דצמבר 2012 והתפוגגות החרדה
פרופ. עמיה ליבליך | 26/12/2012 | הרשמו כמנויים
חודש זה הצטיין בתאריכים החזקים שבו. היה כמובן 12.12.12, על יופיו הסימטרי, והיה אחר כך 21.12.12, על נבואות סוף העולם שדבקו בו. ובכלל סוף שנה, זהו תמיד עיתוי משמעותי.
אני רוצה להתייחס לחודש דרך שתי חדשות ושתי חרדות שהתפוגגו. נתחיל מבתה של חברה קרובה שלי, נגיד שמה רונית. רונית היא אישה צעירה, נשואה באושר וללא ילדים. לאחר שנחשפה לידיעה באינטרנט, בששת החודשים האחרונים פיתחה פחד הולך וגובר מפני סוף העולם לפי לוח המאיה. רונית, ספרית במקצועה, חיכתה לאירוע כאל קטסטרופה מתקרבת ובלתי נמנעת, שאין לה כל דרך להתכונן אליה. המצב הלך והחמיר. רונית לא ראתה את עצמה משתתפת בטכסי סוף הדרך, וגם לא מצאה מקלט אטומי להסתתר בו – כפי שנעשה באזורים מסויימים של העולם. אמה, שהתייעצה אתי ואף עם רופא המשפחה, החליטה כי שיטת הטיפול המתאימה לבעייה של רונית היא הCBT-. מאחר וקופת החולים לא ראתה את המקרה כמצדיק השתתפות, מימנה המשפחה טיפול פרטי (ויקר), קודם אצל מטפל אחד, ואחר כך אצל מטפלת.
האם עזרו לרונית? לצערי לא נראה לי. נכון שהיא אהבה ללכת לפגישות... נכון גם שאין לדעת מה היה קורה אילו לא הלכה כלל לטיפול. אבל בגדול – ביום חמישי האחרון, יום טרם הנבואה, הייתה הצעירה נסערת, ממש "על הקרשים", ואמה כמובן סבלה מאוד לראות כך את בתה. בימים האחרונים כמעט לא אכלה ולא התרחצה, ורק לעבודתה הלכה ושם תפקדה כ"זומבי", לפי הדיווח שלה, כאשר החרדה בראש מעייניה כל אותה עת.
לערב שבת הזמינה האם את כל בני המשפחה לארוחה חגיגית כדי לחזק את ליבה של רונית ולהרגיעה לקראת השעה היעודה של סוף העולם, לפני חצות הלילה כמדומני. אך ראה זה פלא: ההרגעה המשפחתית כבר לא הייתה דרושה. כבר בבוקר יום שישי הודיעה רונית לאמה בטון שנעלם לחלוטין מזה זמן רב בשיחותיה – "אמא, אני ממש בסדר. אם כבר היום הנורא הגיע באוסטרליה או בניו זילנד ודבר לא קרה לעולמנו – אז הכל בסדר." ראציונליות לפתע? יחי השעון הגואל.
החדשה השנייה מחודש זה, נוגעת לספרי הטרי "למרות הכל" – המביא את סיפורי החיים של התושבים היהודים והפלשתינאים הגרים בכפר הדו-לאומי נווה שלום. דווקא הספר הזה יצא לאויר העולם בתאריך היפה של 12.12.12 - אכן מתנה נחמדה. שמחתי כמובן. אבל עבורי היתה הלידה מלווה גם בחרדה רבה. במשך כל הכתיבה עמדתי תמיד רק מול מרואיין (או מרואיינת) בודד, אחד אחד. כשכתבתי על כולם, וארגנתי את סיפוריהם לפרקים, לא הראיתי לאיש את כתב היד השלם והארוך שלי. לא רק שאני תמיד מאלה שמחזיקים בדעה הקדומה כי הברכה שורה רק בסמוי מהעין, אלא שבמקרה הזה ממש חששתי שמא מישהו יטה את התמונה שהצטיירה לי לכאן או לכאן, ואני אפסיד את העמדה הנויטראלית, המקבלת, המתונה והמכילה שניסיתי לאמץ לי לאורך כל המחקר והכתיבה. זו הייתה תקופה ארוכה של בדידות, ולאו דווקא מזהרת. כל אחד מהמספרים ראה את הטקסט האישי שלו ואף אישר אותו לפרסום – אך איש לא ראה את התוצר המלא. ואיך הוא יתקבל? זוהי קהילה כל כך דעתנית ורגישה, ואיך ייראו את עצמם ואותי מול הראי הזה שהיצבתי לפניהם?
ההקלה הגיעה אחרי כשבועיים, כאשר במפגש לכבוד הספר שנערך באוניברסיטת בן גוריון שלשום, נוכחו בפעם הראשונה כעשרה מהחברים בישוב, חלקם כבר קראו את כל הספר, ואחרים – רק חלקים ממנו. אבל כבר במראה פניהם ובחיבוקיהם העזים יכולתי לחוש שהחרדה איננה במקומה. אחת החברות שנודעה בחוש הביקורת המפותח שלה כתבה לי מייל קצרצר: "תודה על הספר. הוא מאוד מרגש. המבט שלך מאוד צנוע ולא שיפוטי, וזה די נדיר במקומותינו". כבר מזמן לא שמחתי כל כך על תגובה לעבודתי. גם אחרים אמרו דברים יפים משלהם, ושיבחו את הנחישות והאומץ שעמדו לי לסיום המלאכה. ודאי עוד יבואו ביקורות ודקירות – אחרת אי אפשר, אבל הביטחון הבסיסי שיש לי בתוצר הזה ובחשיבותו הגדולה חזר אלי. החרדה נמוגה.
ואם בדצמבר החולף לו עסקנו, אוסיף ואספר כי חג המולד מוחש ביפו, בקישוטי הבתים ובשרשרות הנורות הצבעוניות ברחובות. כובעי סנטה קלאוס מככבים בחלונות הראווה וגם על ראשי הנערים. זה מתאים למזג האויר הגשום המשמח אותנו. כשנכנסתי אמש לבית ידידה מוסלמית שלי, אישה דתיה, מצאתי עץ קטן ומואר של חג המולד בפינת החדר. "מה זה", שאלתי, "הרי זה לא החג שלכם".
"אבל זה כל כך אסתטי ומשמח את הנכדים", ענתה. ואני חשבתי כמה נאים הפלורליזם והשכנות הטובה. שתהיה 2013 שנה טובה.
