זהות דיסוציאטיבית וייצוגה העכשווי במדיה
שירות לציבור או הנצחת סטריאוטיפים?
מאת מאיה ריד1
התופעה שבה שתיים או יותר זהויות או מצבי אישִיוּת נפרדים משתלטים לסירוגין על התנהגות האדם, נצפית בעקביות לאורך ההיסטוריה, אם כי תכניה וההקשרים הפסיכו-תרבותיים שלה משתנים, ושמותיה מתחלפים בהתאם. מה שנתפש בראיית עולם מערבית מודרנית כסימפטומטי להפרעה נפשית, נחשב בתרבויות אחרות – פרימיטיביות כמו גם מודרניות – לחלק מהמבנה התרבותי הנורמלי של העצמי, של הקוסמולוגיה המקומית ושל החברה (Warner, 2004). מה שנחווה באותן תרבויות במונחים של 'איחוז' בידי ישויות על-טבעיות חיצוניות לאדם, מוגדר ב-DSM-IV-TR, המערכת האיבחונית של ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי (APA, 2000) כקריטריונים אבחוניים מרכזיים להפרעת זהות דיסוציאטיבית (הז"ד), שמקורה בתוך האדם.2
כך או כך, תופעת 'הזהויות המשתלטות' מעוררת תחושה שרב הנסתר על הנגלה. יש בה די והותר כדי להצית את הדמיון, בין אם בגרסת ה'איחוז' המיתית-מיסטית שלה ובין אם בגרסתה הפסיכופתולוגית המודרנית. מרכיביה, שכוללים אמנזיה ועל-פי ההנחה הפסיכודינמית הרווחת גם רקע טראומטי קשֶה, מעוררים עניין מקצועי בקרב חוקרים ומטפלים, מגרים את הסקרנות ואת יצר המציצנות של הציבור ומשמשים חומר גלם מעורר השראה לתסריטאים, למפיקים ולאנשי תקשורת שעניינם יצירת מתח דרמטי.
שיטוט במרחבי הרשת הוירטואלית, מקור מידע נגיש ובלתי נדלה בעידן הנוכחי, מגלה אין ספור דיווחים וסיפורים על 'איך זה לחיות עם הז"ד', על חוויות והתנסויות ב'התפצלויות', 'התחלפויות' ומה שביניהן. תחקירים וראיונות עם אנשי מקצוע ועם מטופלים מופיעים על המסך בהקשת אצבע ודומה שהרשת עולה על גדותיה מרוב עדויות חושפניות של ועל 'מרובים' (multiples). תמונת-המצב, המרתקת והמפחידה בו זמנית, מזינה את הסקרנות האנושית לא מהיום: הנובלה 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד' נכתבה בשנת 1886, הספר והסרט 'שלוש פנים לחווה' יצאו ב-1957, והספר 'סיביל' ראה אור ב-1973 והפך לסרט שלוש שנים לאחר מכן. הצגות המקרה החיות של הפסיכיאטר והניורולוג הצרפתי שארקו מילאו את אולמות פאריס בסוף המאה ה-19 בצופים שבאו לחזות במעין 'מופע ריאליטי' שכלל היפנוזה והתקפי היסטריה, והרבה לפני היות היוטיוב ודומיו, מצאה לאה, גיבורת המחזה 'הדיבוק' של אנ-סקי (1920), את מקומה על בימת התיאטרון. במבט שמופנה אל ההיסטוריה הרחוקה יותר, נראה שהעיסוק הפומבי בתופעה על מגוון פניה, אינו ייחודי לחברה המודרנית: סיפורי פולקלור על אנשים, ובעיקר נשים, במצבי טראנס, אחוזות 'דיבוק' או 'כפויות שד', התפשטו מפה לאוזן ב'רשתות חברתיות' של ימים עברו, וטקסי גירוש רוחות רעות התבצעו מאז ומעולם, וכך גם כיום, מול קהל סקרנים ובהשתתפותם הפעילה.
הטכנולוגיה משתנה מדור לדור, אבל הסקרנות האנושית ויצר המציצנות נשארים בעינם. בהכללה גסה ניתן לומר שהמכנה המשותף למרבית הסיפורים הכתובים, המומחזים והמצולמים הוא הצגת הזהויות האוחזות או המשתלטות, יהא מקורן אשר יהא, בשעת פעולה, תוך הדגשת נפרדותן ומובחנותן זו מזו, ותפקודן העצמאי כביכול.
המונח 'זהות דיסוציאטיבית' חדש יחסית, ונטבע על ידי ה-APA ב-1994 כשם הרשמי שהחליף את מה שהוכר עד אז כ'אישִיוּת מרובת פנים', בהתייחס לאחת מחמש הפרעות דיסוציאטיביות שמקוטלגות במערכת האבחונית של ה-DSM. המונח הישן,Multiple Personality במקורו הלועזי, הצמיד את המילים 'אישִיוּת' ו'מרובה' זו לזו והבליע בתוכו הנחה שהמאובחנים הינם בעלי יותר מאישִיוּת אחת. הנחה זו הולידה תפישה שגויה ופשטנית של ההפרעה, עזרה להנציח את המושג העממי 'פיצול אישִיוּת' ויצרה תמונה סטריאוטיפית מעוותת של האבחנה, שאינה דומה כלל וכלל למצב הקליני הממשי. "האִישֻיוֹת3 השונות, שנקראות כך בגלל מוסכמה היסטורית, הן לאמיתו של דבר רכיבים מפוצלים של אישִיוּת אחת ויחידה שהואנשו (personified) בצורה אבנורמלית, נעשו אמנסטיים זה לזה (inter-identity amnesia) ונחווים מבחינה סובייקטיבית כמתפקדים אוטונומית או סמי-אוטונומית" (Ross, 1994).
הגדרות ושמות תורמים לא מעט לארגון המחשבות ולעיצוב תמונת המציאות, וכך שְמה הקודם של ההפרעה לא עשה חסד, בלשון המעטה, עם הסובלים ממנה. אימוץ המונח החלופי 'זהות דיסוציאטיבית' שיקף מגמת תזוזה תפישתית וערכית בקרב חלקים בממסד הפסיכיאטרי ביחס לתופעה (Putnam, 1997). השם החדש שם דגש על העובדה שהתהליכים הדיסוציאטיביים מתחוללים במודעות ובזהות ולא באישִיוּת, וכפועל יוצא היתה צפייה שההתייחסות להפרעה תשתנה, הן בקרב אנשי מקצוע והן בחברה בכללותה. הפסיכיאטר דיוויד ספיגל – ראש הוועדה שעסקה בשינוי השם, (Spiegel, 1993) הציג את עמדתו במילים ברורות: "במובן מסוים אני רוצה לצרף את ההפרעה לזרם המרכזי. אני לא רוצה שהיא תהיה מעין סוג של מופע חריג בקרקס...".
