דיון מס' 5 - השיח הטיפולי: מילים לחוויה ולא חוויה ממילים
ד"ר ניצה ירום | 26/6/2012 | הרשמו כמנויים
דיון מס' 5.
השיח הטיפולי: מילים לחויה ולא חויה ממילים.
ב 'כנס ישראל לפסיכותרפיה ה-1', שהתקיים ב- 18-19/19-6 באוניברסיטת חיפה, נכחתי במושב שהדגים בעיני את המגמה הרווחת לשימוש במטפורות, כולל במטפורות מוות וחיים. מכיוון שאני סולדת מאופנה זו, אנסה להסביר מדוע לדעתי רצוי לנהוג זהירות בשימוש במטפורות הן בטיפול עצמו ובין בדיון אודותיו. אומנם כתבתי בפוסט הקודם שהפעם אדון בנושא אחר (הדרמות האדיפאליות), אבל המדיום האינטרנטי מאפשר להגיב בזמן אמת והעניין האדיפלי שייך לתחום המטפורות (או המושגים) שאני מציעה לקרבם לחוויה, ונגיע אליו בהמשך.
ברור שתפקידו של הטיפול הוא למצוא עם המטופל ועבורו מילים כדי לבטא חוויות נפש, שאינן ברורות למטופל, אך משפיעות עליו ומפריעות לו. אולם בשיח הטיפולי כיום התרבתה 'חווית המלה' – מעין השתפכות והתעלות נפש ממילים ומטפורות, במקום שישמע קולו של המטפל המפלס את דרכו ומילותיו הוא. הסיבה לכך, לדעתי, היא שכיום נמצאים המטפלים בצילם העבות של ריבוי האבות המייסדים, אשר האחרונים שבהם מציעים מטפורות חוויתיות. נראה לי שההצמדות אל דימויי-אבות המתחדשים מעניקה בטחון מקצועי מדומה, ומחלישה את בטחונו של המטפל בתפיסותיו ובמילותיו שלו ושל שותפו למסע - המטופל.
מהי מטפורה, מהו הנזק של שימוש יתר בה למטרות הטיפול וכיצד לנהוג בה במידה ובאופן מאפשר?
מילון אבן שושן מגדיר את מושג המטפורה כהשאלה, כשימוש במלה שלא בהוראתה הפשוטה, אלא בהוראה שאולה לשם יתר ציוריות. מילון וובסטר האנגלי רואה את המטפורה כצורת דיבור אשר בה מלה או משפט מייצגים אובייקט או רעיון כדי להדגים או לרמוז על דמיון או אנלוגיה ביניהם; זוהי שפה פיגורטיבית.
כדרך השיח האנושי, גם השיח הטיפולי זקוק להרחבה שהמטפורה מאפשרת. אולם השיח הטיפולי-פסיכואנליטי החל לאמץ יותר ויותר מטפורות כדי לבטא מצבים בנפש המטופל או בתהליך הטיפול. מטפורה מבחינתי היא כמו אובייקט המעבר (של ויניקוט) – אם משתמשים בה כשהיא עולה באופן ספונטני מתוך התהליך הטיפולי ובעיקר – על ידי המטופל, הרי היא חד פעמית, ייחודית למצב הרגשי-תודעתי הרלבנטי, ובעלת ערך בהרחבתו והבנתו. אלא, שאם מטפורה הופכת למילון מקובל בקהילה המקצועית ומתקבעת כז'רגון – היא הופכת מאמצעי למטרה. כשאשר אומרים 'מוות נפשי', או 'אני שומט אותו' - ישנה אשליה שהבנו במה מדובר. המטפורה הופכת להסבר לפני שחקירה נפשית ייחודית מתבצעת. ובמקום שהיא תאפשר אותה – היא סוגרת-חותמת אותה בקביעה. משום הפיגורטיביות או הציוריות של המטפורה, אפשר בקלות להתאהב בה. אפשר להרגיש מוסרי, מדויק, תרבותי, אמפתי, וזוהי מלכודת דבש. אלא שרק מטפורה הצומחת באופן טבעי מתוך התהליך הטיפולי, ולא מתוך מילון מטפורות המוכן מראש – היא המטפורה המרחיבה ומסייעת למטופל ולטיפול.
מטפורות מוות: 'מוות נפשי' ו'האם המתה'.
