לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
ביקורת על ספרו של תומס אוגדן: This Art of Psychoanalysisביקורת על ספרו של תומס אוגדן: This Art of Psychoanalysis

ביקורת על ספרו של תומס אוגדן: This Art of Psychoanalysis

מאמרים | 19/12/2006 | 25,400

ספרו החדש של תומס ה. אוגדן הינו אסופת מאמרים, אשר נכתבו ופורסמו בשנים האחרונות. בהקדמה לספר, הוא מתאר את החוויה של כתיבת המאמרים כדומה לחוויה של כתיבת סדרה של מכתבים לקולגה... המשך

 Ogden .Thomas H

This Art of Psychoanalysis

Dreaming Undreamt Dreams and Interrupted Cries
 . 129 .pp, 2005 ,Routledge  :London and New York
 
רן לוי1
ספרו החדש של תומס ה. אוגדן הינו אסופת מאמרים, אשר נכתבו ופורסמו בשנים האחרונות. בהקדמה לספר, הוא מתאר את החוויה של כתיבת המאמרים כדומה לחוויה של כתיבת סדרה של מכתבים לקולגה על האופן בו הוא תופס את הפסיכואנליזה ומבין אותה בנקודה זאת של חייו.
 
במרכז הספר מופיע רעיון אחד, שנפרש ומתגלם באופנים שונים, רעיון החלום, עבודת החלום. אוגדן חולם את הפסיכואנליזה, את כתביהם של פרויד, קליין, ויניקוט וביון, את מאמריו שלו, את עצמו, ובעבודתו הטיפולית - את מטופליו ואת עצמו עם מטופליו. בכל אחד מן הפרקים בספר נעשית עבודת חלום על רעיונות שונים: פסיכואנליזה, אמת בשדה הטיפולי, מקור תאורית יחסי האוביקט, החזקה, הכלה, וכן מודגמת ומוסברת עבודת החלום עצמה. והרעיונות, שבמהלך הקריאה, מרגישים כרכיב ביתא (element-β), נחלמים על ידי הקורא ומתחילים לקבל צורה ומילים עד למחשבה צלולה ואנחת רווחה, זה ממש פשוט! זה ממש בהיר! אבל רגע, שאלה, שוב שאלה מסקרנת וחזרה לטקסט מחדש, לחלימה נוספת, כמו בקריאה הראשונה, אבל גם קצת אחרת.
 
הפרק הראשון של הספר, זה הנושא את שם הספר, נפתח בהצהרה לגבי מהות הפסיכואנליזה, כפי שאוגדן מבין אותה היום:
 
"אדם פונה לפסיכואנליטיקאי כי הוא מצוי בכאב רגשי, שאינו ידוע לו, הוא או אינו מסוגל לחלום (כלומר, לעשות עבודה פסיכולוגית לא מודעת), או שהוא מוטרד ממה שהוא חולם עד שיכולתו לחלום משתבשת. במידה שאינו יכול לחלום את חוויותיו הרגשיות, אין הוא יכול להשתנות, לגדול, או להפוך למשהו אחר ממה שהוא היה.
המטופל והאנליטיקאי מעורבים בניסוי בתנאי הסיטואציה הפסיכואנליטית, המתוכננת כך שתיצור תנאים בהם המטופל (בהשתתפות האנליטיקאי) יהפוך מסוגל יותר לחלום את חלומותיו שלא נחלמו ואת אלה ששובשו ונקטעו. החלומות שנחלמים על ידי המטופל והאנליטיקאי הם בו בעת חלומותיהם (וה-reverie) שלהם ושל סובייקט שלישי שהוא שניהם ואף לא אחד מהם.
 
במהלך ההשתתפות בחלימת חלומות המטופל שלא נחלמו ואלה שהשתבשו, האנליטיקאי לומד להכיר את המטופל באופן ובעומק, שיכולים לאפשר לו להגיד משהו למטופל, שהוא אמיתי לחוויה הריגשית המודעת והלא-מודעת, כפי שזו מתרחשת ביחסים האנליטיים בזמן נתון. דבריו של האנליטיקאי צריכים להיות שימושיים עבור המטופל לשם עבודה פסיכולוגית מודעת ולא-מודעת, כלומר כדי שיוכל לחלום את החוויה שלו וכך לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום". ((Ogden, p. 2
 