לאור הכוונות המוצהרות והציפיות שעורר מהלך שינוי שם ההפרעה, נשאלת השאלה אם ועד כמה הוא חלחל בפועל וקנה שבת בתודעת הציבור, והאם אכן חל שינוי מהותי בדימויה של ההפרעה, בתפישתה ובהתייחסות אליה ואל נושאיה נכון לעכשיו, בעשור השני של המאה ה-21.
ההתוודעות הראשונה, ובמקרים רבים גם הבלעדית, של הציבור הרחב לתופעות הדיסוציאטיביות מבוססת בעיקרה על תקשורת המונים וניזונה מסרטים, מכתבות צבע ברדיו ובעיתונות, מתוכניות אירוח בטלוויזיה וכיוצא באלה. לפיכך המאמר סוקר שני מופעי טלוויזיה שכיכבו לאחרונה על המסכים בישראל ופירנסו את ה'באז' התקשורתי ואת יחסי הגומלין בין מפיקיהם לבין נציגי הקהיליה המקצועית. האחד – 'טארה', סדרה אמריקאית עלילתית-בדיונית, והשני – 'הנערה בעלת 30 הזהויות', סרט תיעודי ישראלי. באמצעות השניים אבחן את האופן שבו מוצגת ההפרעה במדיה ואת הלוך הרוח הנוכחי בציבור, כפי שהוא בא לביטוי בערוצי תקשורת פומביים.
שני המופעים, למרות היותם בני ז'אנרים שונים בתכלית זה מזה, קיבלו הד תקשורתי חזק: קדימונים אגרסיביים לקראת הקרנתם, ראיונות מקדימים עם השותפים ביצירתם, ולאחר שהוקרנו – כתבות במדיה הכתובה והמשודרת, הבידורית וה"רצינית" כאחד. מטבע הדברים הם עוררו, כל אחד בתורו, רמת ציפיות שונה, והעמדתם זה לצד זה מאפשרת לבדוק ראשית – האם ועד כמה הם משקפים נכוחה את המציאות, ושנית – במה מותר, אם בכלל, התיעודי על הפופולרי-בדיוני.
הסדרה האמריקאית 'טארה' (United States of Tara, 2009) עלתה לאוויר ראשונה מבין השתיים והציבה במרכז העלילה אישה – רעייה ואם לשני מתבגרים – שסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. מטבע הדברים סוגה טלוויזיונית מעין זו אינה מתיימרת להיות יותר ממה שהיא: דרמה-קומית בדיונית שואפת-רייטינג. עם זאת, ניסיון העבר מעיד על כוחו הבלתי מבוטל של המסך הן בשיקוף עמדות קיימות והן בעיצובן. לראייה הסרט 'סיביל', שחלקים נכבדים ולגמרי לא שוליים בקהיליה המקצועית רואים בעלייתו לאקרנים ב-1976 את קרש הקפיצה לעיסוק מאסיבי בהפרעה ולעלייה חדה ומרקיעת שחקים במספר המאובחנים. למעשה, לפי המודל היאטרוגני-סוציוקוגניטיבי4 (שעליו יורחב בהמשך), גורמי ההפרעה כוללים השפעה של כלי תקשורת על מטפלים ומטופלים.
בחלוף שלושה וחצי עשורים מאז הוכתרה 'סיביל' באופן בלתי רשמי ל'אייקון' של ההפרעה והפכה כמעט לִֹשְמה הגנרי, קמה לה ממשיכת דרך - טארה, שהעלתה את התופעה מחדש על סדר היום הציבורי. חיפוש שם הסדרה בעברית או באנגלית במנועי החיפוש מעלה מיד שלל חומרים כתובים ומשודרים, עליה בפרט ועל ההפרעה בכלל, ולא רק בפינות אזוטריות ונידחות של הרשת. לצד פורומי תמיכה, בלוגים אישיים וראיונות עם מטופלים ומטפליהם, ניתן למצוא גם מאמרים, ניתוחים והסברים של אנשי מקצוע באתרים הרשמיים של העיתון L.A. Times, , של רשת CBS ושל ארגונים כמו מכון SIDRAN לחינוך והשפעה על מדיניות בנוגע לטראומה (Gold, 2009) והחברה הבינלאומית לחקר הטראומה והדיסוציאציה (ISSTD). האחרון אף הגדיל לעשות וייחד את אחד הפאנלים בכינוס השנתי ה-26 שלו לדיון בסדרה (ISSTD, 2009). כדי לשוות לסדרה נופך מכובד ועל מנת למנוע אי-דיוקים צורמים בעיצוב דמות הגיבורה, לווה פיתוח העלילה בייעוץ מקצועי של ריצ'רד קלאפט וקולין רוס, הנחשבים שניהם לשחקני מפתח בשדה הטראומה והז"ד, אף כי עמדותיהם שנויות במחלוקת (פרופ' קלאפט היה בעברו נשיא ה-ISSTD ורוס עומד בראש מכון שהקים לחקר טראומה פסיכולוגית).
שנתיים מאוחר יותר, במסגרת הסדרה התיעודית 'פנים אמיתיות' של אמנון לוי, הקרין ערוץ 10 הישראלי את סרטה של הבמאית קרן גרפונקל (2012) 'הנערה בעלת 30 הזהויות'. גרפונקל וצוותה ליוו ותיעדו במהלך שבועיים ימים את שיגרת חייה של יובל, אישה צעירה בת 23, הסובלת מאותה הפרעה. הסרט הישראלי התנהל פחות או יותר במתכונת דומה לשלל חומרים שמגיעים אלינו מעבר לים ובתמהיל שכלל הצגת הזהויות השונות כשהן מתחלפות ביניהן מול עיני הצופים, שיחה עם הזהות הראשית ('Host'), קריינות ודברי קישור של המנחה וראיונות עם אנשי מקצוע מומחים להפרעה.
בדומה ל'באז' סביב טארה, כך גם סרטה של גרפונקל: מבול קדימונים הציף את המסך הקטן בשבועיים שקדמו להקרנה ועורר ציפיות רבות. השאלה המתריסה: "מה אתם יודעים על פיצול אישִיוּת?" גירתה את הסקרנות האינטלקטואלית ויצר המציצנות הרים ראש מול הבטחה ש"לראשונה בטלוויזיה הישראלית [...] תיעוד מדהים של זהויות שנחשפות זו אחר זו מול המצלמות". ואכן, היצר בא על סיפוקו, הצופים קיבלו את שהובטח להם – ובמנות גדושות. גיבורת הכתבה, מפיקיה ו"העדים המומחים" אף הם לא יצאו מקופחים, הם רואיינו על-ידי מיטב הכתבים בערוצים הנחשבים והנחשקים ברדיו ובטלוויזיה דוגמת גלי צה"ל, ערוץ 10 ורדיו ללא הפסקה, וסוקרו בעיתונות המודפסת והווירטואלית.
