×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתיבה אקדמית

על שׂפת השאול – אפשרויותיה המחיות והממיתות של הכתיבה

אנו רגילים לחשוב על כתיבה כמאפשרת תהליך תרפויטי המשלב בתוכו לא פעם מגע עם חומרי נפש קשים, אשר הכתיבה מאפשרת ערוץ לביטויָם ולעיבודם. אולם מהי הסכנה האורבת לכותב המתמודד עם כתיבת חומרים קשים מחייו, המבנים את יסודותיה של נפשו? מהי תנועתה של הכתיבה בין היותה מאפשרת מגע עם תכנים אישיים קשים ולעתים אף כמאופיינת באיכויות של הצלה ובין סכנת האִיוּן שהיא טומנת בחובה עבור הכותב?
עבודת סמינריון זו מבקשת לבחון את השאלות הללו באמצעות קריאה צמודה ברומן "אנשי פינות" מאת אסתי ג.חיים ובאמצעות דיון בדמותה של דבורי העומדת במרכזו ובגלגוליו של תפקיד הכתיבה בחייה, כבת לניצולי שואה המתמודדת עם הטראומה של הוריה ועם כתיבת סיפורה המשפחתי. המאמר יבקש להתחקות אחר המהלך הנפשי שמייצרת הכתיבה עבור דבורי ואחר תנועתה של הכתיבה בין מצילה להרת סכנה, ובאמצעות כך להציג את התהליך הנפשי העובר על כותב המתמסר לכתיבתו ואט אט שומט את אחיזתו מחייו. הדיון יֵעשה תוך התייחסות לכתביהם של חורחה סמפרון, מוריס בלאנשו, לאקאן, ויניקוט, פיירה אולאנייה, פונטאליס ודורי לאוב.

מתפרסם מ 28/1/2014 | 6,546 צפיות

תגיות: |

 

על שׂפת השאול – אפשרויותיה המחיות והממיתות של הכתיבה 

קריאה בספר "אנשי פינות" מאת אסתי ג.חיים

מאת ליאור גרנות

 

עבודת סמינר, הוגשה במסגרת קורס "הסוביקט החושב את עצמו" בהנחיית ד"ר לירן רזינסקי, התוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. 

 

"משורר הוא מי שכותב שירים/ ומי שאינו כותב שירים// משורר הוא מי שמתיר עצמו מכבלים/ ומי שכובל בהם את עצמו// משורר הוא מי שמאמין/ ומי שלהאמין אינו יכול// משורר הוא מי ששיקר/ ומי ששיקרו לו// מי שנפל/ ומי שקם// משורר הוא מי שמסתלק/ ומי שלהסתלק אינו יכול".

("מיהו משורר" מאת תדיאוש רוּזֶ'ביץ'. תרגם מפולנית: רפי וייכרט. מתוך הספר: אחרי מהפכות רבות – מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, הוצאת כרמל, 2000.)

*

הרומן "אנשי פינות" מאת אסתי ג.חיים כתוב מפיה של דבורי שטרן, בת לניצולי שואה מהונגריה, שכותבת כבוגרת את סיפורה של משפחתה ומחיה בכתיבתה את בני משפחתה המתים, "אנשי הפינות".

"הייתי רוצה שמישהו יקרא וידע את החיים שהיו כאן. לא אלה הגדולים, החשובים, הנלמדים בין כה וכה, אלא את חיי הפינה המבוישים של מי ששורדים את הימים ללא מותרות וללא תהילה", היא כותבת (ג.חיים, א. 2013, עמ' 10). דבורי אינה משלה את עצמה כי בכוחה של הכתיבה לשנות את חייהם של מי שעליהם היא כותבת, אבל מקווה שבזכות הכתיבה יִנָתן להם –ואולי גם לה – המבט הרואה שכה חסַר להם בחייהם: "הכתיבה הרי לא תשנה את החיים הללו, ובזכות הכתיבה לא נהיה פחות עניים או יותר בריאים וחזקים, אבל אם מישהו יקרא ויחוש שהכיר את האנשים הזרים, אלה שאף פעם לא הישיר אליהם עיניים, ולו לרגע, אולי יוארו אנשי האפור בזרקור זמני ויהיו לזמן קצר "גיבורים" (שם,שם).

הסיפור נע בין שני זמנים: זמן ההווה, שבו יושבת דבורי הבוגרת בבית ילדותה וכותבת את סיפור משפחתה במכונת כתיבה ישנה שקיבלה במתנה מדודתה; וזמן העבר, שהוא למעשה הסיפור אותו כותבת דבורי: סיפור ילדותה בבית הוריה ניצולי השואה.

