הסידרה הקלינית
ד"ר ניצה ירום | 28/2/2012 | הרשמו כמנויים
הסידרה הקלינית:
עד כה כתבתי בטור שלי על נושאים פסיכולוגיים-טיפוליים בהשראת האקטואליה. משום שאני רואה חשיבות בעדכון הדיאלוג הטיפולי – אני פותחת את 'הסידרה הקלינית', אותה אקדיש לדיון בסוגיות טיפוליות ספציפיות, תוך תימוכין וקריאה ביקורתית של ספרות רלבנטית. בכוונתי לבחון מקרוב סוגיות טיפוליות שנידונות לעיתים קרובות באופן מקובע על פי נוסחאות מן הספרות המקובלת, תוך מודעות שנדרשת להן התאמה למציאות. נבחן כיצד להיתרם ממנה, כיצד להרהר אליה ולערער עליה.
אפתח בדיון בנזקם של מטאפורות וניסוחים המערבבים בין מטפל למטופל, ובהמשך אדון במטופל שקשה להגיע אליו, בהתייחסות סימולטנית לטרום אדיפלי ולאדיפלי, לליבה חדשה הדרושה להתנהלות הטיפולית. ולנושאים שקוראים יציעו (במידת האפשר).
הקוראים מוזמנים להגיב ולתרום מניסיונם.
הסידרה הקלינית – דיון ראשון:
כשאוגדן חלה בשפעת... או אחד ועוד אחד הם לא שלושה
הפעם ברצוני לדון בכשל טיפולי שבו הפסיכולוג, בהשראת מסורות גישת יחסי אובייקט, מתייחס לתופעות שקורות לו בטיפול – כאילו שהמטופל 'הפקידן' בידיו, והוא עושה לכאורה שרות למטופל בכך שהוא 'חולה' עבורו, 'ישן' עבורו, 'חולם' עבורו, 'כועס' את כעסו, מרגיש אשם במקומו - במקום לקחת בעלות על מצבים פיזיים ונפשיים שמתחוללים בו, או כל אפיון או תרומה אחרים שלו. מדובר בנורמת חשיבה מקובלת שלנו: מי לא רואה עצמו לפרקים כ'מיכל' של המטופל, כחלק ממנו ומגופו, ומתחיל להאמין שזה אכן כך. אלא שחיוני לבחון אותה.
אאתגר לשם כך את מושג 'השלישי האנליטי' של אוגדן (1994/2011), תוך שימוש בדוגמא (עמ' 88- 90 ) שמתאר אוגדן כדי להדגים מושג זה ולהצביע על הנזק הטמון בו עבור המעשה הטיפולי שלנו. מכיוון שהמאמר מצוי בעברית, אתמקד בנקודה שברצוני להציג. אני נמנית על מעריכי כתיבה זו, ויחד עם זאת מרגישה שאין מנוס מלהכיר בבעיותיה.
את 'שלישי האנליטי' רואה אוגדן כישות משותפת (שלישית) למטפל ולמטופל – כעין סובייקט בין-סובייקטיבי הנוצר באנליזה במשותף באופן לא מודע בין שני המשתתפים, כאשר המטפל הוא זה שבתחושותיו קולט את השותפות הזו ואחראי לפענחה. אוגדן מביא כדוגמא את האנליזה שלו עם ב', ובא להראות כיצד תהליכים גופניים מסוימים שהוא חש: שפעת, אי-נוחות גופנית, בחילה, סחרחורת – הובילו אותו לתובנה ולפירוש נאות, ומכאן – לשינוי אצל המטופלת. בשלב מסוים באנליזה של ב' אוגדן חלה בשפעת. דרך מחלתו הוא קלט את החרדה שלו שהמטופלת הורגת אותו. כשהתייחס לתחושותיו הגופניות ולפנטזיה שצצה מהן הבין משהו שלא הבין שבועות קודם לכן: שגופו גילם את הפנטזיה הלא-מודעת של ב' - שיש לו מחלה קשה ושהוא הולך למות. אוגדן מתאר שחש הקלה עצומה כשהבין את המחשבות, התחושות והרגשות הללו כהשתקפות של אירועי העברה והעברה נגדית. הוא מסביר שכשאיתר בעצמו דרך החולי שלו את החרדה העצומה הזאת, אמר למטופלת שחשב שהיא פחדה שמשהו איום ונורא קורה לו ושהוא עלול למות.