אלא שמעבר לסופרלטיבים בנוסח "סיפור מרתק", "מרגש", ו"סרט באמת מצמרר" שכיכבו בכותרות, ומעבר להצגת עצם החשיפה כהישג כשלעצמו, מן הראוי לבחון מה באמת למד הצופה הסביר על ההפרעה, ומה הוא יודע היום, שלא ידע קודם לצפייה בטארה וביובל.
אותה אדרת בשינוי גברת
התוצר הסופי של שתי ההפקות, יחד עם הסיקור התקשורתי שנלווה אליהן, יכולים לשמש מעין נייר לקמוס לבחינת השינויים שחלו ברבות השנים, אם בכלל, בעמדות הגלויות והסמויות של הקהל הרחב ושל אנשי המקצוע גם יחד, כלפי ההפרעה. סקירה אקראית של מגוון מקורות ברשת ובמדיה הכתובה והמצולמת, מעלה כי רב המרחק בין הראוי והרצוי לבין המצוי. נראה שהשיח העכשווי ברובו משמר את אותן תפישות סטריאוטיפיות הן באשר לשמה ולסיווגה האיבחוני של ההפרעה, והן באשר להצגת ביטוייה החיצוניים.
שם ההפרעה: שמונה-עשרה שנים לאחר שהוחלף ונקבע על-ידי ה-APA כ'הפרעת זהות דיסוציאטיבית', נראה שהשם החדש טרם הופנם – לפחות ככל שהדבר בא לביטוי במדיה הפופולרית. הקדימונים לסרט הישראלי שאלו: "מה אתם יודעים על פיצול אישִיוּת". לוי, (2012 א') בדברי הפתיחה לכתבה, תיאר את יובל כמי ש"סובלת מאישִיוּת מפוצלת, תופעה ששמה המקצועי הפרעת זהות דיסוציאטיבית" והתייחס באופן כללי לאותם "אנשים עם ריבוי זהויות". נושא כתבה על 'טארה' ב- CBS הוא: "אישֻיוֹת מרובות", ובאתר הרשמי של רשת Showtime מתוארת טארה כמי שמנסה 'ללהטט בין המשפחה, הקריירה והפרעה מרובת אישֻיוֹת'. סוכנויות הידיעות בארץ בישרו שספילברג מציג אמא מפוצלת ושתי ההפקות משוּוקות כממחישות "איך זה באמת לחיות עם מישהו שיש לו פיצול אישִיוּת". אלה רק דוגמאות אחדות מיני רבות, שבהשפעה מצטברת מקבעות את הדימוי השגוי של אישֻיוֹת רבות בגופו של אדם אחד.
סיווג אבחוני: גם במאה ה-21 לא פסו מהעולם תפישת ההפרעה כמחלת נפש ותיוגה כמצב פסיכוטי. כך ניתן לקרוא שחור על גבי לבן בפרסומים על טארה על "מחלת הנפש של הפרעת אישיות מרובה" (CBS, 2009), או תיאור של מצבה כהתפרצות פסיכוטית (קופפר, 2010). ייאמר לשבחם של יוצרי הסרט הישראלי כי הם הדגישו פעם אחר פעם שהבחורה אינה חולת נפש, וכשיעקב אילון (אילון, 2012) בראיון עם לוי הציג את הנושא כ'סכיזופרניה בריבוע' – מה שמעיד כאלף עדים על תפישה מעוותת של התופעה – לוי מיהר להעמידו על טעותו. יחד עם זאת התקבל הרושם שההדגשה היתרה על כך שיובל אינה מאושפזת ולא נזקקת לכדורים פסיכיאטריים, נבעה מהצורך לאזן את התמונה הדרמטית והקשה לעיכול שנראתה על המסך.
ביטויים חיצוניים: בין אם טארה על שלל זהויותיה השונות מוצגת מזווית דרמטית, כשרגע אחד היא מנהלת שיחה רגילה ולפתע הופכת לאופנוען חובב בירות ובחורות, ובין אם דמותה מרוככת בקווים קומיים-משעשעים המראים "כמה כיף לגדול עם אמא מפוצלת אישִיוּת" (קופפר, 2010), בפועל, הגיבורה הטלוויזיונית של ימינו עטויה אותה אדרת ארוגה שתי וערב מהודק של מיתוסים וסטראוטיפים, חוסר הבנה ודיסאינפורמציה. לא רק שאין בה כדי לשפר את תדמית 'מופע הקרקס' – להפך, היא מדשנת אותה, מחדדת ומחזקת אותה, ומטביעה את הביזאריות כאות קין במצחם של מאובחנים.
יוצרי הסרט הישראלי תרמו אף הם את חלקם לקיבוע התמונה הסטיגמטית. זהויותיה המתחלפות (alters) של יובל נושאות אפיונים חיצוניים מובחנים ומודגשים: המוצץ אינו מש מפיו של הילד בן הארבע שמוקף בובות לאורך כל היום ובכל מקום, העיוורת מושיטה ידיים מגששות באפלה ומכריזה בתדהמה ובקול רם שאינה רואה דבר, האילמת משתמשת בשפת הסימנים, והמתבגרת, בוטה וחצופה, מתנהלת באופן שהכתיר אותה בתארים כמו 'ערסית' או 'פושטקית' מצויה. כפי שמציינת לדרמן-דניאלי (2012), "המופע הקרקסי של לבישת הדמויות השונות חזר על עצמו שוב ושוב" ו"צופי התוכנית הוזמנו למעשה לראות באופן חי ומוחשי פריק שואו".
בשני המקרים המרקחת שמוגשת לצופים היא קיצונית ודרמטית, "תיאטרלית" על-פי לוי, אבל מה שמשמש חומר גלם מרתק עבור דרמטורגים נחווה במציאות בגרסות מגוונות ומתונות בהרבה, לרוב עם מעט מאוד ביטויים וסממנים חיצוניים. החילופים בין הזהויות עשויים להיחוות לאו דווקא כ'אישֻיוֹת' שלמות וגלויות שלוקחות חזקה על הגוף, נוסח "אדם שקם בבוקר קצין תותחנים ראשי, בצהריים הופך לנזיר בודהיסטי ובערב מעביר את זמנו כרוצח סדרתי" (טבת, 2002), אלא כקולות פנימיים שמשפיעים על ההרגשה ועל ההתנהגות. מדובר באנשים שחיים את חייהם ברמות שונות של מצוקה, אבל אינם מתנהלים בדרך כלל "על הקצה". רבים מהם מתפקדים באופן סביר בעיני הסביבה. כפי שמסביר פרופ' קלאפט "הם בסך הכול אנשים סובלים שסבלם מקבל ביטוי בצורה מסוימת, לרוב פנימה ולא החוצה, והצְפִייה ברובם מעניינת כמו צְפִייה בצבע שמתייבש" (Kluft, 2009a).
פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר, לשעבר נשיאן של החברה האירופאית לטראומה ודיסוציאציה והחברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה והיועץ המדעי של הארגון טראומה ודיסוציאציה ישראל (טד"י), הוזמן על ידי ההפקה לצפות בקטעים מצולמים של יובל וחלק מזהויותיה, ואמר בתגובה שכך בדיוק נראית ההפרעה בקליניקה. עם זאת, הוא מעריך שביטוי זה של ההפרעה אינו מאפיין את כלל הלוקים בה (שחלקם באוכלוסייה נאמד בכאחוז אחד) והוא נכון לגבי כ- 5% בלבד מביניהם, אולי אף פחות. "בדרך כלל זה לא כך, התופעות פנימיות ומתגלות רק בתוך הקליניקה במהלך טיפול", אומר פרופ' זומר בכתבה. במספרים אלה נוקב גם קלאפט (שם): רק אצל אחד מתוך 20 מאובחנים הזהויות החלופיות מקבלות ביטוי חיצוני גלוי.
בהסתמך על דברי המפיקים עצמם, שעשו שימוש חוזר ונשנה בשם התואר "מוגזם" על מגוון הטיותיו, אין אלא להסיק שהיו מודעים לפער שבין המציאות לבין הצגתה במדיה. לוי התייחס במפורש אל "מי שמרימים גבה נוכח ההתנהגות המוגזמת של הדמויות". באופן דומה גם רוס (Ross, 2009) מצא לנכון להצביע על ההבדלים המוגזמים בין האישֻיוֹת של טארה: "ההבדלים בין האישֻיוֹת הוגזמו במטרה לעזור לקהל הצופים להבין את רמת הנפרדות שקיימת בין הזהויות החלופיות" הוא מסביר, במה שנשמע כרציונליזציה והצדקה בדיעבד. יתכן כי המניע האמיתי מתגלה בשיח שמתנהל על המסך. בהיותה בדמות נהג משאית, מתפרצת הגיבורה ולועגת לבנה על היותו גיי, וכשהיא חוזרת לעצמה ומתנצלת עונה לה הבן: "עזבי, בזכותך אנחנו מעניינים". כלומר, אליבא דיוצרי הסדרה, התופעה נושאת בחובה רווח משני למשפחת הגיבורה, ומטבע הדברים גם להפקה.
אבל מיקוד העניין בריבוי הזהויות ובהבדלים ביניהן אינו פרי דמיונם הקודח של תסריטאים שואפי רייטינג ולא נחלתם הבלעדית. קריאת הספרות של דיווחי מקרים מהמוקדמים ביותר ועד עתה, מעלה שאחד הדחפים הראשונים של המטפלים הוא ניסיון לתעד את ההבדלים בין האישֻיוֹת החלופיות של המטופלים Putnam, 1989)). לטענתו של פוטנאם, הדגשת יתר על הריבוי כשלעצמו (multiplicity per se) היא שגיאה נפוצה שעושים מטפלים שההפרעה חדשה להם. פוטנאם מזהיר מפני היקסמות מההבדלים בין האישֻיוֹת, אשר שולחת מסר ברור למטופל שאלה הם שעושים אותו מעניין למטפל ולאחרים (שם). לדבריו, מטופלים עם הז”ד מבקשים טיפול לא רק משום שיש להם זהויות שונות בתוך עצמם. לב המצוקה הם סימפטומים דיסוציאטיביים כגון: פלאשבקים, איבודי זמן, חורים בזיכרון, שמיעת קולות פנימיים, תסמיני המרה ועוד. הם זקוקים לטיפול בטווח רחב של פתולוגיה, שמתבטאת בין השאר בסימפטומים פסיכוסומטיים, בהתנהגויות כמו פגיעה עצמית, אובדנות והתמכרויות, ובמצבי דיכאון וחרדה.
בהקשר זה נראה כי שני המופעים גם יחד נישבּוּ במיקסם המצג האקזוטי, והציגו 'אישִיוּת מפוצלת' במיטבה, או במירעה, הסטריאוטיפי.
מעבר לכך, קשה שלא לחוש אי נוחות מול מה שנראה כשימוש במספר גבוה של זהויות חלופיות כבמקדם מכירות: אחרי שהתוודענו בשנה שעברה (2011) ל'אישה עם 15 הזהויות' בערוצי הלווין (Discovery Health Channel, 2010), החרה החזיק אחריו ערוץ 10 המסחרי עם מספר כפול, ועם טיזרים סופחי-צופים: "נערה שיש לה, תקשיבו טוב טוב, 30 זהויות!!!" (לוי, 2012א'), "מה שמדהים זה המספר הרב של הדמויות" (דן, 2012), ו"שימי לב, ליובל יש 30 זהויות שונות!!! 30!!!" (משעל, 2012).
מספרים אלה הם כאין וכאפס לעומת סיפורים שמתפרסמים חדשות לבקרים באמצעי התקשורת השונים, בעיקר באלה הווירטואליים, דוגמת היוטיוב והרשתות החברתיות. מה שהחל בספרה אחת צנועה – השתיים של ג'קיל והייד והשלוש של איב – מגיע לעשרות רבות ואף למאות בעדויות אישיוֹת של גברים ונשים עם הז"ד. מבלי להיכנס לסוגיות של תקפות ומהימנות, נראה שיש המניחים קיומו של קשר ישיר בין מספר הזהויות המדוּוחות לבין אחוזי הצפייה, וסומכים על כך שבתחרות על תשומת ליבו של הצופה הכמות תיחשב לאיכות, לפחות ככל שמדובר באיכות הרייטינג.
תפסת מרובה לא תפסת
ברמה ההצהרתית לפחות, לשתי ההפקות היו כוונות טובות, יוצרי הסרט הישראלי הכריזו שהוא נועד לחנך את הציבור ולהגביר מודעות להז"ד ולנזק העצום שנגרם מהתעללות מתמשכת בילדות. "יש אפס מודעות להפרעה", מתרעמות יובל ואמהּ, "גם פסיכיאטרים הרבה פעמים לא יודעים, וחשוב שאנשים יכירו ויידעו איך להתמודד עם אנשים שהם רואים ברחוב או אפילו בחדר הטיפול". קלאפט מצידו העיד ברוח דומה על הסדרה האמריקאית ככזו שעושה צעד חשוב לקראת דה-סטיגמטיזציה של הז"ד ושל הסובלים ממנה, לרוב בבידוד כואב :(Kluft, 2009b) "הסדרה עשוייה לעזור לצופים להיעשות יותר מודעים ויותר רגישים להפרעה המאוד אמיתית ומאתגרת שלעיתים קרובות אינה מובנת נכון, ולהיות יותר מכבדים ואמפאתיים כלפי מצוקתם של קורבנותיה".
