יורם קניוק בא בימים.
פרופ. עמיה ליבליך | 9/2/2013 | הרשמו כמנויים
הסופר החשוב יורם קניוק אכן בא בימים, כידוע. הוא יליד שנת 1930, חולה סרטן, ומדבר בתקשורת כאוהב החיים המוכן למות בכל רגע. אבל העשור האחרון בחייו, כולל ספרו האחרון "בא בימים" וספרו זוכה פרס ספיר "תש"ח" מגלים כי כסופר ענק, עוד כוחו במותניו.
קראתי פעמיים בזו אחר זו את הנובלה "בא בימים", ספר האוחז 102 עמודים קטנים שכולם כליל היופי והחוכמה. יכולתי להתעכב על כל עמוד וקטע כבמדיטציה, מעלה שרשראות ארוכות של מחשבות משלי. לפעמים צחקתי, ולפעמים בכיתי ותמיד התפעמתי. היצירתיות של האסוציאציות והמטפורות של קניוק, והתבוננותו בפרטים קטנטנים של המציאות, מדהימות אותי. ניקח לדוגמא את עניין העיטוש, עליו הוא אומר כי נותר אחד מתענוגותיו היחידים. קניוק מתאר מפיו של אורלוב, גיבור הנובלה, את הרגע שלפני העיטוש, את מצב ה"כמעט" ואחר כך את אובדן השליטה וההקלה בסיומו. את זה הוא משווה למצבו של המנצח על התזמורת הפילהרמונית ברגע שהוא עומד מול תזמורתו, (!) לפני הישמע הצליל הראשון. מתוך התבוננות שכזו בדניאל ברנבוים, המנצח בברלין על ביצוע של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, הוא אומר "אם מתבוננים בידיו, בתנועות הגוף, אפשר לראות את הקולות שיגיעו אל המאזינים בעוד מאית השנייה" (12). כמו בעיטוש. חשבתם על זה פעם?
אני מודה ליורם קניוק על המתנה הנפלאה שמצאתי בספר זה. אני מודה לו בין היתר על כך שבעקבותיו חיפשתי בגוגל את "דורא אירופוס" - קראתי והחכמתי, החזרתי לי משהו שפעם ידעתי עד ששוב אשכח. (חפשו גם אתם, זה כדאי!)
אחד התיאורים שהפליאו אותי מתאר את אמו של אורלוב, שבסוף ימיה נראתה לו כקנקן זכוכית עתיק שבהישברו מתפורר כליל לאבק בלתי נראה. היא "הייתה מתהלכת כאילו הצל שלה מוליך אותה ולא היא אותו" (54). במקום אחר, בהתייחס לסיפור החיים של מגדה, אלמנה טרייה, זקנה יפהפיה שמשמשת גיבורת המשנה של הסיפור, אנו שומעים מפיה של מגדה "אמי תמיד ענדה שעון מת, לא רצתה לתקן, אמרה שככה היא יודעת לבטח שהזמן אף פעם לא נגמר" (99). (האם דווקא הנשים זוכות לתיאורים מרהיבים שכאלה? אינני בטוחה). השעון לא נעצר, אלא מת, אך הזמן המתקרב את המוות הולך ואוזל בכל זאת. מה אפשר כאן לתקן? לצייר את המתים? אני חושבת שהתיקון גלום בעצם העצירה המתבוננת והנבונה של הגיבור, של קניוק, ושל קוראיו - כך אני מקווה.
התיקון הוא בעיני נושא הנובלה, שהיא סיפור אופטימי עם סוף טוב. אורלוב, המספר בגוף ראשון, הוא צייר קשיש, שהתמחה בציור מתים כדי שתמונותיהם יוכלו להזכיר את דמותם לקרוביהם, וחושב עצמו לצייר גרוע ובלתי מקובל, מיושן ולא עכשווי בעיני אחרים, ועילג בלשונו. הספר מלא התייחסויות לעולם הציור, ומי שמתמצא בזה ימצא כאן דעות מגובשות ואף מבדחות כהנה וכהנה. אורלוב לועג לאמנות העכשווית, למי שרוצים להקים "ברזייה אמיתית בתערוכה במוזיאון תל אביב", או טפטים של "יהודים הורגים ערבים" (14). גם הפסנתר השרוף המוצג לראווה בימים אלה במוזיאון תל אביב לא היה עובר את עינו המזלזלת, אני בטוחה. אולם אורלוב אינו מחשיב גם את ציוריו שלו כמעשי אמנות. ליאונרדו, רמברנדט, ולסקז, סוטין ומודליאני הם כמה מהמודלים שלו, וכלפי עצמו הוא ביקורתי יותר מכל. בכל זאת הוא עוסק במלאכתו ברצינות ובדייקנות עצומים.
