סופרים והורים
פרופ. עמיה ליבליך | 25/9/2011 | הרשמו כמנויים
שני ספרים שקראתי לאחרונה הובילו אותי אל הכותרת הנחרזת שלמעלה, שמנסה להזכיר לנו את הצירוף המוכר של "יורים ובוכים", אבל לא בדיוק.
הסופרים, אשכול נבו ויעל הדיה, שייכים ממש לדור הילדים שלי, ואפילו יש לי קשר ממשי עם כל אחד מהם כשהיו ילדים, ושניהם בעיני היום יוצרים פוריים וכישרוניים ביותר. הנושא המרכזי שאני מבחינה בו מתוך יצירותיהם האחרונות, ואליו אתייחס ברשימה זו, הוא ההורות. העיסוק העצום בהורות הוא לדעתי איפיון של בני הדור הזה, שהיום הם בגילאים 30 עד 45 בערך, ובכך אני רואה אותם כשונים מאוד מאיתנו, הוריהם, ומהורינו – בדור הסבא-סבתא שלהם. עתה פורצת ההורות גם לתחום הספרות היפה בישראל. נדמה לי, בהכללת יתר בודאי, כי עד לאחרונה התימה השלטת בספרות היפה היא ביחסי זוגיות, אהבה וקשר, או בשאלות של זהות. והנה אני מגלה את העיסוק הזה בהורות והוא אומר לי דברים על שלושה דורות בחיי המשפחה הישראלית האופיינית – ליתר דיוק זו המשפחה של המעמד הבינוני הוותיק בארץ.
בספרו של אשכול נבו, "נוילנד", הגיבור הראשי, דורי, הוא אביו של הילד נטע, אשר מהווה את העוגן הריגשי העיקרי במשפחתו הקטנה. דורי יוצא למסע בעקבות אביו מני פלג שנעלם אי שם בדרום אמריקה. הוא פוגש בענבר, וביניהם מתפתחת העלילה הידועה של התאהבות וויתור. אבל מה שמשך את תשומת לבי, אולי כפסיכולוגית, הוא מקומו של הילד נטע שנשאר בבית בירושלים, זאטוט בגיל הגן שעם סבלו האישי ובעיותיו החברתיות מזדהה האב הרגיש בצורה עמוקה. מסתבר שדווקא השתחררותו הזמנית של הילד מהקשר האמיץ עם אביו מחמת נסיעתו, מרפאת אותו. גם את בעיית המשולש הרומנטי, המשמשת כאן עלילה מרכזית, פותר הסופר בהחלטתם של זוג ההורים להביא עוד ילד לעולם – פיתרון ידוע למשברים בין בני זוג, אליבא דאשכול.
בספרה של יעל הדיה, "רביעי בערב" מונח נושא ההורות על שולחן המנתחים בצורה גלויה לגמרי. המחברת ממשיכה במיומנותה כסופרת בעולם הפסיכולוגיה, כפי שעשתה בכתיבת חלק מהתסריטים לסדרה המוצלחת "בטיפול". ספר חדש זה מתאר קבוצת תמיכה פסיכולוגית, או אולי נעדיף לקרוא לה קבוצה טיפולית, בה מתכנסים מספר נשים וגברים צעירים שסובלים מקושי בתפקודי ההורות שלהם. הנושא המדובר בקבוצה זו, שאת שבעת משתתפיה אנו מכירים בהדרגה, הוא, כמובן, הוריהם שלהם. וכך ההורות זוכה לחשיפה, הוקעה וניתוח משני הכיוונים. במוטו לפרק השלישי כותבת הדיה "יכול להיות שכל הילדים היום מופרעים? שמשהו לא בסדר אתם? עם כולם?" (עמ. 126)
אם כן, ספרה של הדיה מתרחש כולו בקונטקסט הטיפולי המוכר לכולנו בבלוג זה. ספרו של נבו מביא מסר לאומי ורחב יותר – האם ניתן לתקן את הטעויות שעשו דור הסבים וההורים שהקימו את המדינה, ולדמיין במקומה חברה תקינה ובריאה יותר, מעין אוטופיה חדשה? אבל בעניין ההורות-במרכז מצאתי דימיון רב בין שני הכותבים.
אני מהרהרת על התימה הזו, ובהכללה גדולה נזכרת איך בארצות הברית דיברו הסוציולוגים בשנות השישים על דור-האני (the me-generation) והאשימו את כל הצעירים בנרקיסיזם, ואולי היום בישראל אנו עדים לדור-אמא-אבא, וכולנו, כל הזמן, בכל רמ"ח אברנו, הורים!
אני חושבת כמובן על עצמי כאם לשלושה, ועל ילדי כהורים. נראה לי כי בעלי המקצוע מסכימים כי ההורות של ההורים הצעירים היום בישראל מאוד מושקעת ומושכלת, אך אולי בשל כך גם הרבה יותר מסובכת. גם על הנושא כיצד מגיעים ילדים לעולם, ובאיזה הרכבי הורות, כבר נאמר ונכתב לא מעט, כולל בספרי "סדר נשים". אני כלל לא מסכימה שהילדים כולם מופרעים, וגם לא כל ההורים; אבל כפי שמעידה הפופולאריות של סופר-נאני, להורים יש יותר פנאי להתלבט, לשגות ולהכות על חטא. מהרגע שהילד נולד, נשאלות שאלות הרות גורל על הלינה, ההזנה, ההחזקה, השמרטפות ומה לא. כן לחסן או לא לחסן – מי שאל שאלות כאלה בדורנו! ועל כל דבר ספרות מקצועית ויועצים רבי השפעה (העושים כסף רב בעצותיהם), ואינסוף דעות מבלבלות, הנשענות על מחקר ותיאוריה, גל ישן וגל חדש. דווקא כשיש פחות ילדים ויותר זמן וכסף, מסתבר שהכל נעשה יותר קשה, וגם ההתעללות בילדים נעשתה, כביכול, יותר רווחת.
כשאנו, הסבתות, מסתכלות על יסורי ההתפתחות הללו, אנו לפעמים נדות בראשינו ואומרות: "אבל אנחנו"... מה שכמובן לא מוסיף לנו נקודות אצל הצעירים. בכל זאת, אני רוצה להצהיר כאן כי אין ספק שכאמא לא השקעתי חשיבה ומחקר כה יסודיים בעניין ההורות כפי שעושים ילדי. תמיד הלכתי לעבודה, יצאתי לנסיעות, ועשיתי כנראה המון חטאים. היו גם אצלנו כמובן משברים, ולפעמים התלבטנו, בעלי ואני - אך לא שקענו בהרהורים פילוסופיים ופסיכולוגיים אינסופיים על מה ראוי וכיצד, ולא טבענו עד כלות בחיי ילדינו. נראה לי שאצל הורינו היה דפוס הישרדותי פשוט עוד יותר, ההורות הייתה חלק מהחיים, לעיתים קרובות חלק קטן, ולא עיקרם. זה מעניין לחשוב על ההבדלים הדוריים העמוקים האופייניים לנו ולקרובינו, ולנסות לחזות מה יהיה אופיים של אלה שהם ילדים היום, כשיהיו גם הם הורים.
אני משתדלת לא להיות שיפוטית, וגם ממהרת וחוזרת להתוודות - נכון, גם אני בדורי ובמשפחתי שגיתי. אך האם לא הגיע הזמן לחשוב איך מחזירים את המטוטלת לכיוון השני?
