האבל שלא נעשה:
הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה
מנשה כהן, אלי פראשה ונורית מרכוס
בסטיאן: חלמתי חלום נוסף, אבא, על אמא.
האב: אני מבין בן, אבל עלינו להמשיך הלאה, נכון?
בסטיאן: כן.
האב: לכל אחד מאתנו יש מחויבויות, ואסור לנו להניח למותה של אמא להיות תירוץ לא לעשות את המוטל עלינו, נכון?
(תמונת הפתיחה בסרט "הסיפור שאינו נגמר”).
העצמי האבוד
במאמר זה נפנה את תשומת הלב להיבט מסוים בטיפול בהפרעה הפוסט טראומטית שנותר מעורפל בתוך המצוקה, התסמינים המרובים, וההתערבות המיידית הנדרשת לאחר האירוע. ההיבט שנותר "בצל" הינו, שהנפגע סובל מאובדנים בזהות העצמית – אובדנים מהם לעיתים אינו מתאושש כל חייו. למעשה, ידוע שאירוע בעל משמעות שלילית נעשה טראומטי יותר ככל שמרכיב האובדן בו חמור יותר (2006,Janoff-Bulman). מצב הרוח הדיכאוני והמלנכולי שמאפיין תגובה לאובדן מלווה גם את החוויה וההתנהגות של הפוסט טראומטי אולם בשונה מאובדנים מוגדרים אחרים המתוארים בספרות– אובדן של אדם קרוב, של איבר או פונקציה, או אובדן של "שקט נפשי" כתוצאה מעקירה או פליטוּת (Katz and Florian, 1987).מצב זה אינו מזוהה או מטופל כ"אובדן". אצל הנפגע הפוסט-טראומטי פעמים רבות אין אובדן סופי של אובייקט מוגדר, ולאור זאת אין המשגה של אובדן במסגרות התקשורת הבין אישיות – לא בטיפול ולא מחוצה לו, ובעקבות כך חסר גם תהליך האבל שיכול לאפשר קבלה והשלמה. במאמר הנוכחי נעסוק בסוגיה זו של אובדן של אותה ישות פנימית, אותה "זהות" או "עצמיות", שמאפשרת חוויה של רציפות, קוהרנטיות ויכולת הנעה עצמית.
אובדנים אצל הנפגע הפוסט טראומטי יכולים לכלול משבר זהות (1950 ,Erikson), משבר במערכת האמונות (1995,Janoff-Bulman), פרגמנטציה של האני הבאה לידי ביטוי במצבים דיסוציאטיביים (1996/2007, Van der Kolk et al), פגיעה נרקסיסטית (Wilson,2006), או פגיעה בחלקי עצמי (selves) שונים (Brewin, 2003). ברמה החווייתית הנפגע הפוסט-טראומטי חווה אובדן של שמחת החיים דיכאון, תחושת כישלון, אובדן הערכה עצמית, ייאוש קיומי, וכן אובדן של תוכניות לעתיד ושל התקווה לממשן. ברמה הבין אישית הנפגע מאבד מעמד חברתי, קשרים בין אישיים, וכן תפקידים בהם החזיק בקרב המשפחה או במסגרות חברתיות אחרות. בנוסף לכך, אדם הסובל מפוסט-טראומה לרוב מאבד את היכולת לתאר את חווייתו הסובייקטיבית לאחרים (1978,Krystal), והוא מצוי במצב של קהות נפשית (psychic numbing) , ואקום בו העצמי כמו מרוקן מחיוניות, והאדם רואה עצמו כ"מת מהלך" (Lifton,1967),
ניתן לראות אובדנים אלה כביטויים שונים לאובדן חוויית העצמי – דהיינו סוג בלתי מוחשי של אובדן שמתייחס לא לאובדנו הסופי של "אובייקט" כלשהו אלא לאובדן החוויה של הסובייקט או של העצמי כשלמות. אפשר לתאר את האובדן הזה כפנטום, רוח רפאים של העצמי החסר, כאשר הנפגע סובל מהאין, מהיעלמותה הזמנית או הכרונית של חווית העצמי. מי ומה שהיה נעשה רחוק ממנו ונדמה שכבר אינו בר השגה, והאדם מתאר את עצמו כלא קיים וחסר עתיד, אבוד, בבחינת "חי מת", כפי שמתבטאים לפעמים הסובלים מפוסט טראומה.
