין- אישי והרוחני כולם מקודשים ומאפשרים חיים מלאים.
מקורות
Masters, R. A. (2010). Spiritual Bypassing: When Spirituality Disconnects Us from What Really Matters. North Atlantic Books.
Trungpa, C. (1973). Cutting Through Spiritual Materialism. Boston: Shambhala.
Welwood, J. (1984). Principles of inner work: Psychological and Spiritual. The Journal of Transpersonal Psychology. 16 (I), 63-73.
