מצבי גוף והתפתחות מטפלים
חנוך ירושלמי | 20/1/2013 | הרשמו כמנויים
האם צריך להשתנות האופן בו אנחנו מכשירים את עצמנו ומתפתחים כמטפלים בעקבות הגילויים החדשים והמרגשים במחקרי המוח ובפסיכולוגיה התפתחותית? שאלה זו עולה בצורה מטרידה במיוחד ככל שאנו מבינים יותר ויותר עד כמה מצבי הנפש שלנו קשורים עם מצבי גוף משתנים. תחושות, תפיסות ותובנות שלנו לגבי העולם שסביבנו, כך מתברר, גורמות לשינויים במצבי הגוף שלנו וכך גם ההיפך ברמה אמנם בלתי מודעת, אך מרכזית ביותר להתנהלותנו מול העולם. וכך גם בצורה הפוכה, שינויים שחלים ברמה הגופנית, גם אם הם בלתי מודעים או נתפסים, משפיעים על האופן שבו אנו חשים עצמנו מול העולם. כיצד אם כן, יכולים אנו, כשאנו מכשירים את עצמנו כמטפלים, להזניח את העבודה החשובה על הגוף: את ההקשבה לניואנסים ולשינויים הקטנים והגדולים שמתרחשים בו ואת הבנת משמעותן של המוני תחושות גופניות שבדרך כלל אנו מתעלמים מהן.
להבנת חשיבותם של מצבים גופניים ושינויים שחלים בהם, הבה נתבונן למשל באחד הדברים שנתנו דחיפה עצומה להבנת הקשר בין מצבים גופניים ונפשיים. עניין זה הוא נוירוני המראה, שתופסים עכשיו את תשומת הלב של חוקרים רבים בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. נוירונים אלו שפועלים כחלק ממערכת העצבים שלנו, מספקים הסבר ביולוגי כיצד הרגש של הזולת נחווה ומובן על ידנו כשהם יורים את מטענם החשמלי. כלומר, הם מסבירים כיצד יוצר גופנו את מנגנון האמפתיה שאנו חווים במגע עם זולתנו. 'נוירון מראה' הוא נוירון שמגיב באופן חשמלי באותה צורה הן כאשר האדם שבמוחו הוא נמצא מבצע פעולה (או הבעת פנים) כלשהי והן כאשר אותו אדם צופה באחר, שמבצע בדיוק אותה פעולה. כך קורה שכשאנו מתבוננים בפני אדם שעמו אנו מנהלים שיח, "משקף" הנוירון במוחנו את התנהגותו או הבעת פניו וגורם לנו להבין את משמעותה ולחוותה כמצב רגשי ייחודי. מעורב בכך מנגנון אוטומטי, בלתי מודע וטרום רפלקסיבי, שאיננו תוצאה של מאמץ מודע ומכוון. זוהי דרך שלנו לערוך סימולציה גופנית (embodied simulation) כדי לחלוק עם אדם אחר אותו מצב גופני (body state) עצמו ובעקבות כך גם להבינו בצורה אמפתית.
אם נוירוני המראה הם מנגנונים גופניים, שמעורבים בהבנה ובהערכת מצבו הרגשי של אדם אחר והם אכן הבסיס לאמפתיה, כיצד ניתן להעלות על הדעת שנבנה הכשרה של אנשי מקצוע בתחומי העזרה: פסיכותרפיסטים, אחיות בתי חולים, עובדים סוציאליים ועוד, ללא חיפוש דרך לשיפור פעולתם של נוירונים אלו? האם אין לנו חובה לחפש דרך שבה נוירוני המראה יופעלו בצורה אקטיבית אצל אותם מטפלים שמבקשים לפענח את הבעות הפנים והתנהגויות האנשים שבטיפולם? יתכן גם שחלק מאותם אלה שפונים למקצועות אלו יחסכו לעצמם עמל רב וזמן יקר אם יפנו לתחומי תעסוקה אחרים אם מנגנונים נוירולוגיים אלו לא ממש מתפקדים במיטבם.
נוירוני המראה הם דוגמה פרטית אחת מבין דוגמאות נוספות של התפתחויות במחקר הביולוגי של המוח והתפתחויות בפסיכולוגיה ונוירולוגיה התפתחותית, שממחישות עד כמה מצבי הנפש ופעולות מנטליות שלנו כבני אדם קרובים וקשורים למצבי הגוף השונים. אנו מבינים היום יותר ויותר עד כמה תפיסות קוגניטיביות והבנות רגשיות מושפעות ממצבי הגוף לא רק שלנו אלא גם של אותם אנשים שאנחנו מנהלים אתם אינטראקציה, שמתוקשרים אלינו באמצעות תחושות גופניות. אם כך מה המשמעות של כל אלה להכשרה ולהתפתחותם של מטפלים שמחפשים דרכים להעמיק ולהרחיב את יכולותיהם הקליניות? נראה שעלינו להגדיל ולהעשיר את האופן בו אנחנו מקשיבים לגופנו, מביעים דרכו מסרים ומפענחים דרך תגובותיו מסרים שמועברים אלינו מאחרים בסביבתנו.