אלו הן תגובות של צער ודיכאון המאפיינות את התגובה לכל אובדן. חוויות צער (grief) ואבל, מן הסוג שכולנו מכירים, מהוות חלק בסיסי משינויים רצוניים או בלתי רצוניים בחיינו, כפי ש- Parens כותב בפתיח לדיון "שלוש פנים לאבל" (סימפוזיון):
"כולנו התאבלנו, מתאבלים עכשיו, ונתאבל גם בעתיד: זהו המצב של בן האנוש (human condition )... כאשר האבל הוא עצוב, זה מעיד שאנחנו אוהבים ושאהבנו. כאשר האבל הוא רע, במקרים בהם הוא גורם לקשיי הסתגלות ולסימפטומים, זה לרב בעקבות אובדן חלק או איבר חשוב ובעל ערך לאדם, כמו רגל או זרוע, או הגורל וההצלחה שלו" (2001, עמ' 3).
האבל שלא נעשה
הגישה לאובדן של חווית העצמי חסומה לעתים קרובות, מסיבות שונות: ראשית כלל לא ברור מה אבד מכיוון שהאובדן אינו מוחשי וסופי (כמו במקרה של מוות). מצב זה יוצר אצל הפוסט-טראומטי חרדה ובלבול ביחס לחוויית האובדן שהוא חש וביחס לאפשרות לחלוק אותה עם אחרים. הנפגע יכול לעיתים לומר שהיה מעדיף לאבד רגל מאשר להיות במצב הנוכחי, כי אז לפחות היו מבינים אותו. הבאים אתו במגע, בני משפחה ומכרים אחרים, חווים בעצמם סוג של אובדן ביחסים עם הנפגע, מה שBoss מתארת כ"אובדן עמום" (ambiguous loss), חוויה של נפקד ונוכח בו זמנית. נפקדות-נוכחות כזאת קיימת במצבים של בן משפחה שנעדר, מחלות של אובדן זיכרון ומחיקת הזהות האישית (כמו אלצהיימר), מצבים של שימוש בסמים, דיכאון, או באשפוז פסיכיאטרי בעקבות משבר פסיכוטי (Boss,2007). בוס מכנה אובדן זה בשם relational loss, ורואה בו סוג יוצא דופן של גורם-דחק (stressor) בו הצער והאבל "קופאים":
"Ambiguous loss is an extraordinary stressor - a producer of uncanny and unending stress that blocks coping and understanding. It freezes the grief process and deifies resolution. It understandably encourages denial of loss. It can lead to immobilization and to more crisis." (p. 11).
בוס מסבירה, שהלחץ הנפשי שמתהווה אצל בני המשפחה נוכח משבר כמו PTSD, מחלה פיזית או מוחית חמורה, או בן משפחה נעדר, מתיש אותם ומשאיר אתם חסרי אונים וחסרי תקווה, והם נהיים אמביוולנטיים וחרדים. התפקוד המשפחתי נפגע מאחר שהחלטות לא מתקבלות ("are put on hold"), מטלות שוטפות לא מתבצעות ומשתררת אווירה של עצבנות והפקר. זהו לפי Boss משבר שממוטט את מיומנויות התפקוד וההתמודדות של בני המשפחה, ובכך הם הופכים להיות טראומטיים בפני עצמם.
מדובר כאן בחוויה של אובדן הדדי בין הנפגע הפוסט-טראומטי ובני משפחתו שאינם יכולים "לגעת" בו או להתמודד אתו – לא על ידי התקרבות ולא על ידי התרחקות. כך מתהווה אותה תגובת קיפאון למצב הדחק בו שום תגובה אינה משחררת ואינה מרגיעה. האבל והאובדן נשארים מודחקים והגישה המודעת אליהם חסומה.
יש סיבות נוספות לכך שהגישה לאבל להיות חסומה. ישנם מצבים שמעקף הכאב והאבל הינו בבחינת הכרח, המסייע לגונן מפני התפרקות או הצפה. לנוכח אובדן וכאב קיצוני הנפש (psych) שומרת על עצמה מפני הגרוע יותר ובכך מאפשרת את המשך החיים. (Kalsched (1996 מתאר מעקף מגונן זה כ-The psyche's archetypal self care system. במצב זה, הוא כותב, האדם שורד אבל אינו יכול לחיות באופן יצירתי. הוא זקוק לפסיכותרפיה.