אוגדן מסביר הצהרה זו חלק אחר חלק, חוזר וכותב אותה שוב בסוף ההסבר ומוסיף דוגמא קלינית הממחישה הצהרה זו. איני מתאר את פרושו של כל חלק וחלק כפי שמופיע במאמר. תקוותי היא שתיאור המאמרים השונים יסביר את ההצהרה. אפשר לקרא את הספר כולו כהסבר להצהרה הפותחת אותו. המאמרים בספר פועלים כגן בורחסי של שבילים מתפצלים, כשכל שביל הוא רעיון מתוך מאמר, המתפצל למספר רעיונות, המצטלבים עם שבילי רעיונות אחרים ממאמרים אחרים וכל מפגש כזה מפרש את הרעיון המקורי ומעשיר אותו.
 
 
כך, למשל, מוסבר רעיון החלום בפירוט ובהרחבה בפרק הרביעי בספר, "על חוסר היכולת לחלום" (on not being able to dream):
חלימה, כותב ביון (1), היא תהליך המתרחש הן בזמן הערות והן בשינה. בתהליך זה הופכים רכיבי ביתא לרכיבי אלפא בעזרת פונקציית אלפא. רכיבי ביתא הם הרשמים החושיים בטרם עוכלו, "שלג בטלויזיה" בדימוי של אוגדן (עמ' 45), או "רעש לבן". הם מתאימים לפליטה (evacuation) או לאחסון, אך לא לתהליכים נפשיים אחרים, כגון זכרון הדחקה, חלימה, שיכחה, אבל ולמידה מניסיון. כדי שיוכלו לעבור תהליכים אלו, עליהם להפוך לרכיבי אלפא באמצעות פונקציית אלפא. אדם שאינו יכול להפוך את התנסויותיו הרגשיות לרכיבי אלפא, אינו יכול לחלום. לכן אינו יכול לישון ולהתעורר. לא השינה היא המאפשרת לנו לחלום, טוען ביון, אלא היכולת לחלום, היא היא המאפשרת לנו לישון ולהתעורר.
 
תהליך החלימה יוצר את המודע ואת הלא-מודע, ושומר על ההבדל ביניהם. חלום שלא נחלם מייצג את חוסר היכולת לבצע את התהליך שהוזכר קודם לכן, בעוד שחלום שהשתבש מציין תוכן בלתי ניתן לעיכול, ההורס את מערכת העיכול המנטאלית ומפריע לתהליך החלימה. הרס פונקציית אלפא מתרחש כתוצאה מחוסר בהכלה של רכיב ביתא בינקות. הכלה מוגדרת כיכולת של הדמות המטפלת בתינוק לעשות את עבודת החלום עבור התינוק, אשר לומד להפנים אותה ולבצעה בעצמו.
 
אוגדן מדגים כשלים אלו הן בעזרת דוגמא קלינית והן באמצעות סיפורו של בורחס, "פונס הזכרן" (2), המתאר באופן טראגי אדם שאינו מסוגל לשכוח (אינו מסוגל לבצע את עבודת החלימה) ולכן זוכר הכל. דוגמא נוספת מצאתי בעדותה של ד"ר טמפל דנדין, מומחית בעלת שם עולמי להתנהגות בעלי חיים ואוטיסטית, האומרת: "עבור האוטיסט, כמו אצל בעלי החיים, אין "כיסא". יש הכיסא הזה, או הכיסא ההוא, או כמה אלפי כסאות אחרים. כך גם לגבי כבישים, פרפרים, בני אדם, צלילים" (3).
 
מטרת הטיפול הנפשי היא לאפשר למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך קיומו, כלומר לעזור לו לבנות את הפונקציה המנטלית, פונקציית האלפא, אשר נהרסה או נפגמה חלקית, ובכך להפוך חי יותר, חווה יותר את עצמו ואת אשר סביבו. 
 
