הפסיכואנליטיקאי כסוציולוג והסוציולוג כפסיכואנליטיקאי
הערות בעקבות מאמרו של יוסי טריאסט על ספרה של אווה אילוז
מאת עודד גולדברג
בחודשים האחרונים מתחולל פולמוס בין מלומדים ואנשי מקצוע על ההשפעות של הפסיכואנליזה ושל השיח הפסיכולוגי על החברה והתרבות. במוקד הדיון עומדים פרסומיה הביקורתיים של אווה אילוז (אילוז, 2008; אילוז 2012) המנסה להסביר את תפקידו של השיח הפסיכותרפויטי בתוך המבנה התרבותי-חברתי-כלכלי הקפיטליסטי. את טענתה ניתן לסכם באופן פשטני במשפט אותו אמרה בראיון לקובי מידן בתכנית חוצה ישראל: "הפסיכולוגיה היא הזרוע התרבותית שעזרה הכי הרבה לניאו ליברליזם". מנגד מתייצבים אנשי המקצוע ומוחים על מה שנראה בעיניהם כניתוח פשטני ומגמתי של אילוז. התגובות של נציגי הפסיכואנליזה אינן נטולות מטען רגשי, ונראה כי ההאשמה כי הם משתפים פעולה עם הממסד הנתפס כדכאני עומדת בסתירה כואבת לתפיסתם העצמית כמי שתפקידם הוא הענקת עזרה וסיוע.
בדברים הבאים אני מבקש להציע ניתוח של הפולמוס עצמו ולטעון שבמידה רבה מדובר בדו-שיח בין שתי דיסציפלינות המתקשות לשוחח האחת עם השניה ושבו הצד האחד כמאמר חז"ל "טוען בחיטין" והשני "מודה לו בשעורין". תחילה אתייחס להנחות היסוד העומדות בבסיס ניתוחיה של אילוז ולאחר מכן אדגים את טענתי באמצעות מאמרו של טריאסט שהופיע באתר זה.
נקודת המוצא של אילוז במחקריה היא מחקר תרבות. התחום החדש יחסית צמח מתוך מספר מסורות מחקריות, בין השאר אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, ותאוריות מרקסיסיטיות (מבלי להיכנס להבדלים בין לימודי תרבות, סוציולוגיה של התרבות, סוציולוגיה תרבותית). הוא מניח כהנחת יסוד שישנו קשר בין היבטים שונים של הקיום החברתי. במילים אחרות ישנו קשר בין השיח, כלומר השפה שבאמצעותה מכוננים בני חברה מסויימת את זהותם, מייצגים את העולם, ומעניקים משמעות לחייהם, לבין המבנה הכלכלי, נורמות ההתנהגות, המוסדות, המבנה הפוליטי, הפרקטיקות הנהוגות באותה חברה, הסמלים הטקסים האמנות וכו'. כל אלו יחד מרכיבים במארג מורכב ומסובך את מה שמכונה "תרבות". תפקידו של חוקר התרבות הוא לפענח מארג זה ולעמוד על הקשרים הפנימיים בתוכו. עבודתו של החוקר דומה במובנים מסויימים לעבודתו של האנתרופולוג. שוו בנפשיכם אנתרופולוג המגיע לקהילה שאינה מוכרת לו ובה ישנו אדם אחד אשר חברי קהילה אחרים פונים אליו מידי פעם. הם נכנסים לחדרו, משוחחים איתו למשך זמן קצוב ויוצאים. האנתרופולוג המבקש להבין פרקטיקה זו לא יסתפק בדיווח אודות המשמעות שמעניק האדם המייעץ למעשיו. החוקר יחתור להבין כיצד משתלבת פרקטיקה זו ונארגת לתוך רשת המשמעויות והסמלים המכוננים את אותה תרבות. סוכן התרבות עצמו אינו מודע למשמעות מורכבת זו, אך לא במובן הפסיכואנליטי, אלא במובן הפשוט על פיו לסוכן הפועל בתוך התרבות חסרה הפרספקטיבה הנדרשת. פה כמובן נשאלת השאלה על משקלה היחסי של המשמעות אותה מעניקים בני התרבות לפעולתם, לעומת המשמעות שמעניק החוקר לאותה פעולה באמצעות כלי המחקר העומדים לרשותו. על כך נשברו קולמוסים רבים.