המטרה המוצהרת אם כך, הייתה ברוכה, אבל האם היא אכן הושגה בפועל? האם התוצר הסופי כפי שהשתקף על המסך הקטן, עומד ביעדים שהציבו לו יוצריו?
בנקודה זו מן הראוי להבחין בין שתי ההפקות, שהרי אין דין סדרה עלילתית וגיבורים בדיוניים כדין תחקיר תיעודי על מקרה אמיתי – לא ברמת הציפיות ולא ברמת המחוייבות, האחריות והשליחות החברתית. לפיכך אתמקד בשלב זה בסרט הישראלי, שעצם קיטלוגו כתיעודי מצדיק בחינה מדוקדקת של השאלה לעיל.
אמנון לוי דיווח כי מאז שידורם של הקדימונים ועוד בטרם הוקרן התחקיר במלואו "אנחנו מוצפים בשאלות ותגובות שחוזרות על עצמן: האם זה אמיתי? האם היא לא עובדת עלינו? האם אין כאן זיוף?" (לוי, 2012 ב'). איתי דנקנר, עורך התכנית, אמר כי מה שמוצג נתפש, לפחות על ידי חלק מהצופים, כ"תיאטרלי, מוחצן ובלתי נתפש" (דנקנר, 2012).
מסע וירטואלי בין הטוקבקים הרבים שהניבו הראיונות, הניתוחים, הפרשנויות והכתבות על הסרט, מעלה תמונה אוטנטית, אם כי לא מייצגת, של הלוך רוחו של הציבור, תפישותיו ועמדותיו, הן כלפי ההפרעה והן כלפי מי שייצגה אותה על המסך. בעוד חלקם של המגיבים אוהדים, חומלים, מחבקים, מביעים הערכה ומשבחים את אומץ-הלב שהפגינה יובל בנכונותה להיחשף, חלקם האחר תוקפים, לועגים, ומביעים חוסר אמון. התגובות השליליות מופנות כלפי מה שנתפש מצד אחד כיד מכוונת של הפקה שכשלה – אמנון לוי מכונה שם "שרלטן" "צהבהב", "פורנוגרפר", ומצד שני כהִתחזוּת של "שחקנית כושלת במתיחה עלובה", "מזוייף לחלוטין", "לא קונה, לא אמין", "עבודה בעיניים", "מצוץ מהאצבע" ועוד כהנה וכהנה ביטויים בעלי אופי דומה הרחוקים מלבטא הבנה, שלא לדבר על רגישות, כבוד ואמפתיה.
עמדותיהם המלעיזות של הטוקבקיסטים מעוררות תחושת חמיצות והחמצה וסגנונם דוחה, אלא שהביקורת וחוסר האמון אינם נחלתם הבלעדית של גרפומנים עלומי-שם. הם מבטאים בשפתם הבוטה את הספקנות שקיימת בקרב חלקים נכבדים ומרכזיים בקהיליה המקצועית בעיקר בכל הנוגע ל'אישֻיוֹת המשתלטות', שזכו ברבות השנים בלא-פחות מעשרים וחמישה שמות-תואר חלופיים (Rowan, 1999): האם אלה מצבים פסיכולוגיים מובחנים או מגוון של תפקידים חברתיים? האם זו אמת או בדייה, תופעה אמיתית או ש"אין בכלל דבר כזה"?
תהיות ברוח זו עומדות בבסיס מחלוקת מתמשכת, רוויית יצרים וחסרת פשרות, שניטשת בין שני מודלים אתיולוגיים באשר לעצם קיומה ותקפותה הקלינית של ההפרעה.
המודל הפוסט-טראומטי (PTM) יוצא מהנחה אקסיומטית כמעט על קשר בין טראומה לדיסוציאציה. על-פי המודל, הז"ד מתפתחת בתגובה לטראומה חמורה בילדות המוקדמת, במיוחד לפגיעה פיזית או מינית מתמשכת. מה שמתחיל כמנגנון ההגנה דיסוציאטיבי אדפטיבי, שפורץ עבור הילד-הקורבן דרך מילוט נפשית ממצבים מאיימים, עשוי להתקבע בהמשך כדרך חיים ולהוות בסיס להתפתחות ההפרעה.
המודל היאטרוגני -סוציוקוגניטיבי (SCM) גורס כי אין להפרעה כל קשר לדיסוציאציה ולמודעות, לטראומת ילדות ולמושגים כמו פיצול ומצבי אני. זו תופעה מושפעת-חברתית, גורסים חסידי המודל, שמיוצרת או מעוצבת באופן מלאכותי בשיתוף פעולה בין מטפלים שמשתמשים בטכניקות השאה (suggestion), לבין מטופליהם, כשאלה גם אלה שואבים השראתם ממגוון רחב של מקורות מידע והקשרים חברתיים-תרבותיים, בראש ובראשונה דרך הצגת התופעה באמצעי התקשורת.
ההתגוששות בין חסידי המודלים הביאה את האבחנה להיות בין השנויות ביותר במחלוקת בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה המחקרית והקלינית (Lilienfeld et al. 1999; Hacking1995), אבל ההפקה הטלוויזיונית התעלמה לחלוטין מקיומה ובמובהק "לקחה צד", את זה של המודל הפוסט-טראומטי. אנשי המקצוע, או "המומחים עמם שוחחנו" בלשונו של לוי, שגוייסו לפרש ולנתח את ההפרעה, נמנים עם המסנגרים בלהט על תקפות האבחנה. אנשי מקצוע אלה קנאים לתפישה שקושרת בין התפתחותן של זהויות דיסוציאטיביות לבין התנסויות טראומטיות קשות ומתמשכות בילדות, ויובל, הדמות שעומדת במרכז הדרמה, הוצגה כמי שחוותה ניצול מיני מתמשך בעברה.
סיבותיהם של המתעלמים עימם, במקרה הגרוע ההחלטה נבעה משיקולים מסחריים ובמקרה הגרוע פחות היה זה החשש מלהחריד את נמר-הפלוגתא מרבצו, פן יעורר ספקות באשר לאוטנטיות המצג ויחבל בבלעדיות המסר אותו רצו להעביר. אלא שנמרים, כידוע היטב למוּשֹאֵי מאמר זה, דרכם להתעורר כך או אחרת, ובאין התייחסות הם צוברים עוצמה וכוח, שואגים ונושכים במקומות ובזמנים בלתי צפויים, במקרה זה בטוקבקים מתלהמים ובשיחות סלון שבבסיסן בורות וחוסר סובלנות.