חווית האובדן של הסובייקט נעשית דרמטית יותר כאשר במצבי לחץ קיצוניים (כמו בשבי או תחת עינויים) הנפגע עובר שינויים בלתי הפיכים באישיות, ולעיתים הוא מקבל אבחנה פסיכיאטרית המתארת מצבים כאלו (דוגמאות למצבים קיצוניים אלה מופיעים במאמרים קודמים של כהן, 2007 ו2009 ). האמירה שנשמעת פעמים רבות מפי נפגעי פוסט טראומה ש"אני כבר לא אהיה אותו אדם שהייתי", הנה למעשה הצהרה על אובדן חוויית העצמי, כשם שהיה מוכר לנפגע בעבר. הנפגע הדיסוציאטיבי נזכר להרף עין איך הוא היה ומתחיל לדמוע בשל הכאב שקשור לחסר. זוהי מעין תחושת פנטום לגבי הזהות שנעלמה מהחוויה שלו. הוא אינו יכול להתאבל הן בשל היעדר "אובייקט" מוגדר ממנו הוא יכול להיפרד, והן בשל היעדר הכרה מצד הגורמים המטפלים לכך שסִבלו אינו רק הפרעה פסיכיאטרית, אלא, להבנתנו, גם סוג של התאבלות בלתי מודעת על אובדן חווית העצמי. נראה שלא קיימת שפה מתאימה לתאר ולתקשר באופן לגיטימי סוג כזה של אובדן, והחברה אינה מקבלת מצב בו אדם, לאורך זמן, "בוכה על עצמו" ועל כך שעולמו - כפי שהוא חווה אותו - חרב עליו. כולם מחכים ש"ייצא מזה" – ציפייה מלחיצה, שדוחפת אותו ביתר שאת להסתגרות ולדיכאון. ביסודו של אותו דיכאון קיים אבל בלתי מפורש ולא מודע על האובדנים בחייו ובעצמו (Bowlby,1979/2007).
אבל לא מעובד אינו מאפשר לחוות פרידה מזהות האני הקדם-טראומטית, ואינו מאפשר לה להשתנות בצורה אדפטיבית. האבל יכול להתבטא, בדומה למצבי אובדן אובייקט בלתי מעובדים, בקהות נפשית ובתחושת ריקנות, כאשר המגע עם העצמי רופף ובלתי מודע (Akhtar, 2001 ; Kogan, 2007). לנפגע במצב זה אין תפיסה מודעת של האובדן, דבר שמאפיין את התגובה המלנכולית, על פי פרויד (2002) אשר... "מתבטאת בדאבון לב עמוק... הסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב ואף בבלימת כל הישג ובפגיעה בדימוי העצמי... בתוכחות עצמיות ובגידופים עצמיים, והיא הולכת ומתגברת עד לצפייה מוטרפת לעונש" (עמ' 11) – כל אלה סימפטומים המאפיינים את הנפגעים הסובלים מפוסט-טראומה. האובדן במצב של מלנכוליה הוא "בעל אופי רעיוני יותר... ולחולה אין תפיסה מודעת באשר לאובדן שלו. לא העולם נעשה ריק וחסר משמעות, אלא הוא עצמו נעשה כזה " (עמ' 11, הדגשה שלנו, המחברים).
האבל שיש לעשות
אנו מניחים שהנפגע אינו יכול לזהות בעצמו את צערו כאבל, זהו כנראה תפקידו של המטפל לגעת בטיפול בחוויית האובדן ולהעלותו על פני השטח. המטופל במצבו הרגרסיבי יכול אולי לבכות אבל לא לתת שם מתאים לבכי הזה, כשם שילד שסובל מכאב אינו מסוגל לומר תמיד מה מציק לו. אנו משערים שהכאב והתלונות החוזרות של המטופל הם סוג של אמירה המבטאת באופן עקיף ולא מפורש את האבל והבכי הפנימי על אובדן חווית העצמי.