הרחבה של מושג האמת המופיעה בהצהרת הפתיחה נמצאת בפרק החמישי, מהי אמת ורעיון של מי זה היה? (what’s true and whose idea was it ?). 
בטיפול נעשה ניסיון מצד המטפל והמטופל לומר משהו המרגיש אמיתי לחוויה הנפשית של המטופל בכל רגע ורגע בשעה הטיפולית, משהו שהזוג האנליטי יכול להשתמש בו כדי להביא לצמיחה נפשית. האמת היא אמת פרדוקסלית: אוניברסלית ואישית, אל-זמנית וחד-פעמית. פירוש אנליטי מחזיק בתוכו הן אמת ייחודית ומיוחדת למטופל ספציפי ברגע נתון והן אמת הנכונה לטבע האנושי בכללותו. אוגדן אומר כי הוא רואה את עצמו בר מזל, אם אחת לכמה זמן, הוא והמטופל מגיעים למשהו הקרוב לאמת או ל"מוזיקה של מה שקורה"(עמ' 69). 
 
האמת אינה מומצאת אלא נמצאת ומתגלה. כאן פועל פרדוקס נוסף; מתן שם לאמת, שבא עם אקט גילויה, כבר משנה אותה. אוגדן מדגים זאת בעזרת המצאת הד.נ.א. הד.נ.א לא הומצא אלא התגלה על-ידי ווטסון וקריק. כאשר התגלה וניתן לו השם ד.נ.א, הוא גם השתנה, כיוון שקיבל צורה ושם שלא היו לו קודם. האמת, אם כן, היא תאורית (דיסקריפטיבית) ומתבצעת (פרפורמטיבית) בו-בעת. עקרונות אלו, המתאימים לפירוש הטיפולי, נכונים גם לכתיבה אנליטית. כתיבה אנליטית טובה היא כזו המתווכת בין רעיון אנליטי שהכותב מרגיש שיש בו מן האמת לבין הקורא, מבלי שהכותב יפריע בדרך.
 
של מי היא האמת, אם כן? כאשר מדובר על השדה הטיפולי, אומר אוגדן, האמת אינה של אף אחד, היא של המטופל ושל המטפל גם יחד. אם יש בעלות על האמת במפגש הטיפולי, הרי היא של השלישי האנליטי (4), מושג ידוע ומוכר של אוגדן, שהוא שנינו ואף אחד מאיתנו.
 
לגבי שאלת המקור בהקשר של רעיונות פסיכואנליטים, מאמץ אוגדן מתוך ביון עמדה הדוגלת בהשפעה דו-כיוונית. ההשפעה אינה רק בכיוון כרונולוגי אחד על רצף הזמן אלא גם הפוכה, קריאה בטקסטים מאוחרים משפיעה על איך שאנו קוראים טקסטים מוקדמים יותר. רעיון זה מודגם בפרק השלישי, "קריאה חדשה במקורות תיאוריית יחסי האוביקט" (a new reading of the origins of object relations theory)
בפרק זה מבצע אוגדן קריאה פרשנית וקרובה במאמרו של פרויד "אבל ומלנכוליה". בקריאה זו, טוען אוגדן כי במאמר זה ממציא פרויד מודל חדש של הנפש, מודל שלאחר מכן ייקרא "תיאוריית יחסי אובייקט". כמה מהרעיונות הקשורים לתאוריית יחסי אוביקט נמצאים, לפי אוגדן, כבר במאמרו של פרויד.
 
אוגדן מציב לעצמו מטרה נוספת מלבד להראות את הקשר הדיאכרוני בין מאמרים מאוחרים, במקרה זה, מאמרים של קליין ופיירברן, לבין אלה של פרויד. הוא משתמש במאמר כדי להקשיב לאופן בו פרויד חושב ואף להכנס לתהליך החשיבה שלו ולהשתתף בו. הטקסט הופך לחומר חלימה, הנחלם לכדי משמעויות חדשות.
 