הדבר נכון שבעתיים בעידן הנוכחי, כשהמידע נפוץ וגלוי לכל דיכפין. העניין שמעוררת ההפרעה בציבור ובתקשורת טישטש את הגבול בין המקצועי לבין הפופולרי והבידורי, ומה שנדון עד כה רק בספרות מקצועית ובין עמיתים, מונח כיום לפתחו של כל צופה וגולש ברשת. די, למשל, בהקלדת השם 'טארה' באחד ממנועי החיפוש כדי לצפות בקלאפט ובמק'יו5 בני-הפלוגתא, כשהם טוענים, כל אחד בתורו, לחזקה בלעדית על האמת. קלאפט, מחסידי המודל הפוסט-טראומטי, טוען נחרצוֹת שיש עשרות ומאות-אלפי 'מרובים', יתכן שאף מליונים בארה"ב בלבד, וכי כל מה שטארה מפגינה הוא אמיתי, אם כי מרוכז יותר מאשר במציאות (Kluft, 2009). מנגד, וברוח הספקנים, מצהיר מק'יו חד-משמעית שאין אפילו מקרה אחד ויחיד! אף לא אחד, הוא מוחה, הכל 'junk science' שהֵחל "לא בפסיכיאטרים כי אם בצלולואיד" (McHugh, 2009).
העמדות הסותרות שמבטאים השניים מעל המרקע נשמעות אמנם כהתנגחות פשטנית, זחוחה ומתנשאת, אבל סגנונם היהיר והבוטה רק מגביר את הבלבול בקרב הצופים. יותר מכך, שימוש שעושים חוקרים ומטפלים בהתבטאויות כמו "תרגיל בהונאה" (Aldridge-Morris 1989), "ייצור/הפקה של זהויות" (Merskey, 1992), ו/או "קשירת קשר בין מטפלים למטופלים" (Kenny, 1986), מהווה כר פורה לטענות על התחזות, מזימה וזיוף ההפרעה לצורך השגת רווח משני כלשהו, פנימי או חיצוני. יש המרחיקים לכת וטוענים שכשם שההפרעה "מפוברקת", כך, במודע או שלא, גם מה שנתפש כגורם האתיולוגי להתפתחותה: הזכרונות הטראומטיים שכביכול הודחקו והושבו בטיפול. ארגון תסמונת הזכרונות המסולפים FMSF)) המוכר והפעיל, יוצא להגנת המואשמים בהתעללויות (בעיקר מיניות) בילדיהם, קובע נחרצות שזכרונות מושבים תמיד מסולפים אלא אם כן הוכח אחרת, וכי הכשל הטיפולי שיצר אותם גורם להטחת האשמות שווא באנשים טובים על לא עוול בכפם.
כל אלה נופלים על אוזניים קשובות, ובעודם משרתים את הפוגעים ואת אותם חלקים בחברה שמתקשים להתמודד עם התופעה הנרחבת של התעללות בילדים, הם מעצימים את אחת הבעיות המרכזיות בפניהן ניצבים המאובחנים ומי שהיו נתונים להתעללות כרונית קשה בילדותם: סוגיית האמון, או אי-האמון למען הדיוק, מצד המשפחה הקרובה, מצד החברה ככלל ואפילו חוסר אמון שלהם בעצמם.
לא נראה שהמחלוקת בין שתי התפישות תוכרע לכאן או לכאן בעתיד הקרוב, אבל כשאלה פני הדברים, קשה שלא לתהות אם, ועד כמה, הטיעונים והפרשנויות באשר לאופי ולמטרת הדיסוציאציה שואבים מהשקפות עולם ומגוייסים להגנה על אינטרסים חברתיים ואישיים.
בנקודה זו מן הראוי לציין שאני עצמי שורדת גילוי עריות ואם כי קטונתי מלפסוק בין הניצים, הרי שעמדתי מגובשת: מנסיוני ומנקודת התצפית האישית שלי אני רואה עין בעין את התפישה הפוסט-טראמטית, ולחלוטין מקובל עלי המודל הגורס שהז"ד היא תוצר של התעללות קשה ומתמשכת בילדות. כמו רבים מנפגעי גילוי עריות, ההישרדות בצל התופעות הדיסוציאטיביות הייתה הדרך בה חוויתי חלק גדול מחיי, לטוב ולרע. אבל בעוד שעם הזמן והטיפול למדתי לקבל ולהעריך עד מאוד את הטכניקה ההישרדותית שאפשרה לי, כילדה-קורבן, לשאת את הכאב הרגשי והפיזי של ההתעללות, אני "עדיין נתקלת באנשים שאינם מבינים כלום ולא מנסים להבין ולא רוצים להבין, וכל פעם מחדש אני חוטפת אגרוף בבטן נוכח הדעות הקדומות והבּורוּת שהם מפגינים..." (ריד, 2008).
"ההתייחסות אל האנשים האלה [יובל ושכמותה, מ"ר] צריכה להיות עם המון חמלה והמון המון אמפתיה וגם עם המון תקווה", אומרת ד"ר ענת גור, מנהלת מרכז 'חוכמת נשים', אשר השתתפה בצוות התגובות המקצועי לכתבה. מילים כדורבנות, אבל כדי להשיג זאת, כדי להתקרב ולהגיע אל "האנשים האלה", יש צורך באיפוק ובנגיעות רכות, ובעיקר יש לזכור, ולהזכיר, ש"האנשים האלה" היו פעם ילדים קטנים שחוו גיהינום עלי אדמות. מן הראוי שכתבה אחראית שמטרתה, כאמור לעיל, לחנך ולהגביר את מודעות הציבור להפרעת זהות דיסוציאטיבית ולנזק העצום של התעללות מתמשכת בילדות, תרחיב את נקודת המבט מעבר לסנסציוני. יש לכוון את הזרקור גם אל תכנים ראויים לא פחות, אל הנסיבות שהביאו לתוצאה קשה זו, אל סבלם הבלתי יתואר של ילדים שחיו במשטר אימה לבד ובבדידות, בסביבה שנהגה בהם כמנהג שלושת הקופים, ילדים שלא יכלו לברוח או להתנגד ולא נותר להם אלא נתיב הבריחה הדיסוציאטיבי בזכותו שרדו. לוי ואנשי צוותו, כולל אנשי המקצוע שהוזמנו לצפות בסרט, הסתפקו באמירות כוללניות על הקשר בין ההפרעה לטראומה בילדות, ואלה נבלעו בשלל הסצנות הדרמטיות שמשכו את מלוא תשומת לבם של הצופים, של הכתבים-המסקרים ושל המגיבים. דומה שכשם שאף אחד לא הבחין במצוקתם של 'הילדים האלה' בזמן אמת, כך גם בכתבה הם נותרו בלתי נראים פחות או יותר, כמו ננטשו על ידי 'המבוגרים האחראים'.