כפי שצוין, למחקר התרבות שורשים בתאוריה המרקסיסטית והשפעתה על התחום ניכרת מאד. התאוריה המרקסיסטית האורתודוכסית גרסה כי האופן בו חברה מייצגת ומסמלת את העולם נגזר באופן ישיר מהיחסים הכלכליים השוררים באותה חברה. בלשונו של מרקס, ביטוי שהפך כבר לסלוגן – "ההוויה מעצבת את התודעה". רדוקציה זו של התרבותי לכלכלי השתנתה אצל הוגים מרקסיסטיים מאוחרים יותר כמו גרמשי ואלתוסר. בהגות המרקסיסטית המאוחרת כבר אין מדובר ברדוקציה חד משמעית, אלא ביחסי גומלין מורכבים ובמידה מסויימת הדדיים, בין המישורים השונים של הקיום החברתי. יחד עם זאת, ההנחה היא שלא ניתן להבין תופעות תרבותיות ובכלל זה תופעות מתחום השיח במנותק לחלוטין מיחסי הייצור השוררים באותה חברה ולהפך. טענה זו אינה מובנית מאליה. כלכלנים למשל, סבורים שהכלכלה כתחום ידע היא מעין מדע טהור שאינו מושפע מהקשרים תרבותיים או אידיאולוגיים. בהקשר שלנו לא ניתן להבין את הפסיכואנליזה רק מתוך עצמה, אלא הבנתה כרוכה בהבנת האופן שבו היא מתפקדת כחלק ממרקם כלכלי-חברתי.
יש לציין שלהנחת היסוד בדבר הקשר שבין המבנה הכלכלי להשקפות עולם ישנם שורשים לא רק במסורת המרקסיסטית, אלא גם למשל בבית מדרשו של אחד מאבות הסוציולוגיה מקס ובר, אשר במחקרו הגדול עמד על הקשר בין תפיסת העולם הפרוטסטנטית לפעילות הכלכלית הקפיטליסטית. ובר הופך את היוצרות, מסקנתו היא כי תפיסת העולם הפרוטסטנטית סייעה להתפתחות הקפיטליזם, אולם מכל מקום הקשר בין ההוויה לתודעה נשמר. אילוז אינה חוקרת במסורת המרקסיסטית וגם לא הוובריאנית. היא מעידה על עצמה כי גישתה היא פרגמטיסטית – כלומר היא מעוניינת להבין כיצד אופן חשיבה ושיח מסויימים הם "שימושיים" עבור בני אדם החיים בתרבות מסויימת, במובן זה שהם מסייעים במתן משמעות ובהתמצאות בתרבות זו. מבלי להיכנס לפלפולים מיותרים ניתן לראות כי גם בגישה זו נשמרת הזיקה ההדוקה בין תודעה והוויה.
נקודה נוספת הראויה לציון היא שמחקר התרבות אינו מתעניין בשאלת אמיתותן של תפיסות עולם. כפי שאילוז מעידה על עצמה, הכתיבה שלה נסמכת במידה מסויימת על הנחות פוסטמודרניות בדבר היעדר אמת מטאפיזית או אחרת, אשר מהווה קנה מידה לשיפוט. השאלה אינה אם שיח הוא אמיתי או לא, אלא כיצד מתפקד שיח בתוך המערכת התרבותית, כיצד הוא מושפע ומשפיע על רבדים שונים של הקיום החברתי ומדוע.
אין צורך לחזור במסגרת זו על מסקנותיה של אילוז שכן אלו נדונו אין ספור פעמים, בין השאר באתר זה, וכך גם הביקורת על טיעוניה. תחת זאת אני מבקש לדון במאמרו של יוסי טריאסט דרך הפרספקטיבה שתוארה לעיל.