מהו תפקידה של הכתיבה בחייה של דבורי? על אלו צרכים היא עונה עבורה? מה היא מסמלת? באיזו ארץ שוכנת כתיבתה – האם היא שייכת לארץ החיים? האם למוות? או שמא היא ניצבת על קו הגבול שבין החיים והמוות, על שפת השאול, נעה הלוך ושוב בין הארצות, לא יכולה לעצור בעדה מלהסב מבטה לאחור? בשאלות אלו יגעו הדברים שלהלן, מתוך ניסיון להבין את תפקידה ומשמעותה של הכתיבה בחייה של דבורי, כבת לניצולי שואה המתמודדת עם הטראומה של הוריה, ומתוך בקשה להתחקות אחר המהלך הנפשי שמייצרת הכתיבה בעבורה.

ראשיתו של המהלך שאותו אבקש להציג – ויובא בחלק הראשון "מלים אמיתיות לילדה שקופה" – הוא בחשיבותן של המלים עבור דבורי הילדה, בממשות ובמשמעות שהן מעניקות לקיומה ובהצלה שהן מהוות עבורה משום כך; המשכו בחלק השני – "ההצלה: מלים מחבקות. נוכחות מחבקת" – שבו אבקש להראות כיצד כוחן של המלים מתגלם באופן ממשי בדמותה של דודתה של דבורי, אסתר-נייני, שנוכחותה בחייה של דבורי מעצימה את תפקיד הכתיבה כהצלה עבורה ותורמת למקום הרחב שהולכת ותופסת הכתיבה בחייה; סיומו של המהלך – בחלק השלישי: לגור במכונת הכתיבה – יבקש להציג את האופן שבו הפכה הכתיבה עבור דבורי ממצילה למסוכנת, ואת האופן שבו בחרה דבורי להתמודד עם סכנה זו. לבסוף, אסכם את התהליך שעוברת דבורי בתנועתה בין המתנה הטמונה במלים ובין הסכנה שבהן.

באמצעות הדיון בדמותה של דבורי, הדיון בתפקיד הכתיבה עבורה ובאמצעות הקריאה הצמודה ברומן "אנשי פינות" אבקש לגעת בשאלת הסכנה שבכתיבה עבור הכותב המתמודד עם כתיבת חומרים קשים מחייו; בתנועת הכתיבה בין היותה מאפשרת חרות ובין סכנות הכבילה הטמונות בה; ובתהליך הנפשי העובר על כותב המתמסר לכתיבתו ואט אט שומט את אחיזתו מחייו.

הדיון יֵעשה תוך התייחסות לכתביהם של חורחה סמפרון, מוריס בלאנשו, לאקאן, ויניקוט, פיירה אולאנייה, פונטאליס ודורי לאוב.

 

לצפייה בסמינר המלא:

 על שׂפת השאול – אפשרויותיה המחיות והממיתות של הכתיבה

 

מקורות

אפרתי, ד. וישראלי, י. (2007). הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן. משרד הביטחון

בלאנשו, מ. (1955) [2011]. הספר העתיד לבוא: אסופה (תרגמה מצרפתית: מיכל בן נפתלי). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ג.חיים, א. (2013). אנשי פינות. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

ויניקוט, ד.ו. (1971) [2007]. 'תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד'. בתוך ד.ו. ויניקוט, משחק ומציאות (תרגום מאנגלית: יוסי מילוא). תל אביב: עם עובד, עמ' 128-134.

וינפלד, ד. (עורך). (2000). אחרי מהפכות רבות – מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, ירושלים: הוצאת כרמל.

ז'אנן, ק. (1997) [2003]. ז'אן- ברטראן פונטאליס. תל אביב: תולעת ספרים

טרואזייה, ה. (2002)[1998]. פיירה אולאנייה. תל אביב: תולעת ספרים

לאוב, ד. ופלמן ש. (2008). עדות. תל אביב: רסלינג

סמפרון, ח. (1994) [1997]. הכתיבה או החיים (מצרפתית: עידו בסוק). הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים.

ספיר ויץ, כ. 22 באפריל 2013. "אסתי ג. חיים: "נדמה שנמאס מאיתנו, הדור השני לשואה", מעריב, מדור הספרות.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גרנות, ל. (2014). על שׂפת השאול – אפשרויותיה המחיות והממיתות של הכתיבה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3082

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות1/2/2014

תודה רבה שחר.

שחר אורשחר אור28/1/2014

מרתק. לרגעים יכולתי לחוש ברסיסי השכינה שהתקבצו להם ובאו.