המטופלת ענתה שאולי זה ישמע מטורף, אבל כשהיא שמעה אותו זז בכיסאו, היא התמלאה בתחושה שהוא מקבל התקף לב. הוא נראה לה חיוור כסיד, אך היא לא רצתה לומר דבר כדי שלא לפגוע בו או להדאיג אותו.
אוגדן מציין בסוגריים שיכולתה של ב' להתייחס אליו ישירות באופן זה הייתה התקדמות גדולה בטיפול שלה.
אוגדן בא להדגים לנו את המעגליות הבין-סוביקטיביות שמרבים להדגישה. אולם מה שצריך להיות ברור הוא שהוא זה שחלה בשפעת, שהתבטאה בתסמינים פיזיים, ושהמטופלת קלטה מצב חולי אובייקטיבי זה שלו. כמובן שמצב חולי זה של האנליטיקאי, בקיומו הבין-סוביקטיבי, 'מדביק אליו' פנטזיות ששיקפו את החרדתיות העצומה של המטופלת, מכיוון שהיה משהו בתסמינים הגופניים שלו שביטא אותה. אבל רק התייחסותו של אוגדן למצבו איפשרה למטופלת לבטא מה שהיא ראתה וחשה זה מכבר – שהיא רואה שהוא חולה; שמעל לכל - חרדותיה היו מוצדקות.
כשהעלתי מקרה זה לדיון בקרב אנשי מקצוע, היה מי שאמר: אבל אוגדן לפחות הודה. ומצאתי עצמי אומרת: אבל המטופלת הייתה צריכה להיטלטל לשעות הטיפוליות שלה – לשלם עבורן, לשלם למטפלת ומה לא – כשהיא מבוהלת ונמנעת מלומר לו שהוא נראה חולה – עד שהוא 'הסכים' להודות ואפשר לה להגיב למחלתו. ובינתיים ציבור שלם של מטפלים בעולם כולו לומד לא להודות במצבים אנושיים של עצמם ומפרש זאת באופנים הפתלתלים העומדים לרשותנו – כשרות למטופל, שאינו בהכרח מרגיש כך.
לדאבוני, אנחנו הפכנו את הגאווה ש'אנו ישנים' את שנת המטופל, 'שאנו חולים' חולי שהוא מפקיד בנו', שאנו 'מרגישים את רגשותיו' - כהסבר טבעי, המתחייב מן הספרות המנחה שלנו (בין אם מדובר בהזדהות השלכתית או בשלישי האנליטי). אבל המטופלים יאמרו לנו, אם נאפשר להם: אנחנו רואים אתכם – חולים, ישנים, טועים, מתפתלים. חשוב שקודם כל ניקח בעלות על חלקנו ולא נתעלם, נכחיש, נשנה נושא או נפרש, ולא נשאיר את המטופל בבדידות ובהרגשה שהוא טועה או חושש לפגוע בנו, תוך שאנו שבויים בהסברים שלנו. אחר כך ניתן לבחון יחדיו איך מצבים או אמירות שלנו השפיעו עליו ולהפך.
גם בתוך הספרות של 'הפסיכולוגיה בשניים', שמתוכה הדוגמא ניתנת, ישנם קולות רבים שמזכירים לנו את האחריות שלנו לחלקנו בתהליך, את חשיבות המודעות שלנו לעצמנו והודאה בה למטופל. זו אחריותנו (הא-סימטריה) לטיפול ולמטופל. אבל אם אנו הולכים לאיבוד – טועים ומטעים - חשוב שניזכור את העובדה הבסיסית: שבחדר הטיפול יש שני אנשים – לא שלושה. ואחד – הפסיכולוג – נדרש לקחת בעלות, והודאה בנפרדות – שבחדר הטיפול נמצאים שניים, מטפל ומטופל - יוצרת (לרוב) יותר סדר ובהירות מאשר מושגים תיאורטיים, שהם ללא ספק פיוטיים אבל מאפשרים התחמקות ובלבול. זוהי פרקטיקה הגונה יותר.
ספרות מומלצת:
1. אוגדן, ת.ה. (1994), "השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטר סובייקטיביות", מתוך: "על אי-היכולת לחלום", הוצאת עם עובד, 2011, עמ' 71-94.
2. ירום נ, (2010), "העברה נגדית המרתית", מתוך: "סיפורי גוף", הוצאת מודן, פרק 8.