בפרק השישי, "לקרוא את ביון" (Reading Bion), נעשית עבודת חלימה סביב הטקסטים של ביון, המהווים חומר קשה במיוחד לעבודת חלום. אוגדן מציע דרך לקריאה בכתביו של ביון. הוא טוען כי מקור משמעותי לקושי בקריאת טקסטים אלו הוא חוסר ההבחנה בין שתי תקופות בכתיבה של ביון. הוא מחלקם למוקדמים ומאוחרים. התקופה המוקדמת נגמרת בספר "learning from experience" (1962) וכוללת אותו, והמאוחרת מתחילה בספר "Elements of Psychoanalysis" (1963) וממשיכה עד סוף חייו. אוגדן מתאר במאמר את הדרך השונה בה רצה ביון שיקראוהו בשתי התקופות. אם קריאה בביון המוקדם היא חוויה של לימוד מתוך הניסיון, קריאה בביון המאוחר היא חוויה של השתחררות מנטל השימוש בכל מה שלמדנו מהניסיון כדי להיות פתוחים לקלוט את שאינו ידוע. קריאה בביון המוקדם, אם-כן, היא חוויה ספיראלית, שבה אי-הבנות מקבלות פשר, הופכות להיות לא מובנות שוב, ומתפתחות להבנה נוספת עמוקה יותר, המשתלבת עם מה שהובן קודם. החוויה הכוללת המתגבשת בקריאה כזו היא של תנועה דיאלקטית בין רעיונות שלא מתקבעים במערכת משמעויות שלמה, אלא הולכים ומתפתחים. חווית הקריאה בביון המאוחר שונה לגמרי מהקריאה בביון המוקדם, התפתחות הרעיונות היא היפתחות אין סופית למשמעויות, תוך התמודדות עם האין, עם מה שאינו ידוע. השינוי הוא מקריאה דיאלקטית הנסמכת על נסיון עבר לקריאה פתוחה הנסמכת על החויה בלבד ושחרור מנטל הנסיון והידע, תוך הישענות על מה שעולה ומתגלה (emergence) בחוויית הקריאה. אוגדן מדגים זאת בקריאה בטקסטים מוקדמים ומאוחרים של ביון.
 
לכל אורך הספר נראה כי הדרך בה כותבים ההוגים השונים וכן הוא עצמו את מאמריהם חשובה לא פחות מהתוכן הנכתב. נושא הקשר בין התוכן לבין אופן הכתיבה עולה שוב ושוב לאורך המאמרים השונים ונבחן בהרחבה בפרק האחרון, על כתיבה פסיכואנליטית, אליו אגיע בהמשך. פרק נוסף בספר שקשור לביון ולויניקוט, הפרק השביעי, "על החזקה והכלה, היות וחלימה" (on holding and containing, being and dreaming) .
בפרק זה מנסה אוגדן להגדיר, כלומר: לחלום מחדש, שני מושגים מרכזיים בהגות הפסיכואנאליטית, מושג ההחזקה (holding) של ויניקוט ומושג ההכלה containing)) של ביון. שני המושגים נתפסים פעמים רבות כדומים, אפילו זהים, ושניהם עוברים תהליך שחיקה עקב שימוש עודף ולא מדויק. אוגדן מגדיר אותם שוב על פי הבנתו ומראה כיצד הם באים לידי ביטוי בטיפול.
 
מושג ההחזקה של ויניקוט מוגדר על ידי אוגדן כמושג אונטולוגי העוסק בהוויה של התינוק (being) וביחסו לזמן: הזמן נתפס על-ידי התינוק כ"אחר" החודר אליו ומאיים על קיומו. אוגדן מתאר שלוש תקופות בחיי התינוק וביחסו לזמן.
התקופה הראשונה קשורה למושג ה going on being של ויניקוט, מושג שכולו שמות פועל ללא נושא, דבר המציין את החוויה של התינוק בטרם היותו סובייקט, לפני שהיה ל"אני". במצב זה, הזמן נתפס כאחרות גמורה ומאיים על התינוק. תפקידה של הדמות המטפלת בתקופה זו הוא להגן עליו מפני הזמן, דבר הדורש ממנה התאמה מוחלטת לקצב שלו, קצב האכילה והשינה והערות. מצב זה מכונה על ידי ויניקוט primary” maternal preoccupation” (מושקעות אמהית ראשונית) ומתואר על ידי אוגדן כ- subjectless state.הדמות המטפלת נדרשת לוותר על העצמי שלה במובנים רבים ולהתאים את עצמה למילוי צרכי התינוק כדי לשמור עליו. כל ביטוי לסובייקטיביות שלה יכול להיחוות על-ידי התינוק כחודרניים ולפגום ב - going on being שלו.
 
התקופה השניה, תקופת המעבר, כוללת בתוכה כבר תחושה של התינוק שיש מקום בתוכו. המושגים הויניקוטייאנים הקשורים לתקופה זו הם: תופעות מעבר, אובייקט מעבר, היכולת להיות לבד. בזמן זה, התינוק מתחיל לאסוף את עצמו לכדי תחושת לכידות במקום פנימי. הזמן, שעד עכשיו נתפס קונקרטי ומאיים, הופך לזמן בעל משמעויות מטאפוריות ועובר הפנמה. ההחזקה האימהית הופכת להיות החזקה פנימית ותחושת לכידות.
 
