זה לא כל כך פשוט להיות כאן מועמדת
אביגיל לב | 25/7/2011 | הרשמו כמנויים
איך סבא רבא שלי היה אומר? תתחילי מהסוף. אוקיי, אז אתחיל מהסוף:התקבלתי.
אחרי שנתיים של ניסיונות קבלה קדחניים - התקבלתי. סוף, סוף.(אנחת רווחה...)
אז למי מכם שעקב אחרי ומתעניין - התקבלתי לקלינית, ואני שמחה ומאושרת.
אבל כל הסאגה הזו יכלה הייתה להיגמר כאן, ממש כאן בנקודה זו. . . .
אבל - לא. אני לא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אכתוב על המחדלים בתהליך. וגם קוראיי לא.
מחדלים שפגשתי באופן אישי ושקראתי ושמעתי עליהם מאחרים. זהו אתגר לא פשוט לתארם, אז אני מקווה שתהיו סבלניים (כמו מועמדים שמחכים חודשיים שלמים לדעת מה קורה איתם בשנה הבאה), ושתצליחו לצלוח את הפוסט הזה. הוא לא פשוט לקריאה אבל השתדלתי מאד. אפילו גיליתי איך מוסיפים תמונות.
מכאן, אני מביטה אחורה, קצת בזעם.
יציאת מצרים שלנו כמעט כל מי שחצה את ים הסוף הזה, הרגיש לעתים שהוא שייך בכלל לצבא פרעה, כי המים איימו להסגר עלינו די הרבה פעמים. התהליך הזה היה נגוע במחדלים, בזלזול, בהפרות אתיות ובעיקר, בחוסר שקיפות. בזמן התהליך אנשים חששו להתלונן, שמא זה יפגע בסיכוייהם להתקבל למערכת, ולכאורה, כעת שהים נסגר מאחורינו, והגענו לעבר השני, ותכף נרקוד עם מרים בתופים ובמחולות, היה מצופה מאיתנו שנשאיר הכל מאחורינו, ושנרצה להמשיך הלאה במסע. אבל גם לנו יש כאן זכר יציאת מצרים, יציאת מצרים שלנו, והיא הייתה מספיק טראומטית על מנת שלא נרצה להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. דעה משותפת למי שחווה את התהליך היא שלא עוד. הגיעו מים עד נפש והמצב הזה לא יכול להימשך. אם לא עבורנו, או חלקנו שכבר חצה והגיע לחוף מבטחים (ועוד נכונה לנו דרך ארוכה עד הארץ המובטחת ולאישור ההסמכה, ראו את המתמחים שאלוהיהם כרגע משאיר אותם על הר נבו, להשקיף על הארץ המובטחת ולבכות), אז לפחות עבור הבאים אחרינו, המועמדים העתידיים או לחלקנו ששוב חזר לחיות בהמתנה. מר יואל אליצור היקר, אני מקווה שאתה קורא את זה ושתשמע את זעקותינו. ואולי גם גורמים במרומי האקדמיה, שאולי כבר בעצמם הבינו שככה זה לא יכול להימשך.
חציית ים סוף
ריכזתי כמה שאלות נוקבות, ועוולות שנתקלתי בהן באופן אישי בתהליך, שמצטרפות לשורה ארוכה של ליקויים שנאספת בימים אלו על ידי המועמדים בשנה החולפת. לאן הכסף שלנו הולך? "אז לאן נרשמת?", נשאלתי בפעם האלף, בניסיון להסביר לעוד אדם מן היישוב כמה קשה להתקבל לתואר שני. "לאן לא נרשמתי", אני עונה את התשובה השגורה. השנה שילמתי דמי רישום לשבעה מוסדות לימוד. שנה שעברה שילמתי "רק" לחמישה מוסדות לימוד. המצב בשוק הוא כזה שלא לומדים היכן שאנו רוצים, אלא לומדים איפה שרוצים אותנו. כך קורה שמועמדים רבים משלמים אלפי שקלים לאקדמיה מדי שנה, בשביל הסיכוי שיזומנו ליותר מקומות, בתקווה להתקבל לאחד מהם וללמוד בו. מכאן שדמי רישום בתהליך לא עומדים על 470 שקל למוסד לימוד אחד שאליו היינו רוצים להתקבל, אלא על קרוב ל-3,000 שקל (או 5,000 אם לוקחים בחשבון את הסיבוב הקודם) בשביל שבסוף בפועל, אם מתקבלים, נלמד במקום אחד, לאו דווקא זה שתמיד הכי נוח או קרוב אלינו. ומה התמורה שאנו מקבלים?