יתכן שאבל אינו אפשרי כל עוד לא ברור מהי האבידה, בדומה לקושי להתאבל על נעדרים, בהעדר מידע ביחס לסופיות האובדן. במפגש הטיפולי יתבטא הדבר במעין ערפל שעוטף את נסיבות האירועים הטראומטיים. הנפגע כמו נמצא במאבק תמידי עם עצמו, ובמשא ומתן ביחס לשאלה האם אכן קרה מה שקרה, האם הייתה זו אשמתו, האם האירוע היה בשליטתו, האם יכול היה למנוע את הנזקים, האם תגובתו מוגזמת, ואולי הוא בכלל פחדן ומוג לב.... אולי מדובר באירוע של מה בכך? אולי הוא לא היה בסדר עוד לפני האירוע הטראומטי? וכן הלאה. ערפול זה מקבע מצב אמביוולנטי של אובדן עמום בו לא ברור מה אבד באופן בלתי הפיך ("אובדן אובייקט") ומה נותר כפצע פתוח שמציף עניינים לא סגורים מחיי הנפגע (אבל "מלנכולי"). או לחלופין, במקרה של התפתחות חיובית, נפתח פתח להתחדשות ולידה מחדש (למשל, Wilson, 2006). עמימות זו מהווה, כאמור, גורם דחק, מאחר שדבר אינו מצליח ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי בתהליך העיבוד הפנימי, וכך דבר אינו מצליח להגיע לסיומו ( Boss, 2007 ). עם זאת, מה שאנו נוהגים בהקשר זה לכנות rumination, כתהליך שלילי של עיסוק יתר בפצעים, יכול בנסיבות מסוימות של התייצבות פנימית והשלמה עם האובדן להפוך לתהליך חיובי של חשיבה מחודשת, התבוננות ופיתוח תפיסה חדשה בתהליך שינוי והתפתחות, שמתואר היום כ"צמיחה פוסט-טראומטית" (Znoj, 2006).
תנועה זו הלוך ושוב דרושה, לפי התיאוריה של הורוביץ (Horowitz, 1976) לתהליך העיבוד של הפגיעה, שנעשה במינונים קטנים, מתוך השאיפה להשלמה (completion tendency) שמובנית בתוכנו. אפיזודות מסוימות חוזרות שוב ושוב להכרה המודעת מכיוון שקשה לעכלן ולהשלים עמן בעזרת מודל זה ניתן להבין את ההקהיה הרגשית כהגנה מפני פריצה של תמונות פולשניות שהפרט – מדעת או שלא מדעת – דוחה מעליו, וכן את המשמעויות של החוויות שקשורה אל אותן תמונות וזיכרונות. אנו מציעים את האפשרות שעיבוד החוויה חייב לכלול, בעיתוי המתאים, וביוזמת המטפל, הכרה באובדנים של המטופל בכדי לאפשר לו להתחבר באופן מודע לעבודת האבל, שמתרחשת מתחת לפני השטח. אחרת, הנפגע עלול להתחפר ב"בונקר". לבדו, בתוך המצב הכאוטי בו הוא נמצא, אין ביכולתו לקבל את מה שאכן קרה, לעכל את הפערים בין האירוע לבין התדמית שלו, וה"אני מאמין" שלו ביחס לחיים, ואינו יכול להתמודד עם המשמעות של האובדן.
כמטפלים וכמדריכים אנו עדים לכך שבטיפולים רבים בנפגעים פוסט-טראומטיים כמעט ולא עולה נושא האובדן. התייחסנו לסיבה אחת, הנוגעת לקושי של המטופל להכיר באובדנים, ובניסיון שלו להתגונן מפני הכרה בהם. סיבות אחרות קשורות בתהליכים של העברה נגדית. מטופלים ומטפלים שותפים למשאלה להתגבר על הכאב, לחזור לתפקוד, ו"להמשיך הלאה". למעשה, הקושי לפתח את נושא האבל או לאפשר את ביטוייו בטיפול אינו ייחודי לטיפול בפוסט-טראומה.(2001) Schlesinger טוען, על סמך שנים של הדרכה וייעוץ למטפלים, שלחלק מהמטפלים יש קושי לראות את הכאב של המטופלים שלהם, מתוך אותה משאלה של רובנו לדאוג לשלמותם של היקרים לנו,. כך, אנו עשויים לנסות להקל על המצוקה שלנו ע"י הרגעת הכאב שלהם.