התקופה השלישית, תקופה המתייחסת לעמדה הדיכאונית, כפי שויניקוט תופס אותה, מתייחסת ליכולת של התינוק להחזיק בתוך עצמו ועבורו את תחושת הזמן כאחר. לאחר שהשיג התינוק תחושה של לכידות, הוא יכול להתחיל לחוות את עצמו כבעל פנים וחוץ. הוא חווה את חוסר היכולת המתסכלת שלו לשלוט על הקצב של אחרים ומרגיש שיש לו קצב משלו. סיטואציה זאת קשורה בתחושת נפרדות הדדית בין האם לתינוק. עמדה זו מחזיקה את החוויה של האדם כיצור המשתנה במהלך זמן, אך נשאר גם עם תחושה של רציפות עצמית עם השינויים.
 
לעומת מושג ההחזקה, הקשור ליחס המתפתח של היצור האנושי אל הזמן, קשור מושג המיכל לאפשרות של האדם לעשות עבודת חלום ולהתפתח. להלן הגדרת המיכל והמוכל, כפי שמגדיר אותם אוגדן:
 
המיכל (container) מוגדר לא כדבר אלא כתהליך. זוהי היכולת לעבודה פסיכולוגית לא מודעת, לעבודת חלימה. עבודה זו מתנהלת בתיאום עם חשיבת חלום פרה-מודעת (reverie), ולתהליך המודע של חשיבה. למרות שכל השלושה הם סוגי חשיבה, ביון מיחס לעבודת החלום הלא מודעת את החשיבות הרבה ביותר לשם צמיחה ושינוי פסיכולוגי.
 
המוכל (contained) מוגדר גם הוא לא כדבר סטטי, אלא כתהליך דינאמי אשר במצב של בריאות נפשית מתרחב ומשתנה כל הזמן. המונח מתיחס למחשבות במובן הרחב ולרגשות אשר נובעים מהחוויה של האדם אל מול המציאות. בעוד שמחשבות ורגשות מודעות ופרה-מודעות חשובות, ביון מתיחס למחשבות ולרגשות הלא- מודעים כמוכל החשוב ביותר.
 
כאשר הקשר בין המיכל למוכל הוא הדדי ואינו פוגע באחד משניהם, מתרחשת צמיחה בשניהם ומכאן בנפשבנפש. ביון מביא מספר אופנים בהם התהליך אינו קורה הדדית ובצורה בריאה, דבר המוביל להרס המיכל ומונע אפשרות של צמיחה נפשית. זהו המצב שבו לא ניתן ללמוד מן הניסיון. עבודת החלום הפסיכולוגית היא בעצם עבודת המיכל. על-פי ביון, במרכז הפסיכואנליזה נמצא הקשר בין המוכל, כלומר: מחשבות תחושות ורגשות הנובעות מתוך הניסיון במפגש עם המציאות, לבין המיכל, שהוא היכולת לחלום מחשבות, תחושות ורגשות אלו. מטרתה של הפסיכואנאליזה מזווית זו אינה לפתור של קונפליקטים מודחקים, אלא לאפשר צמיחה הדדית של המוכל-מכיל.
 
כאשר אנו קוראים טקסט (כמו ברגע זה ממש) אנו מכילים מחשבות, תחושות ורגשות (מרכיבי ביתא), שהם המוכל ועושים עליהם עבודת חלום לא מודעת (פונקציית אלפא) עד לכדי הבנה חדשה (מרכיבי אלפא). יותר מכך, עצם היכולת שלנו להתרכז כרגע, בשעת הקריאה, היא הוכחה לכך שאנו מסוגלים לשכוח צרכים, תשוקות ורגשות (מרכיבי ביתא), הנובעים מחיינו היום יומיים ולהתרכז. שיכחה זו אפשרית רק משום שהתהליך הנפשי הלא-מודע של חלימתם (פנקציית אלפא) מתבצע. אם נפעל כרגע מתוך מניע פנימי לא ברור, אם נקום מהכיסא, או נאבד את הריכוז ונפליג למקומות אחרים, תהיה זו הוכחה לפעולה הנובעת ממרכיב ביתא שלא עבר תהליך הכלה/חלימה וגרם לנו לפעול. אני מקווה שגם אם יקרה הדבר נוכל בזמן כלשהו לחזור אל הטקסט ולהמשיך בקריאה.
 