ובכן, ברוב המקרים, כל מועמד עובר טרנספורמציה יקרה לצורה של תיק, באמצעים הטכנולוגיים הבאים: נפתח קלסר חצי שקוף, שאוגד בתוכו מסמכים שהמועמד דאג לכתוב, להדפיס, לשכפל, לשלוח בדואר ולהתנדב עבורם שנה או יותר. לאחר מכן, צרור הדפים יזכה לחצי שעת קריאה של איש מקצוע או איש סגל, ומאוחר יותר, אם יתמזל מזלו, יזכה המועמד לחצי שעת ריאיון במקרה הטוב, או אפס זמן ריאיון במקרה הרע.
אולם התמורה הכי יקרה ומבוקשת היא זו שלעולם לא נקבל: משוב. פידבק. נימוק. כולם שמות נרדפים לתשובה 'למה?'. למה לא זימנתם אותי, למה לא קיבלתם אותי, למה אני לא מתאימה.
סוד כמוס לפרה ולסוס
אמרו לי נא, מה מסתתר מאחורי הנימוק: "דחייה – על פי שיקולי הועדה"? כנראה שסוד כמוס לפרה ולסוס.
תמיד איתך. פרה
בכל מסלול אחר, ישנו נימוק קונקרטי: 'לא עמדת בסף הקבלה, ציונים' וכיו"ב. במקרה של תואר שני בפסיכולוגיה הסיבות יכולות להיות הרבה יותר אמורפיות ואישיות מזה. סיבות שלוּ היו נודעות למועמד, יכול היה להחליט החלטות להמשך עתידו. האם מדובר בתכונות אופי? או בהתנסות לא מוצלחת בשדה? בסיבה שמצויה בשליטתו וביכולתו ולרשותו כלים לשנותה (המלצה חדשה, שיפור ציון מתא"ם, טיפול פסיכולוגי), או שמא מדובר בסיבה חמקמקה וקשה לניסוח, סיבה שאם תנוסח יידוף ממנה ריח פסול של שרירותיות. מעטה הסודיות הזה מאפשר למוסדות להתנהל בצורה לא מבוקרת ולא אחידה. ללא קריטריונים מנחים בתהליך וללא מכוון אחיד למיון, נוצר מצב של טשטוש וערפול, שמתיר מרחב פעולה פרוץ לסובייקטיביות ולאקראיות. עתידו של מועמד נתון ליד הגורל, לכימיה או אלכימיה עם המראיין, לקאונטר טרנספרנס שלו, לתחושת הבטן נתמכת הראיות של המראיין, שהמשיך ועקב כמובן גם אחרי המועמדים שהוא דחה. במזכירויות רואים את הדפוס הזה, גם מבלי להקלידו ב-SPSS. יש תלות בין המראיין לזימונים לריאיונות. זה שמעביר יותר וזה שמעביר פחות, עניין של מזל למי שודכת, קצת כמו על איזה שופט נפלת בתביעות קטנות (או גדולות). וככה מתרחקת ההבטחה ליחס שיוויוני ואובייקטיבי למועמדים. בעצם, אף אחד לא הבטיח. וכרגיל, יחס ההיצע-ביקוש, הופך אותנו לקהל צרכנים שבוי, ומעצים את כוחם של מוסדות הלימוד להשתמש באיזה כלים שהם רוצים, ללא פיקוח, ללא צורך לתת דין וחשבון ועם רמת ערפול שלא נופלת מ"מסך הברזל". ואין שום גוף ציבורי שאליו ניתן לפנות בעניין, למרות שלפחות מצידנו, הצרכנים, מוקצים כספים רבים בהרשמה ובתהליך. מגיע לנו לפחות שתהיה מועצה להגנת הצרכן גם בתהליך הזה. לו היה פיקוח, לו היו המוסדות מחויבים לנפק חוות דעת מנומקת ועניינית על המועמדים, ולפרט על האופן שבו נבחן התיק של המועמד, או המועמד עצמו בעת הריאיון, על פי קריטריונים מוגדרים מראש, אז היה בכך תמורה ראויה, או לפחות הבטחה לשקט נפשי אצל המועמד שהמוצר שהוא רכש מקבל טיפול הולם, שהתיק שלו זוכה להתייחסות רצינית, מסודרת ושוויונית. אבל נכון לעכשיו זה לא קורה.