טריאסט מונה אחת לאחת את טענותיה של אילוז ולאחר מכן מציב כנגדן טענות מענייניות וכבדות משקל המערערות את מסקנותיה הפסקניות והכוללניות. לאחר מכן מציע טריאסט ניתוח אלטרנטיבי למקומה של הפסיכואנליזה בתרבות המערבית. יש לציין כי רוב התגובות לטענותיה של אילוז התמקדו במה שנתפס כחוסר הבנה של אילוז בתאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית, אולם לא הוצעו הסברים אלטרנטיביים לכוחו ולהצלחתו של השיח הפסיכולוגי במאה ה-20. ייתכן שהדבר נובע מכך שעבור המגיבים ההסבר לכך הוא פשוט – כוחה של הפסיכואנליזה נובע מכך שהיא ניסחה אמיתות עמוקות ויסודיות על אודות נפש האדם. תשובה מעין זו אינה קבילה במחקר תרבות ואף אינה עולה בקנה אחד עם סדר השיח הפוסטמודרני. טריאסט דווקא נענה לאתגר ומציע ניתוח חלופי. ניתוחו של טריאסט הוא ניתוח ביוניאני שבו הוא מנסה להמשיג את תפקידיה הלא מודעים של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. טריאסט צועד בעקבות ביון שבספרו על התנסויות בקבוצות ניתח במושגים פסיכולוגיים מוסדות חברתיים כגון הצבא והכנסייה. בעוד שטיעוניו של טריאסט בתחילת המאמר מאתגרים את טיעוניה הפסקניים של אלוז, נדמה שהניתוח אותו הוא מציע מצביע בדיוק על התופעה אותה מתארת אילוז, ובמובן זה מחזק את טיעוניה.
טריאסט, בעקבות ביון, מסביר את קיומם של מוסדות חברתיים בעזרת שימוש בטרמינולוגיה הפסיכולוגית. בניתוחו של טריאסט החברתי מוסבר באמצעות הנפשי ומושגים כגון הכלה, עיבוד ופנטזיה, הם אבני הבניין של השיח שבאמצעותו מוסדות חברתיים מקבלים משמעות ונעשים מובנים. גם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מובנות באופן זה, כלומר דרך הפרספקטיבה שלהן עצמן. השאלה המעניינת את אילוז ודומיה אינה אם ניתוחו של ביון הוא נכון ואף לא אם הוא מעניין ומעמיק, אלא מדוע וכיצד קנתה השפה הפסיכולוגית שבת באופן שאזורים כה נרחבים של החיים הפרטיים והציבוריים מוסברים בעזרת לקסיקון זה (כפי שמדגים זאת טריאסט), ולאלו תהליכים כלכליים וחברתיים קשורה תופעה זו. הרדוקציה לפסיכולוגי שבעינינו, אנשי הטיפול ובריאות הנפש, נראית טבעית ומובנת מאליה אינה כזו כלל וכלל. למעשה ניתן להפוך את הקערה על פיה ולהסביר את הנפשי באמצעות החברתי-כלכלי. מהלך כזה למשל עושה מרקס בדיונו המפורסם על הניכור. בעיני מרקס חווית הניכור, שהיא חוויה נפשית, אינה אלא שיקוף של המבנה הכלכלי שבמרכזו מושג הקניין הפרטי. המציאות ההיסטורית שיצרה את הקניין הפרטי היא זו המסבירה את החוויה הנפשית והיא קודמת לה מבחינה לוגית וכרונולוגית. זוהי דוגמה אחת לכך ששיח בו מוקנה מעמד ראשוני לנפשי הוא אפשרי אבל בוודאי לא הכרחי, ומשום כך השאלה אותה מציגה אילוז רלוונטית ביותר.