אוגדן מדגיש את חווית הקריאה ועומד על הקשר בין החוויה של הקריאה לבין התוכן הנקרא. בעיקבות ביון, הוא מאמין כי לא ניתן להעביר את החוויה של המפגש הטיפולי (עמ' 110). החוויה הטיפולית, כמו כל חוויה אחרת אינה באה במילים, אינה יכולה להיאמר או להיכתב, היא מה שהיא. אדם אינו יכול לתאר או לכתוב חוויה של מפגש טיפולי, כפי שאינו יכול לתאר או לכתוב את ניחוח ארומת הקפה או את טעם השוקולד. ניתן ליצור מחדש (recreate) את החוויה הריגשית אצל הקורא, אבל לא ניתן להציג (represent) חוויה זאת. המטפל הכותב הוא אמן, היוצר עבור הקורא בעזרת מילים את החוויה, כפי שזו נחוותה על-ידו בסיטואציה הטיפולית. כך, כאשר מטופל מספר לנו חלום מהלילה הקודם, הוא אינו מספר את החלום עצמו. הוא יוצר עבורנו ועבורו, באקט הדיווח על החוויה התחושתית-ויזואלית שעבר בלילה הקודם, את החוויה באמצעות מילים.
 
זהו אחד הנושאים בהם עוסק הפרק השמיני, "על כתיבה פסיכואנליטית" (on psychoanalytic writing). רעיון זה מודגם על-ידי אוגדן באמצעות ניתוח תיאור מקרה שכתב הוא עצמו, תיאור המופיע בפרק הראשון של הספר. לאחר-מכן הוא מדגים זאת שוב באמצעות ניתוח איכותה היחודית של פסקה מתוך מאמר של וויניקוט. זהו מאמר אישי, הכולל מחשבות על כתיבה פסיכואנליטית טובה וכן שיתוף של אוגדן בהרגלי הכתיבה שלו.
 
פרק אישי נוסף הוא המאמר השני, "את אשר ממנו לא אפרד" (what I would not part with). המאמר נפתח בציטטה מתוך שיר של פרוסט:
 
"יכולתי לתת לזמן הכל מלבד – מלבד
מה שאני עצמי החזקתי. אך למה להצהיר
את הדברים האסורים, בעזרתם עברתי אל הבטחון
בזמן שההרגל ישן. הריני שם, הרי
שמרתי לי את אשר ממנו לא אפרד"*
 
אוגדן מונה מספר ערכים, שאינם בדיוק ערכים, אלא יותר אופני-היות בחדר הטיפולים, אופנים אשר הופכים אותו למי שהוא כפסיכואנליטיקאי, עקרונות שמהם לא יפרד. העיקרון הראשון, כוכב הצפון המכוון את דרכו כמטפל הינו, בפשטות, להיות אנושי (Being humane). היה אדם עם מטופליך, אומר אוגדן, נהג בהם כבוד ואל תפגע בהם, אל תשפוט אותם. ראה את אכזריותם כלפיך, כלפי עצמם וכלפי הסובבים אותם כדרך לא- מודעת למסור עדות על כאב נפשי חסר שם למען קבלת עזרה ומזור. אם הכאב הגיע למקום בלתי נסבל ומסוכן מדי למטופל ולסובביו נהג כ"פסיכואנליטיקאי העושה משהו אחר", כדבריו של ויניקוט. להיות אנושי אינו אומר לנסות ולבטל את כאבו הנפשי של המטופל (אלא אם כן הגיע זה לסף בלתי נסבל ואז יש לצמצמו). הכאב הוא חלק בלתי נפרד ממאמצי הצמיחה הנפשית.
 
העיקרון השני עוסק במאמץ של הפסיכואנליטיקאי והמטופל להיות כנים עם עצמם ולעמוד מול אמת. משימה זו גוררת בחובה התמודדות עם מצוקה נפשית הנגרמת כתוצאה מהעמידה מול אמת, אך כאשר משימה זו אינה מתבצעת, מקבל התהליך כולו גוון של 'כאילו', של חוסר חיים ושל רדידות.
 