הקצה הפרמיטיבי של החוויה של המועמד לתואר שני
קחו למשל את אוניברסיטת בן גוריון. אקרא למוסד בשמו, כי כשם שאין אחידות בתהליך כולו, כל מוסד ודרכו הוא. באוניברסיטת בן גוריון עברו לשיטה חדשה למיון מועמדים. ראשית הם פונים לכ-120 מועמדים עם ציון מתא"ם גבוה למדי (121 ומעלה). שנית, המועמדים מתבקשים להתחבר למָנְחֵה שהיו רוצים שינחה אותם, ואחרי זה בודקים את ההתאמה של המועמדים גם במישור הקליני. במילים אחרות, דרגו שלושה מנחים שהייתם רוצים שינחו אתכם, ואם מצד המנחים תיראו להם מתאימים הם יפגשו אתכם. למעשה, כמעט תמיד, רק זה שדירגנו במקום הראשון יראה את התיק שלנו. לשניים האחרים פשוט אין זמן למי שלא סימן אותם בעדיפות ראשונה, ככה שהאפשרויות מצטמצמות מרגע לרגע.
מה שקורה זה שהמועמדים צריכים להמר לאיזה מנחה יהיה להם הכי פוטנציאל להיות מזומנים אליו ולקוות שהוא אכן יפגוש אותם. כמובן שהסיכויים קטנים או גדלים במידה ומסמנים מנחה פופולארי יותר או פחות. בכל אופן, אם נעבור את המשוכה הזו נוכל להתקדם הלאה בתהליך לשלב הקליני. לא נצליח – ניפול עוד לפני שהתחלנו, עוד לא שמישהו ראה אותנו, וזאת למרות שעברנו סינון מקדים וראשוני של ציון המתא"ם.
וכאילו זה לא מספיק, מה קורה כשעל האלגוריתם הזה צצה התניה חדשה, ספונטנית ולא צפויה?
בן גוריון. על הראש.
על מה אני בדיוק מדברת? אוקיי, הקשיבו לזה: השנה קרה מקרה, שמראיין גילה שמועמדים פוטנציאליים רבים סימנו את שמו כמנחה מועדף. מה עשה המנחה? שלח דרישה חדשה שאמורה לסנן עוד קצת את הרשימה. אך את הדרישה הזו שלח המנחה רק לחלק מהמועמדים שסימנו אותו. לא לכל אלו שהסתכנו ורשמו את שמו במקום הראשון, בידיעה ששרפו את שאר סיכוייהם. ובכן רק לחלק מהמועמדים הפוטנציאליים שסימנו אותו בעדיפות ראשונה, נשלחה דרישה נוספת, חדשה: יש להגיש לו תוך שבוע הצעת מחקר בת שלושה עמודים, באנגלית (אלא מה), על נושאים ספציפיים אותו הוא חוקר. פלא שתרעומת חדשה נחתה על ראשי המועמדים? זעקה הודעה בפורום. מיותר לציין שמדובר במטלה לא הוגנת בלשון המעטה. מדובר בעבודה רבה, למי שעדיין אינו סטודנט בפקולטה, שאולי גם עובד במשרה מלאה, וגם התרעה קצרה מאד לכתיבה ולהתעסקות שווא בנושא שלאו דווקא מעניין את אותו סטודנט. כמובן שהדרישה יצאה לפועל בגיבוי המחלקה, וללא שנדרשו לכך מועמדים אחרים שסימנו במקרה מנחים אחרים. מדובר בפגיעה בשיוויון בין המועמדים, שזכו ליחס שונה בהתאם למנחים שסימנו. לזה מתווספת העובדה שהסיכויים לבחירה תלויים בבחירה של המרצה. מי שבחר מנחה מבוקש יותר יהיו לו סיכויים נמוכים יותר. עוולה נוספת