תיאורם של מפגשים טיפוליים עם מטופלים שמרגישים ריק ומדברים דיבור תקני אך ריק מחוויה ורגש, הוא שכיח כיום ומהווה אתגר למטפל העכשווי. ללוות את המטופלים הללו עד שיתחילו לחוות ולקשר מילים תואמות לעולמם הפנימי – היא דרך קשה ומרגשת. חבל יהיה ליצור למצבים אלה מטפורה, שתהיה שגורה בקרב המטפלים, אך לא תקרב אל החוויה הנעדרת, אלא אפילו תרחיק ממנה ותוסיף 'מילים ריקות' (אלקסיטימיות, לפי מקדוגל) ל'פיתוי' או לאשליה שדרך המטפורה אנחנו 'במקום הנכון'.
המטפורה 'מוות נפשי' (שמקורה באייגן), היא לדעתי הטעייה שחלחלה למרכז השיח הטיפולי וצריך להיות ער לבעייתיות הכרוכה בה. בעבר השתמשנו במושגים אבחנתיים כדי לאפיון תופעות אלו, אלא שלגביהם תמיד צריך לבקש הבהרה, בעוד ש'מטפורה רוחניקית' כמו 'מוות נפשי' מפתה בתחושת העממיות שלה. יש משהו פיוטי-רומנטי במושג המוות, אבל הוא שמור לעובדה מסוימת – שפלוני אכן מת. לומר 'מת' לגבי מטופל יכול להניח שנוותר עליו, בעוד שהוא מתרוקן כדרך להגן על עצמו. לרוב המטופלים או המטופלות שאותם ליוויתי ואת מצוקתם קלטתי בטיפול או בהדרכה במהלך השנים לא העלו את המלה 'מוות' על שפתיהם כדי לתאר את תחושתם הבסיסית. בשיח היומיומי נאמר לפעמים 'אני מת לישון' או 'מת עליך', אומר ששמעתי את קולו של המטופל שלי בטלפון והוא נשמע 'מת', אבל בפועל בקרב מטופלים ומטפלים, לפחות בתרבות הישראלית, היא פחות שגורה בהקשר זה. מטופל ידבר על תחושות ריקנות, בלבול, או ינוע פיזית בחוסר שקט כשאין לו מושג נגיש על תחושתו.
המטופל אינו מת, הוא מתקיים באופן שהוא מסוגל לו – מרחיק כאב וקונפליקט מן הנפש, חווה אותם בגוף דרך תחושות גופניות או נלחם בכל אופנות של תחושה על ידי מחיקתה. לכך יש לנו כבר מושגים בשדה הפסיכואנליטי (אצל מקדוגל, ויניקוט). בפועל די שנתחבר אל ממשותה של 'חווית אי-הידיעה', שהיא (ע"פ ויניקוט) אולי הפעם הראשונה שמטופל מרגיש משהו אמיתי בנוכחות מישהו שיכול ללוותו בכך.
עודף המטפורות שבהן ישתמש המטפל עלול להטיל עומס מיותר על המטופל, המבולבל מחוויות, לחצים ומסרים שמהם הוא מנסה אולי להתרוקן כדי לתפקד ולא להיות מוצף. עודף זה עלול להרחיק את המטופל ולטשטש את התחושות והקשיים שלנו כמטפלים. ולכך עלינו להיות מודעים ולנהוג בזהירות, במקום לשבח את דרך המילוט.
גם מטפורת 'האם המתה' (שהוטבעה על ידי גרין), מעוררת לאחרונה אי-נחת בפורומים מקצועיים. אין ספק שמטפורות נתרמות לנו על ידי הוגים חשובים, אלא שאיננו יכולים להיות תוכיים או חסידים שוטים של דברי רבותינו. חשוב שנבחן אותם באופן בקורתי ולגופו של עניין, שנתחבר תחילה לחוויה ורק אחר כך נדביק לה תו-תקן. כשבוחנים את מטפורת 'האם המתה' מבחינת החוויה האישית, הרי מי שהייתה לו אם מוסחת או דיכאונית – לא חווה אותה כמתה. היא חיה באי הזמינות שלה, בחיוניות הנדלקת וכובה, באי-ההיענות הנקודתית המשאירה ערפל פנימי, פניקה או זעם. אבל היא לא מתה בחוויית החווה. לכן רצוי שלמרות החשבת מקור המטפורה, ננהג בה בזהירות, כפי שציינתי עד כה.