העיקרון השלישי הינו אחריותו של האנליטיקאי כלפי המטופל על מעשיו ורגשותיו, בין אם הם מודעים ובין אם לא. האחריות של האנליטיקאי אינה מול הפסיכואנליזה, אלא אחריות לרווחתו של מטופל. האנליטיקאי אחראי לפעולותיו כלפי המטופל גם אם נבעו אלה מתוך, קינאה, פיתוי, תחרות, או כל רגש אחר לא מודע. אוגדן מתייחס בהקשר הזה גם לאחריותו של האנליטיקאי כאדם בתוך סביבה חברתית ופוליטית בה הוא חי ופועל. לפי אוגדן, על האנליטיקאי לזכור את התנאים הפוליטיים והחברתיים בהם מתרחש הטיפול ולשמור על "אינסטינקט אתי" (עמ' 22) של התייחסות למציאות, אם עולה צורך כזה.
 
העיקרון הרביעי מתייחס לתפקידו של המטפל כזה החולם את החלומות שלא נחלמו. הכוונה, כפי שזו מוסברת במספר מאמרים בספר, היא לאפשר לאדם לחלום את חלומותיו שלו על-ידי כך שקודם לכן ייחלמו על ידי המטפל. בכך, מפתח המטופל את יכולתו לחלום את עצמו אל מול הקיום וליהפך לאדם חי יותר.
 
עיקרון נוסף מתואר כ"לחשוב בקול רם". הכוונה היא לדרך בה האנליטיקאי מעביר את דבריו למטופל. כאן יש מקום להמצאה-התאמה למטופל ולהתחמקות מז'רגון כזה או אחר, לפיתוח שפה משותפת ופרטית המתאימה באופן אישי וייחודי לכל מטופל ומטופל. על האנליטיקאי לא להשמע כאנליטיקאי, אלא כאדם המדבר אל אדם אחר בדרך המובנת לשניהם, על רקע ההיסטוריה הפרטית של המטופל ושל הקשר הטיפולי בין השניים.
 
העיקרון האחרון הוא יכולתו המתפתחת של האנליטיקאי לא לדעת. אי-הידיעה היא המאפשרת לאנליטיקאי להתחדש, להשתנות ולהיות פתוח למה שנמצא בכל פגישה ופגישה. האנליטיקאי צריך להיות במצב של אי ידיעה חלקית, הן לגבי המטופל והקשר הטיפולי, אבל גם לגבי עצמו. אוגדן מדגים זאת באופן פשוט, כאשר הוא מראה כיצד תאונת אופניים של בנו של האנליטיקאי יכולה לעורר בו אסוציאציות שונות במפגשים טיפוליים עם מטופלים שונים במשך היום.
 
סדר הצגת המאמרים בסקירה זו אינו תואם את סדר הצגתם בספר. זוהי דרך קריאה אחת, דרכי שלי, בגן השבילים המתפצלים של הספר. על הקורא להלך בגן בדרכו שלו, בין שביל רעיון אחד לאחר, על-פי עולם האסוציאציות וההקשרים שלו. הליכה זו, שלפעמים מרגישה כפילוס דרך ביער סבוך, מתגלה כמשתלמת ומהנה, בעודה תורמת להבנת עצמנו ועבודתנו הטיפולית.
 
 
 
 תל-אביב 1
 תודה ליעל פזואלו על תרגום השיר.  *
 
1 Bion, W. R. (1962). Learning from experience. In Seven Servants. New York: Aronson, 1977.
בעיברית
ביון ו. (1962) ללמוד מן הנסיון תל אביב, תולעת ספרים, 2004.
2בורחס ח. ל. בדיונות. תל אביב, הספריה החדשה, 2004.
3 גאון ב. ד"ר סוס, סופשבוע - מעריב, 1.6.2006
4 Ogden, T. (1999). The analytic third: an overview. In L. Aron and S. Mitchell (eds), Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition (pp. 487-492). Hillsdale, NJ: Analytic Press.

 


- פרסומת -


- פרסומת -


- פרסומת -


- פרסומת -


- פרסומת -

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: כתבי עת, פסיכואנליזה, ספרים
עומר חיות
עומר חיות
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
יעל רון
יעל רון
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
עומר עטיה
עומר עטיה
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, נתניה והסביבה
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאיר פרלובמאיר פרלוב27/12/2006

תודה רבה על סקירה רחבה ויפה.