שעולה מהסיפור, היא חוסר ההיגיון בכך שמי שעבר את המשוכה הראשונה של המתא"ם, ואפילו קיבל מייל שמאשר זאת, פתאום נזרק מהתהליך מבלי שאפילו עמד למבחן נוסף. הרי כל מה שהפריד בין המייל שבו התבשרתי על עליית שלב בתהליך לבין הדחייה שלך היה דירוג המנחה, לא עברתי שום מבחן, ראיון, התרשמות. לא הגיוני שדוחים מישהו על סמך דירוג מנחים. להלן פגיעה נוספת בשיוויון בתהליך. אני יודעת שזה סיפור ארוך ואולי מעט מורכב להבנה, אבל אני נכנסת לכל הפרטים האלו, רק כדי לנסות להעביר לכם את קצה קצהה של החוויה, שהתפתחה כל כך באבולוציה של המיון שלדעתי חזרה להיות פרמיטיבית, ושאותה חווה המועמד המצוי בתהליך הסיזיפי הזה. ואני שואלת, , מפני הברירה הלא טבעית הזו. הסיפור שלי מאחורי הסיפור הגדול: אני סימנתי את המנחה הזה, לאחר שיחה טלפונית ארוכה שחשתי ממנו שהרשמתי ועניינתי אותו. לא קיבלתי את הדרישה שהוא שלח לחלק ממי שסימן אותו, ולא זומנתי לאף אחד מהמנחים האחרים שדירגתי. פסיכולוגים שלא מאמינים בשינוי את החץ הבא שלי אני מכוונת, בצער רב, לאוניברסיטת בר אילן. "לא כל מי שעבר שני ראיונות בעבר- יזומן בוודאות השנה. לעתים זה בגלל שיש מועמדים אחרים טובים יותר השנה, ולעתים זה קשור לשיקולים אחרים שנובעים מהראיונות שהיו בעבר." (ציטוט ממייל שנשלח על ידי ראש המגמה הקלינית בבר-אילן, 2011). ובכן, המקרה השני זה המקרה שלי; על סמך ריאיון משנה שעברה לא זומנתי לריאיון השנה. "לצערי אכן החלטנו לא לזמנך מסיבות הקשורות לנתוניך" (תשובת ראש המגמה למייל נוסף שביקש לברר מדוע בכל זאת לא זומנתי). עשרים דקות ב-2010 חרצו את גורלי ב-2011, ולמעשה לא ניתנה לי הזכות לנסות להתמיין שוב, אחרי שנה של תהליך אישי שעברתי. בעצם, ניתנה לי הזכות. האוניברסיטה קיבלה את דמי הרישום ששילמתי טיבין ותקילין, ומישהו קרא את התיק החדש שטרחתי להכין, אבל הוחלט שלא לזמן אותי לריאיון על בסיס חוות דעת שנכתבה בשנה שעברה. השורה התחתונה והמרגיזה היא, שהיתכנות המצב הזה היא רמאות לשמה. האוניברסיטה מקבלת כסף על רישום חדש, אף שבפועל וועדת הקבלה במחלקה מתייחסת לחומרים ישנים ושופטת על פיהם. אם כך הדבר, יכולתם לחסוך את עוגמת הנפש ואת ההוצאה הכספית ממני, וליידע אותי שאין לי טעם לנסות להירשם לבר אילן שוב, כי אצלכם אין סיכוי שאתקבל. זהו ממש זלזול ורשלנות כלפינו המועמדים. ופעם מדובר בריאיון, ופעם מדובר בהמלצה ישנה שלא מסכימים להחליף, ולא תעזור המלצה חדשה שנועדה לספר סיפור שונה, על מועמד שגדל והתפתח ועבר שינוי. בר אילן לא מאמינים בשינוי, והסיפור שלי הוא לא הסיפור היחידי.