תגובות העברה נגדית מורכבות מתעוררות אצל מטפלים מעצם החשיפה, הקרבה והחמלה שהם חשים כלפי מטופלים שעברו אירועים טראומטיים (Figley,1995). לדברי לינדי (1989) הדן בתהליכים של העברה נגדית אצל מטפלים בוותיקי וייטנאם, "אירועים היסטוריים כמו השואה או מלחמת וייטנאם מגדירים... לא רק את זהותו של הפציינט (ניצול או קרבן), אלא גם את זהותו של המטפל (כמי שלא השתתף בדרך כלל באירוע). לכל מטפל משום כך, מטלה נפשית נוספת במהלך עבודתו עם פציינטים כאלה: עליו לספוג ולעבד את תגובותיו הרגשיות לאירועים אלה כדי לא לייחס להם משמעויות אישיות, בנפרד מהתייחסותו לפציינט הניצול. התעסקותו של המטפל בעבודה הפנימית של עצמו (או הימנעות ממנה דרך יצירת מיתוסים וסטריאוטיפים), יכולה להתערב בקשב שלו לעיבוד החוויה הטראומטית הנעשה ע"י הפציינט" (עמ' 89). על רקע זה, מטפלים עלולים להתקשות להתמודד עם הכאב של מטופליהם,וכן להתקשות לתמוך בתהליכי ההתאבלות החיוניים.
כאשר במסגרת הטיפול אין התייחסות לאובדנים, המטופלים שוקעים אל תוך קהות רגשית, ומפתחים דפוסים המשמרים את הטראומה כקומפלקס של עניינים לא סגורים: הם מאמצים אורח חיים שמפצה אותם על האובדן, למשל, כאשר איש שחזר מן השבי מתמסר לעזרה לנפגעי פוסט-טראומה, אך נוטש מבחינה רגשית את משפחתו וחבריו; במקרים אחרים הנפגעים מבטאים במעשיהם ובחייהם (enact) דרמה פנימית של אותם חלקי עצמי שנפגעו, למשל, אדם שרגלו נקטעה, עסוק באופן כפייתי ב"פתרון בעיות" של עצמו ושל אחרים, והופך את בת הזוג ללא משמעותית עבורו.
אנשים הבאים במגע עם הנפגע הפוסט-טראומטי, ובמיוחד בני משפחתו, חשים, כמותו שהוא לא אותו אחד שהכירו, שהוא מעין צל של האדם שהיה לפני הטראומה. במילים אחרות, חווית האובדן היא גם חוויה בין אישית. מסיבה זאת חוקרים ומטפלים מציעים את הטיפול המשפחתי כמסגרת המתאימה ביותר לעיבוד חוויית האובדן המשותפת וכך להתמודד עם הקושי לעכל את השינוי הנדרש ועם הנטייה להתנהגות דפנסיבית של הנפגע ובני משפחתו כפרטים נפרדים ( Boss ,2006 ; Figley, 1989).
דיון
תוך כדי החקירה של סוגיית האבל והכתיבה עליה הגענו למסקנה שבלי תהליך ממשי של התאבלות, הטראומה ונזקיה מקבלים קיום כמעט אוטונומי באישיותו של הנפגע, ובכך תורמים לכרוניזציה האופיינית כל כך להפרעה הפוסט-טראומטית. בטיפול בנפגעי טראומה, על המטפל להיות, להבנתנו, פעיל יותר – להפנות זרקור לאבל החבוי ובהמשך לסמן כיוונים חיוביים לצמיחה ולהתחדשות. עם זאת, מובן לנו שההתערבויות הטיפוליות המתאימות לסוג זה של אובדן דורשות עדיין חקירה ומעקב נוספים. נראה שהכיוון הוא שימוש באוצר המילים של כאב וצער על מה שהיה ואיננו וניסיונות ל reframing של המבע המילולי, הרגשי וההתנהגותי של המטופל.
התבוננות בחייהם של נפגעי טראומה רבים מראה שהאבל הלא פתור ממשיך לחיות הן בנפשם והן בנפשם של האנשים המשמעותיים בחייהם, ויתכן גם בנפשם של המטפלים. האמונה ש"צריך להמשיך הלאה" כדרך התמודדות מוצלחת עם משברי חיים מותירה חווית צער ואבל, קולקטיביים ומודחקים. ההעדפה להדחקה מושפעת כנראה מתרבות, שנותנת חיזוקים להתמודדות המאפשרת חזרה לחיים (דהיינו – לתפקוד), מתוך חשש ש"כניעה" לכאב ולאבל עלולה להוביל לכאב כרוני חמור יותר, ולאובדן היכולת של החברה להגן על עצמה ועל מוסדותיה. מתוך אותו הלך רוח קולקטיבי של "להמשיך הלאה", יתכן שהנפגעים עצמם, במקרים רבים, עושים בחירה (מודעת או לא מודעת) בין הישרדות (הכוללת הכחשה של הכאב והאבל) לבין התחברות לכאב,עם הסיכון, אך גם הסיכוי להמשך צמיחה והתפתחות.