מעבר לכך, אנחנו מבינים היום בגישה הבין סובייקטיבית וההתיחסותית עד כמה ה"משהו הנוסף" שפועל בטיפול, כפי שמגדירים זאת גרינברג או סטרן וחבריו לקבוצת העבודה בבוסטון, הוא עירוב של גורמים לא ספציפיים לא מוצהרים ובלתי מנוסחים. אלו הם מסרים סמויים לא מילוליים, שמועברים בינינו ובין מטופלינו ושמשמעותם היא ביטויים של חמלה, קרבה, הזדהות ואינטימיות מצידנו כלפי מטופלינו בדרכים עקיפות. מעבר לכך, אנחנו יודעים היום מתוך גישה זו עד כמה "הפעלות הדדיות" (mutual enactments) בונות את השדה הבין סובייקטיבי בינינו לבין מטופלינו, ללא מלים וללא עירוב פונקציות ההסמלה וההפשטה שלנו. אנחנו מבינים היום שמטפלים מגיבים בעירור מיני, טונוס שרירים ועוד תחושות גופניות או באמצעות צורך לפעול בצורה גופנית בשל מסרים שמועברים אליהם ממטופליהם, ושאלו הן תקשורות חשובות מאין כמותן.
אינני סבור כמו מטפלים מסוימים שבשל שפה גופנית ולא סמנטית זו, שעלינו להשתמש בהכרח בטכניקות או בכלים מתחום ההבעה הלא מילולית כגון מוזיקה או ציור, אם כי גם אלה יכולים בתנאים מסוימים לבוא לידי ביטוי בטיפול פסיכודינמי. אני סבור שאנחנו יכולים ומוטב לנו להיות מכוונים ומודעים יותר לגופנו ולשינויים הקטנים והגדולים שחלים בו, אנחנו יכולים לכוון את התצפית הקלינית שלנו לגופו של המטופל, לתנוחותיו והבעותיו השונות, לתנועתיות שלו ולשיתוק שאוחז בו לפעמים. אנחנו יכולים גם לשאול את עצמנו, מטופלינו עמיתינו ומודרכינו באיזה רגע חוו הם שינויים בגופם, מתי הפכו לפתע מודעים לגופם, או ההיפך דווקא - מתי נטו להתעלם מגופם.
כך למשל, מטפל סיפר שבמשך מספר שעות לא הרגיש רעב, ואחר ספר שלא הרגיש שעליו להגיע לשירותים, עד שצורך זה כמעט הבריחו באמצע שעה טיפולית. מטפלים אחרים, כשנשאלו, יכלו לסמן במבט לאחור שחשו קור ברגעים מסוימים בתוך השעה הטיפולית אך המתינו עד לסיום השעה כדי לשנות את מצב התנור שבמשרדם. גם תחושות חולפות כמו שיעול שאינו מפסיק במהלך טיפול, תחושות של אי נוחות בישיבה, מודעות פתאומית לתנוחת הגוף ועוד. כל אלה מבטאים מצבי נפש מיוחדים שמטפלים היו נתונים בהם, ביטויים ארכאיים לתחושות ואסוציאציות שמטפלים חווים, ושמופיעות, יש לזכור, בתוך סביבה אקולוגית מסוימת: בתוך יחסי מטפל-מטופל. אלו הן תגובות שפעמים רבות מטפלים חשים בושה או אשמה כשהם חווים אותן, כאילו הן "רעש" בלתי נמנע לעיבוד המנטלי הגבוה שמטפלים אמורים לעשות ללא הרף. לפעמים מטפלים יגרשו מחשבות רפלקטיביות על תגובות אלו, כי אין מספיק שפה ומלים שיתארו אותן בצורה מדויקת.
אם היינו יכולים להביא את כל אותן תגובות גופניות, שינויים במצבי הגוף שלנו, אל תודעתנו, תוך הדגשת חשיבותן ומקומן בקשר הטיפולי המורכב, נראה שניתן יהיה לקדם באמצעותן את השפה הטיפולית ואת יעדי הטיפול הפסיכודינמי שמבקש להביא לאנשים שליטה רבה יותר על חייהם, ולהפריד טוב יותר את העבר מההווה שלהם.