קצרה היריעה. באמת. אני מפנה אתכם להמשך דיון שנולד ביוזמתם של מועמדים חרוצים אחרים, שאספו סיפורים, מקרים ומחדלים נוספים, וגם חשבו על הצעות לפתרון, כאן בשרשור הזה בפורום, ואני מקווה שהמאבק שלנו גם יישא פרי לשיפור התהליך וההוגנות בו.
קצרה היריעה ובכל זאת
על קצה המזלג, גם כי הייתה לי פסקה שגנזתי וקראתי לה "למה אתם נכנסים לי לקישקע?" (הקרדיט הולך הפעם לאקדמית ת"א-יפו). בעיקרון, הריאיון הוא מרחב בעייתי מראש, כי יש בו יחסי כוחות לא שיוויונים, ורצון עז מצד המועמדים להתקבל ולפיכך, גם לרצות את המראיין שהרגע שאל שאלה אישית. ולעתים מאחר שאין כללי אתיקה בנוגע לריאיון (שאלות שאם רק היו נרמזות בריאיון עבודה היו עילה לתביעה, כמו שאלות על ילדים ויכולת כלכלית) ובגלל אופי הריאיון הפתוח והאישי, החודרנות "הלגיטימית" שנגזרת מהסיטואציה של הריאיון, יכולה להותיר חותם לא פשוט על המרואיין. כמו רבים לפניי שחוו ריאיון פולשני, גם אני מעדיפה שלא להרחיב על החוויה האישית שלי. אני רק מצביעה על בעיה שמושתקת מחמת הבושה של מועמדים, שיצאו מריאיון ולא האמינו איך סיפרו על עצמם כל כך הרבה לבן אדם זר, ובחסות מה.
עניין אחר, הוא היעדר אזהרות לגבי שינויי סף זימונים– למשל, באוניברסיטת ת"א, העלו במפתיע את רף המתא"ם, מ-113 בשנה שעברה ל-121 השנה. מדובר על אחוז גדול של מועמדים שלא קיבלו על כך התראה, וכסף רב שולם לשווא. זה מידע שחשוב שיינתן למועמדים לפני מועד ההרשמה. התהליך הזה הוא יקר, שוחק ומתסכל בכל-כך הרבה מובנים, אנא כבדו אותנו, את ההוצאות הכבדות שעלינו, את הזמן שאנו משקיעים בהכנת קורות החיים, וחסכו מאיתנו היכן שאפשר.
בהקשר זה, רציתי לציין לחיוב את האוניברסיטה העברית, שמאז ומעולם הצהירה שהמתא"ם הוא המצפן שלה בתהליך ואפילו אפשר להתייעץ עם המזכירות על חודה של נקודה אם שווה או לא שווה לקחת את הסיכון. בענייני מודיעין שכאלו, ערכן של המזכירות עולה ותודה לכן על כך שאתן מכבדות את המועמדים, זמנם וכספם. העברית מפרסמת כל שנה את רף הקבלה (הגבוה והבלתי אפשרי לעתים וגם על כך יש מרמור) אבל לפחות השקיפות הזו מאפשרת לאנשים להיות ריאליים לגבי ירושלים.
זהו, לסיכום רק רציתי לומר, שאנו, הפסיכולוגים לעתיד, עוברים כמועמדים כל שנה מחדש טראומה בתהליך הכניסה למקצוע. גם מי שמתקבל וגם מי שנדחה – חווה טראומה. יש דרכים למזער את הנזקים, וזה דורש פיקוח על התהליך, והפיכתו לשקוף יותר, מכבד יותר את השקעת המועמדים, האנרגטית, הכספית והרגשית. באין משגיח, וכשכל התהליך מתנהל בדלתיים סגורות, אזי שומעים על מקרים של פרוטקציות, החלטות שרירותיות, ועוד מחטפים שמאפשר המצב המתמשך.