מטפורת החיים: מטפורת ה'חיים' בעיקרה היא יותר טבעית ושגורה: הקול של פלוני הוא חי, נעורה חיוניות בתהליך הטיפולי. כאן מדובר לרוב בשם תואר יותר מאשר במטפורה. המתואר הוא הדבר עצמו. אלא שבמקרים מסוימים גם מטפורה זו, כדרך המטפורות, מחייבת עירנות: לדוגמא, בתיאור טיפול המטפלת נכנסה בשלב מסוים של הטיפול למעין דיכאון והתכנסה בעצמה, ואילו המטופלת – ילדה קטנה ופגועה, התקרבה אליה והשמיעה צליל 'מעורר' עבורה. הפרוש שניתן למצב היה שהילדה כמטופלת הפתיעה בכך שהכניסה חיים לחדר הטיפול. כאן נראה לי שהעמדה הבסיסית נוגעת יותר לסוגיית הכבוד מאשר לסוגיית החיים: כיום כבר די ברור למרבית המטפלים שבחדר הטיפול נמצאים שני סובייקטים חיים ותורמים זה לזה (למרות שהמטפל הוא האחראי); מתקיימת קבלת הכבוד למטופל כשותף, וכל המצטרף להבנה זו – יבורך. מטופל בוגר, ילד קטן, מטופל פגוע קשה (פסיכוטי או פוסט-טראומטי) – תמיד מביאים אתם את חלקם ומחייבים שנכיר בתרומתם ובהשפעתם עלינו, כמו להפך.
מטפורות התפתחותיות ומטפורות גוף: בין המטפורות השכיחות קיימות מטפורות התפתחותיות הנובעות מקבלת מודל 'האם-ילד' כמרכז החשיבה הטיפולית שלנו כיום. אלא ש'אם-ילד' זו מטפורה, שחשוב להכיר בהיותה כזו (ראה הפוסט שלי: "המטופל איננו 'ילד' והמטפל/ת אינם 'האמא' שלו"). המטפל אולי נקרא לגלם פונקציות הדרושות למטופל למיצוי התפתחותו, אולם הוא איננו 'האם' של המטופל, והמטופל אינו מגיע לטיפול כי הוא מחפש 'אם'. אלא שבפועל רבות התייחסויות של מטפלים (בעיקר של מטפלות), המקבלים את תפקידם 'כאם' באופן קונקרטי, ושוכחים שזוהי רק השאלה ציורית. הוא הדין בפונקציות האימהיות התינוקיות שהמטפלים/מטפלות משוכנעים שהם מבצעים עם המטופל: להכיל, לערסל, או לשמוט.
אתייחס לאמירה: "הרגשתי ששמטתי אותו" – אם מטפל מרגיש באופן פיזי שהוא 'פספס' את המטופל כששתק, כשאמר משהו שהרחיק או הבהיל את המטופל, שסיום השעה או חופשה מרחיקים את המטופל – על בסיס תחושה אישית שכזו, או תגובה פיזית או מילולית של המטופל לגבי הישמטתו – אזי מטפורה זו יכולה לשמש את המטפל בתגובתו הממשית או המחשבתית. כשמשתמשים בה כחלק מרפרטואר מוכן מראש – גם מכניסים עודף של מילים הזר לתהליך ויעמיס על המטופל או יהיה זר לו, וגם עלולים לשים תווית מוכנה מראש, לפני שחשים תחושה ספציפית, שיכולה להיות 'הרגשתי ששמטתי', אבל גם 'שפספסתי', או משהו נוסף אחר.
לגבי מטפורות הגוף אומר בקצרה שהן התקבלו כיום כמעין עדות לדיוק בהבנת התחושות הגרעיניות של המטופל או בזמינות שהמטפל מגייס עצמו למענו. מכיוון שזהו נושא שאדון בו בהרחבה בעתיד, אומר רק שגם כאן כדאי שנזהר ולא 'נתאהב' במטפורות הגופניות – שהתמוססנו (כשאנו מתגייסים או מתמסרים), שהמטופל 'דלף'. שוב, כדאי שהאסוציאציות התחושתיות והמילוליות של המטופל והמטפל בסיטואציה נתונה הן שתעלה את המטפורה, ולא שנדלה אותה מרשימה שהפכה לתו-תקן.
קריאה מומלצת:
מקדוגל,ג' (1989 ) תיאטרוני הגוף, הוצאת דביר, 1998, פרק 1.