מצער שהאפשרות שנפתחה לחולים טרמינליים, בעקבות עבודותיה של (Kubler-Ross (1973, לפגוש את הצער והאובדן, להתאבל ולעבור השלמה וגם התחדשות, אינה זמינה למרבית הסובלים מהתסמונת הפוסט-טראומטית. במפגש של קובלר-רוס עם חולים טרמינליים היא נתנה להם לגיטימציה לדבר על רגשותיהם מול הסופיות, ובכך לעבור תמורה נפשית משמעותית. היא מצאה שהמפגש עם המחלה הסופנית מעביר את החולים דרך תהליך אבל שבסופו השלמה וקבלה. לפי התרומה של התורה הקוגניטיבית, כל מה שקורה לאדם ואינו מזוהה נותר ללא הכרה – תרתי משמע. תהליך האבל שמתארת Kubler-Ross הנו התנסות תרפויטית חיונית עבור חולים סופניים. אנו מציעים שהדבר נכון גם לגבי הסובלים מההפרעה הפוסט-טראומטית.
מקורות
כהן מנשה [2007א]. עינויים והשלכותיהם הפסיכולוגיות והפסיכו-סוציאליות: תאור מקרה. פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy....=1246
כהן מנשה [2009]. עינויים והשלכותיהם הפסיכולוגיות והפסיכו-סוציאליות על הקורבנות: הערכה פסיכולוגית של מצבם הנפשי והתפקודי של 55 ניצולים. פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy....=2071
לינדי, ד. ג'. [1989]. העברה נגדית ותסמונת פוסט-טראומטית. שיחות. כרך ג, מס 2, מרץ 1989.
פרויד ז. [2002]. אבל ומלנכוליה. רסלינג, ישראל.
Akhatar,. S.[2001]. Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defence and Moving On..Northvale, NJ: Jason Aronson..
Bowlby, J [1979/2007]. The Making and Breaking of Affectional Bonds.Routledge. New York
Brewin, C. R. [2003]. Post - traumatic stress disorder: malady or myth? Yale university press. New Haven & London
Erikson E. [1950]. Childhood and society. New York:Norton
Figley, C.R. (1989). Helping traumatized families (1st ed.).San Francisco: Jossey Bass.
Figley, C.R. (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Bristol, PA: Brunner/Mazel
Horowitz, M. J. [1976]. Stress response syndroms. New York: Jason Aronson
Kalsched, D.[1996]. The inner world of trauma: archetypal defenses of personal spirit .Routledge
Kogan.,I.[2007]. The Struggle Against Mourning. Jason Aronson.U.S
Krystal,H.[1978]. Trauma and affects. Psychoanalitic study of the child, 33, 81-116.
Kubler-Ross, E. [1973]. On deathe and dying, Routledg
Janoff - Bulman Ronnie [1992]. shattered assumptions: Towards a new psychology of trauma. New York: Free Press
Lifton, R. J. [1967]. The life of the self. New York: Simon and Schuster
Parens.,H.[2001].We all mourn: Cest ka condition humane. In Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defense and Moving On, ed. Salman Akhatar.Northvale, NJ: Jason Aronson,!-13
Schlesunger.,H.[2001]. Technical problems in Analizing the Mourning Patient. . In Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defence and Moving On, ed. Salman Akhatar.Northvale, NJ: Jason Aronson,!-13.
Van der Kolk, B., van der Heart, O., and Marmar C.,R. [1996/2007]. Dissociation and Information Processing in Posttraumatic Stress Disorder. In B.A. van der Kolk, A. C.McFarlne, & Weisaeth, L.[Eds.], Traumatic stress:The effects of overwelming stress on mind, body, and society [pp.214-241].The guilford Press,N.Y
Wilson,J.P.[2006]. The posttraumatic-self:Restoring meaning and wholness to personality. Taylor & Francies Group. LLC
Znoj, H. (2006). Bereavement and posttraumatic growth. In R.G.Calhoun &R.G.Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice.Lawrence Erlbaum Associates. U.S