זאת ועוד – נדמה שעבור טריאסט הפסיכותרפיה היא אובייקט שעומד בפני עצמו והחברה והתרבות עושים בה שימוש כזה או אחר. אולם עבור אילוז הפסיכותרפיה עצמה אינה אלא תוצר של התרבות, היא אינה עומדת בזכות עצמה אלא כחלק מהמארג התרבותי-חברתי-כלכלי. אין דבר כזה "הפסיכותרפיה" כישות חוץ חברתית, אלא הפסיכותרפיה היא המקום שהיא תופסת במארג הנקרא תרבות. דא עקא, נראה שבדומה למטופלים מסויימים בשלבים מסויימים בטיפול, קשה למילייה הפסיכולוגי להפיק תועלת מנקודת מבט חיצונית המפעילה עליו כלי ניתוח שאינם שלו עצמו. אם להשתמש במונחיו של טריאסט בעקבות בנג'מין, הפסיכואנליזה מיטיבה לנתח תופעות המופיעות לפניה כאובייקטים אך מתקשה יותר לעשות שימוש בגופי ידע המופיעים לפניה כסובייקטים, מפעילים עליה את תודעתם ומנתחים אותה בשפה שאינה שלה עצמה ובעיקר כשהניתוח הוא ביקורתי. ייתכן שהדבר קשור בפגיעה הנרציסטית המצטרפת לשלל הפגיעות אותם אנחנו חווים מהמטופלים בעבודתנו היום יומית, וייתכן כי הדבר נובע מהחשש מאובדן ההון הסימבולי (או מה שנשאר ממנו), בשפתו של בורדייה, המוקנה לאנשי בריאות הנפש בתרבות העכשווית. הסבר נוסף הוא אופיה הכוללני של התאוריה הפסיכואנליטית המתיימרת מאז פרויד להסביר מגוון רחב של תופעות, החל מהתנהגותו של תינוק בן יומו ועד לקיומם של התרבות והדת. אופי "חובק כל" זה הוא מקור כוחה אך גם מקור חולשתה של התאוריה הפסיכואנליטית. מכל מקום האתגר הניצב להבנתי בפנינו, ללא קשר לטיעוניה הספציפיים של אילוז, הוא להצליח לראות באובייקטים המתבוננים בנו סובייקטים בעלי תודעה אשר ביכולתם להעשיר את הבנתנו את עצמנו מתוך נקודת מבטם ושפתם שלהם ולא להסתפק בניתוח עצמנו מתוך הפרספקטיבה שלנו בלבד. השוואה לסיטואציה הטיפולית אינה מקרית. אילוז כותבת בהקדמה לאחד מספריה את הדברים הבאים (Illouz, 1997):
For the sociologist like the psychoanalyst is in a position of pointing to the veils that hide our faces from others and from ourselves.
אולם נדמה לעתים שהקביעות הפסקניות של אילוז מזכירות פרקטיקות פסיכואנליטיות שמרניות ונוקשות שבהן דחייה של האנליזנד את פרושיו של האנליטיקאי נתפשת לרוב כהתנגדות או הגנה. אילוז אינה לוקחת די ברצינות בניתוחיה את המשמעות המוענקת לפרקטיקה הפסיכותרפויטית על ידי הסובייקטים עצמם המפעילים פרקטיקה זו. זאת בניגוד להמלצתה שלה בהמשך הקטע המצוטט:
However like the psychoanalyst the sociologist can bring some knowledge to the actors only on the basis of the self-understanding, inner struggles, anxieties, dreams and hopes that actors provide about themselves.
- פרסומת -
לסיכום – אני חושב שהפסיכותרפיה יכולה לצאת נשכרת מהעשרת השיח שלה דרך דיאלוג פתוח עם דיסציפלינות אחרות שעניינן הבנת האדם. שיח כזה יעשיר את תחום הטיפול ומעבר לכך יתרום תרומה משמעותית לחיזוק השיח הליברלי הרואה בבני אדם באשר הם סובייקטים בעלי תודעה, חירות וזכויות אל מול רוחות אחרות המנשבות במקומותינו. זהו המכנה המשותף העמוק לכל המעורבים בפולמוס.
מקורות
אילוז, א., (2008). אינטימיות קרה. עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. אדום כהה. הוצאת הקבוץ המאוחד: תל- אביב.
אילוז, א., (2012). גאולת הנפש המודרנית - פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית. אדום כהה. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
Illouz E. (1997). Consuming the Romantic Utopia. Berkeley: University of California Press.