מעצם טבען הפופוליסטי של תוכניות טלוויזיה, הן אינן ערוכות או מכוונות לדיונים מעמיקים וצפוי שישטיחו וירדדו כל נושא. עם זאת, לאור ההשפעה הבלתי מבוטלת שיש לתקשורת ההמונים על תפישות ועמדות הקהל הרחב, נדרשת מידה של אחריות בטיפול בחומר כה רגיש, אמוציונלי וטעון. אין אלא להצטער על כך שכל שותפי ההפקה נמנעו מהתמודדות ישירה וגלויה עם העמדות שאינן מקובלות עליהם. במקום להשתמש בכלים המקצועיים שבידיהם, בידע ובנסיון הקליני, כדי להשיב לספקנים ולמקטרגים ולמתן ולו במעט את הספקות וחוסר האמון, הם התעלמו. במקום להרחיב את ההסבר ולשכנע, הם השאירו את הצופים, בכללם שורדים ומאובחנים, עם סימני שאלה ועם מידע חלקי ולא תמיד מנומק ומבוסס, שנשאב ממקורות שאינם בהכרח מהימנים.
סיכום
בהתייחסו למימדי חדירתה של הפסיכולוגיה לחיי העולם המערבי, כותב עוז אלמוג (2009) על חשיפה לעולמו של 'האחֵר' כאמצעי לצמצום דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים. בעוד הז'אנר העלילתי-בדיוני של 'טארה' חופשי להפליג באין מפריע למחוזות הדמיון בשם החירות האומנותית, הכתבה הישראלית, בהיותה תיעודית ובפרט כשהאכסניה המארחת נקראת 'פנים אמיתיות', עוררה ציפיות להרחבת דעת, להגברת מודעות ומכאן לקבלת האחרת ולצמצום דעות קדומות כלפי התופעה שהיא מייצגת. זאת ועוד, אנשי מקצוע מובילים לקחו חלק הן במשדר עצמו, מאחורי ולפני הקלעים, והן בהתדיינויות התקשורתיות הפומביות סביבו, ועצם צרוף שמותיהם באופן זה או אחר לרשימת הקרדיטים העניק ליצירה הפופולרית-מסחרית ניחוח של העמקה ומקצועיות והגביר את הציפיות. "אבל", שואל אלמוג, "מה אם עולמו של האחר מוצג בצורה סטריאוטיפית?"
במקרה הנדון, המעטפת הצהובה של הסרט שומטת את הקרקע מתחת לבסיס ה"שליחותי" המוצהר שלו. היא תורמת לקיבוע דימוי ה'פריק-שואו' של ההפרעה ולהעצמת "פקטור ה-אאוץ'" (Kluft, 2009a) שהיא מעוררת בצופים. זכוכית המגדלת שלוכדת את הגיבורה שוב ושוב בסיטואציות מביכות מצמצמת את טווח הראייה. ההתמקדות בדרמה הפוטוגנית של חילופי הזהויות זורעת בלבול בקרב מי שאינו מצוייד בכלים לבחון את התופעה לעומקה, ומעוררת ספקות וחרדות אצל מטופלים. כתוצאה מכך לא רק שנגרם סבל נוסף לנושאי/ות התווית, שממילא מרגישים "כפויים להסתירה, לתמרן כמיטב יכולתם כדי שאף אחד לא יבחין, ולהחביא את מצוקותיהם כדי לא להיות מושא ללעג" (ריד, 2008), אלא שתמונה זו עלולה להכשיל את אלה מבין המטפלים שאינם מעורים דיים בנושא, הם יתקשו לאבחן ניואנסים דקים יותר של ההפרעה, ולא יוכלו להעניק טיפול הולם או להפנות אליו.6
יתכן שעל-פי אמות מידה של הפקה מסחרית ו'באז' תקשורתי מדובר בטלוויזיה טובה, אבל פגיעתה רעה וכפולה: בראש ובראשונה הצופים קיבלו תשובה חסרה ושאינה נאמנה למציאות לשאלה המאתגרת-הטיזרית של הקדימונים "מה אתם יודעים על אישִיוּת מפוצלת". בנוסף לכך הוחמצה הזדמנות פז לשקם, ולו במעט, את הדימוי הסטריאוטיפי הסטיגמטי של ההפרעה, להגביר אמון בשורדים שסובלים ממנה ולהביא את הצופים להכרה ולהבנה של עולמם הייחודי.
הערות
- שם עט של רותי גביש, עו"ס קלינית, מחברת הספרים "'שבויה'" (תמוז, 2002) ו'"עכשיו אני'" (אח, 2008).
- הטיוטה האחרונה שפורסמהלקראת הוצאתו המתוכננת לאור של DSM-V במאי 2013, מציעה החלפת המינוח 'זהויות או מצבי אישיות נפרדים' ("distinct identities or personality states") ב'מצבי אישיות נפרדים או חווית איחוז' ("distinct personality states or an experienceof possession").
- צורת ריבוי של 'אשִיוּת' על פי מילון אבן-שושן
- פירוש מילולי של יאטרוגני: נגרם ע"י המטפל (ביוונית iatrosפירושו מרפא וgenicהוא מחולל). תוצר מלאכותי יאטרוגני זו מחלה/הפרעה שנגרמה או הוחרפה ע"י הרופא/מטפל שמאמין בקיומה, מאבחן, או אפילו מייצר סימפטומים שתואמים את תאור המחלה במטופלים סוגסטבילים.
- ד"ר פול מק'יו (McHugh) מכהן כפורפסור וכיהן בעברו כראש המחלקה ללימודי פסיכאטריה בבית הספר ללימודי הרפואה ג'ון הופקינס בבולטימור.
- הספרות המחקרית והקלינית מצביעה על כך שמטופלים עם הז"ד נמצאים במערכת בריאות הנפש בממוצע6-8 שנים לפני שהם מאובחנים במדוייק (Brick, 2003; Ellason & Ross, 1997; Draijer, & Boon, 1993; Ross, Norton & Wozney, 1989; Putnam et al. 1986; Bliss, 1980). יתכן כי הסיבה לנתון עגום זה נעוצה, לפחות בחלקה, בתדמית הקיצונית והמוגזמת של ההפרעה.