מהי חוויתו של הצייר אורלוב כשהוא סוף סוף מציג את ציוריו בגלריה אחת בנמל יפו, ואיש מהמבקרים אינו מתייחס ליצירתו או כותב עליה? יש בספר תמונה סוציולוגית מרתקת של מאות ואלפי אמנים, ציירים, מוזיקאים ודומיהם שנמצאים בשולי המעגל הצר של המצליחים, או המצליחנים, חביבי האוצרים והאמרגנים, אלה שלעולם לא מצליחים לחדור למרכז הבמה. כיצד הם מתקיימים בכלל? האם הם ממשיכים לקוות להצליח? האם הם עצמם מפנימים את הביקורת שמופנית כלפיהם? האם הם מפתחים זלזול במה שבאופנה? איני יכולה שלא להיזכר במלצר נאה וחביב בברודווי שסיפר לי על חלומו במשך 30 שנה להתקבל כשחקן לאחת מההפקות בהמשך הרחוב.
אולם, נעבור לעלילה: ובכן, בלילה אחד, לאחר שכבר נטל את כדור השינה, מוזמן אורלוב הזקן (שגילו כגיל הסופר) בדחיפות לצייר איש עשיר, שנפטר בביתו רחב הידיים בהרצליה פיתוח, בטרם יבואו "העורבים" של חברא קדישא לאסוף את גופתו לקבורה. המזמינה היא מגדה, אלמנתו של הנפטר, אשר בפגישתם מזכירה לאורלוב את השחקנית האהובה עליו בנעוריו - הדי למר. בלילה לבן הזוי בו מצייר אורלוב את פני בעלה, מספרים מגדה ואורלוב זה לזו את סיפור חייהם, לשניהם סיפורים פנטסטיים ועתירי אובדנים, חוצי יבשות, דתות וזהויות. ההתקרבות בין שניהם ממומשת על ידי ההתאהבות הניצתת בין בנו של אורלוב עמרי, ובתו של המת נעמי, עוד לפני הלוויה, התרחשות שבבת אחת מחלצת את אורלוב מבדידותו ומעניקה לו משפחה. יתר על כן, ציורים רבים שלו שאבדו מתגלים בחדר סגור בביתו של המת, שהיה אספן בלתי נלאה של עבודותיו הנשכחות של אורלוב. הוא, שלא ציפה עוד לדבר בחייו מלבד עיטושים אולי, נגאל איפוא בכל המובנים (ראו generativity!) - גם במובן האישי-משפחתי וגם במובן היצירתי.
אהבתי את הסיום המרגיע של הספר הזה שאני מעתיקה כאן. זהו קטע המתאר את השעה שאחרי הלוויה בחצר ביתו של הנפטר - שעה המגלמת בתוכה זמן דחוס של מעגל החיים: "בחוץ היה אור חזק. התחבאתי בסככה עטורת פרחים והתבוננתי. האויר חזר אלי אט-אט. עוד מעט אביב, אולי סתיו. תכף יבואו הנחליאלי והדוכיפת והנרקיסים והכלניות והסביונים שאהבתי וציירתי פעם. בינתיים עמרי ונעמי הגיעו ומגדה לקחה אותם למעלה אל החדר, אל הציורים. הם שם כעת. מתבוננים בכל האורלובים המתים שהחבאתי. מעולם לא האמנתי בקיומה של נשמה, ועדיין אינני מאמין. אילו הייתה קיימת, ודאי לא היתה אלא הרף עין בלבד. כמעט רגע שבין החיים למוות" (102).
שימו לב: שוב זה 'כמעט'. אין ביכולתנו להגיע לדבר עצמו. באשר לי, דבקתי בביטוי היפה "הרף עין" שאני פוגשת הרבה כשאני משמיעה את הדיסק החדש שבהשתתפות בני הגיטריסט יובל ליבליך בהרכב "המשפחה", "פקעת אחת של זמן", ובו השיר שחיבר חברו רובי נמדר "עוד יוסף חי". ואלה השורות:
"גאולה ותמורה, תמורה וגאולה, חזקה וסוחפת כמו מים ואור. תיראו איזה פלא, איך כהרף עין, המרחק מתקצר והפער נמוג".
ממש כמו אצל יורם קניוק.