מקורות
אלמוג, ע. (2009): האידיאולוגיה והתרבות היאפית בישראל, בפרק: חשיפה ל'אחר' מתוך אתר: אנשים, ישראל – המדריך לחברה הישראלית. http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7842
אנ-סקי, ש. (1920): הדיבוק: בין שני עולמות, "הלהקה הוילנאית" בוורשה
גרפונקל, ק. (2012): "הנערה בעלת 30 הזהויות", ערוץ 10, הטלויזיה הישראלית http://panim.nana10.co.il/Article/?ArticleID=857681&sid=267
דן, י. (2012): ראיון עם יוצרי הסרט, "עושים צהרים" גלי צ.ה.ל (9.1.2012)
דנקנר, א. (2012) מרואיין ב"עושים צהרים" גלי צ.ה.ל (9.1.2012)
טבת, י. (2002): אף אחד לא מדבר על סכיזופרניה. מעריב nrg (גירסה מקוונת) מוסף "סוף שבוע",21 באפריל, www.nrg.co.il
אילון, י. (2012) ראיון עם אמנון לוי, חדשות ערוץ 10 (8 בינואר)
לדרמן-דניאלי, ד. (2012) הטור היומי: תראו קטע, העין השביעית http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/110112_Freak_Show_by_Amnon_Levy.aspx
לוי, א. (2012 א'): "הנערה בעלת 30 הזהויות", ערוץ 10, הטלויזיה הישראלית. http://panim.nana10.co.il/Article/?ArticleID=857681&sid=267
לוי, א., (2012 ב'): למה עשיתי סרט על נערה עם 30 זהויות, אתר וואלה, מאמר אורח http://e.walla.co.il/?w=/269/1892166
משעל, נ. (2012): יובל שטרית ו-30 הזהויות, רדיו ללא הפסקה. http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FHGEII&c41t4nzVQ=EL
קופפר, ר. (2010): כמה כיף לגדול עם אמא מפוצלת, עכבר העיר http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49467,.aspx
ריד, מ. (2008): עכשיו אני, הוצאת אח, ק. ביאליק, ישראל, עמ' 54
APA (2000) Diagnostic and statistical manual of mental disorders fourth edition-text revision (DSM-IV-TR). Washington, DC, USA: American Psychiatric Association
Aldridge-Morris, R. (1989): Multiple personality: An exercise in deception. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
Bliss E.L. (1980): Multiple personalities. A report of 14 cases with implications for schizophrenia. Arch Gen Psychiat; 37: 1388
Brick, N. (Ed.) (2003): The Etymological Antecedents of and Scientific Evidence for the Existence of Dissociative Identity Disorder.http://members.aol.com/smartnews/did_proof.html
CBS (8.3.2009): Multiple Personalities. http://www.youtube.com/watch?v=gfiB82OUXf0&feature=channel
Discovery Health Channel Psych Week (2010):The Woman With 15 Personalities. שודר ביס דוקו ב-10.2.2011
Draijer, N., & Boon, S. (1993): Trauma, Dissociation, and Dissociative Disorders. In Boon, S. & daijer, n. (Eds.) Multiple Personality Disorder In the Nether lands: A study on reliability and validity of the diagnosis (pp.77-193). Amsterdam/Lisse: Swets & Zeitlinger
Ellason JW, Ross C.A. (1997): Two-year follow-up of in patients with dissociative identity disorder. Am J Psychiat; 154: 832–39
Gold S.N. (2009): Will Showtime Series The United States of Tara Promote Understanding or Misconceptions? http://www.sidran.org/pdf/gold.pdf
Hacking, I. (1995) Rewriting the Soul: Multiple Personality and the Sciences of Memory. Princeton NJ: Princeton University Press,Ch.1, "Is It Real?"
ISSTD – International Society for the Study of Trauma and Dissociation (2009): United States of Tara: panel and audience discussion, Plenary 3. http://www.isst-d.org/annual_conference/2009/plenary.html
Kenny, M.G. (1986): The passion of Ansel Bourne. Washington, DC: Smithsonian Institution Press. In: Alvarado, C.A.: (1991) Iatrogenesis and Dissociation: A Historical Note. Dissociation vol.4. http://www.empty-memories.nl/dis_91/Alvarado_91.pdf
Kluft, R.P. (2009a): In Maiken S. (2009): Showtime series explores mental illness
Kluft, R.P. (2009b) Question and Answer with Richard P. Kluft http://www.sho.com/site/tara/did.do
kluft, R.P. (2009c): Unraveling The Secret Of "Alters", CBS http://www.cbsnews.com/8301-3445_162-4852177/unraveling-the-secret-of-alters/
L.A. Times (2010): 'Rooted in reality': Chatting with the cast and creators of 'United States of Tara', by Gerrick Kennedy. http://latimesblogs.latimes.com/showtracker/2010/06/united-states-of-tara-chatting-cast-crew.html
Lilienfeld, O.; Kirsch, I; Sarbin, T.R.; Lynn, S.J.; Chaves, J.F.; Ganaway, G.K.; Powell, R.A. (1999): Dissociative identity disorder and the sociocognitive model: Recalling the lessons of the past. Psychological Bulletin, Vol 125(5), 507-523.
McHugh, P.R (2009): Unraveling The Secret Of "Alters", CBS http://www.cbsnews.com/8301-3445_162-4852177/unraveling-the-secret-of-alters/
Merskey, H. (1992): The manufacture of personalities: The production of multiple personality disorder. British Journal of Psychiatry, 160, 327- 340.
Putnam, F. (1989): Diagnosis and Treatment of Multiple Personality Disorder. In: Hacking, I. (1995) Rewriting the Soul: Multiple Personality and the Sciences of Memory. Princeton NJ: Princeton University Press, Ch.1, "Is It Real?"
Putnam, F. W., Guroff, J. J., Silberman, E. K., Barban. L., & Post. R. M. (1986): The clinical phenomenology of multiple personality disorder: Review of 100 recent cases. Journal of Clinical Psychiatry, 47, 285- 293
Putnam, F.W. (1997): Dissociation in Children and Adolescents: A Developmental Perspective. New York City, Guilford Press.
Ross CA, Norton GR, Wozney, K. (1989): (1989): Multiple personality disorder: An analysis of 236 cases. Can J Psychiat; 34: 413–8.
Ross, C.A. (2009): http://www.suite101.com/content/dissociative-identity-disorder-a148986
Ross,C.A. (1994): ): The Osiris Comlex Case Studies in Multiple Personality Disorder. University of Toronto Press Incorporated, Toronto, Buffalo, London. Reprinted 1995, 2000.
Rowan, J. (1999): The Normal Development of Subpersonalities (1999) in: Rowan J. & Cooper, M. (1999): The Plural Self: Multiplicity in Everyday Life, SAGE Publications, Ltd, p. 12
Showtime (2010): United States of Tara: About the series http://www.sho.com/sho/united-states-of-tara/about
Spiegel, D. (1993) chair of the dissociative disorder committee for the 1994 DSM-IV. In: Ian Hacking, I. (1995): Rewriting the Soul: Multiple Personality and the Sciences of Memory. Princeton University Press, p.18
United States of Tara (2009), created by screenwriter Diablo Cody, Showtime Networks Inc., a CBS Company. פרק הבכורה הוקרן בישראל ב-2010
Warner, R. (2004): Recovery from Schizophrenia: Psychiatry and Political Economy, Third Edition, New York: Routledge. P. 173
