×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

זעם פמיניסטי

פרופ. עמיה ליבליך | 9/4/2017 | הרשמו כמנויים

כבר מזמן לא הרגשתי זעם פמיניסטי שכזה, מחאה, רצון לתקן.
זה קרה במהלך פסטיבל הסרטים 'אתוס' במוזיאון תל אביב. בזה אחר זה צפיתי בשני סרטים דוקומנטריים על גדולים מעולם המוסיקה, הרברט פון קאראיין המנצח, ומריה קאלאס זמרת האופרה. הכל החל לבעבע בתוכי במהלך הצפייה בסרט על מריה קאלאס, שהיה השני שצפיתי בו, והתבהר לי בדרך הביתה.
מריה קאלאס, הזמרת היווניה אמריקנית, שנחשבת מגדולות המבצעות באופרה של המאה ה-20, מתה בגיל 53. במהלך העשור האחרון לחייה, כשהגיעה לפסגת הצלחתה בעולם, הייתה בת זוגו של אונאסיס, איל ספינות יווני שנחשב מהאנשים העשירים בעולם. הגבר שלפניו בחייה, בעלה, היה יותר דמות אב בשבילה. אונאסיס היה אהבתה הגדולה, מי שגילתה באמצעותו את הנאותיה כאישה. אולם, אונאסיס זה, נער שעשועים מזדקן, סיים את יחסיו עימה והפך לבעלה של ז'קלין קנדי, במילים אחרות – שבר את ליבה של קאלאס.
וכאן נכנסת הפרשנות שנתנו עורכי הסרט – והציטוטים שבחרו מדברי המרואיינים שלהם, רובם גברים – שמסתכמות בטענה כי אישה איננה יכולה להיות מאושרת, ואפילו היא מאוד מצליחה בעולם, אלא אם כן היא זוכה באהבה, אהבת גבר, אהבה זוגית. בגלל ליבה השבור, הם מפרשים, אזל רצון החיים של הזמרת, והיא למעשה חיכתה למותה ואף קרבה אותו בהתנהגותה.
אכן, היא מתה כאישה בודדה, וגם לא היו לה ילדים. אבל האם חיי אמנות, הצלחה מסחררת והערצת המונים כמו אלה שלהן זכתה אינן דרך לאושר? היתכן שאותה אומללות, שהולידה את הדיכאון – והתבטאה במשך השנים ברגישות קיצונית ובביטולי הופעה לא מעטים - קשורה אולי למערך הנפשי שלה שנוצר בילדותה הקשה (והיה יכול בהחלט לקרות גם לגבר), או שמא היא תולדה של הירידה ביכולת לשיר כזמיר, שתקרה בחייו של כל אמן ווקאלי עם השנים, גם אם הוא גבר. לא. המסר של הסרט ברור: האושר תלוי אך ורק באהבה. וזה שזכתה באהבה טובה בחלק ניכר מחייה, אינו נכנס למשוואת האושר כלל? רק הסוף המר, הוא קובע הכל. בור עמוק נחבא בנפש האישה שרק אהבתו של גבר יכול למלא. (היו כידוע פסיכולוגים שדיברו על הרחם כאותו בור ואוי לאישה אם נשאר ריק...) האם יתכן סיפור מקביל לזה של קאלאס על גבר אמן???
שעתיים לפני כן ראיתי את הסרט על המנצח החשוב הרברט פון קאראיין, והנה שם, במהלך 100 דקות, לא עסקו יותר מדקותיים בחייו האישיים מחוץ לאולם הקונצרטים או אולפני ההקלטות. איש אינו מחטט ברומנים שלו, ביחסיו עם בנותיו ובנישואיו המשולשים. ובכלל – איש (כמעט) אינו קורא לו בשמו הפרטי, הרברט, בניגוד למריה...
שני הסרטים גם יחד המחישו לי עד כמה פגיעה האישה עדיין, (גם לא בשכונותיה של לוד!) ועד כמה מכתיבים סטריאוטיפים מגדריים ישנים גם הלאה את הסדר ואת הפרשנות.
בדרכי הביתה חשבתי על שתי היוצרות הישראליות שאני מכירה היטב ממחקרי – דבורה בארון ולאה גולדברג. יחסים טובים עם גבר לא היו לאף אחת מהן, ושתיהן לא הצטיינו באושר רב בחייהן. ודאי שחסרונה של אהבה הוא קשה. הבדידות היא נוראה. אני חושבת שהכמיהה להגנה, עליה דיברה קאלאס בקולה באחד הראיונות שהעניקה, הייתה משהו שגם הן הרגישו בו. אלא שיתכן שאם היו חיות באושר עם בן זוג (לדבורה בארון היה בעל, אלא שהייתה מנוכרת ממנו עוד לפני שהתאלמנה) ומשפחה 'נורמלית' לא היו יוצרות כלל!
מעמד הוא חשוב, וגם הכרה ביצירה, וגם עצם היכולת ליצור, להשפיע, להעניק הנאה – ולא רק אהבה זוגית מספקת. זה הזעם הפמיניסטי שלי. עם כל הקידמה שהושגה עדיין קשה לנשים יוצרות לקבל את המעמד שהן ראויות לו, לא בחייהן ולא בסיפור שמספרים עליהן.
וגם חג שמח!

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

פסיכולוגים באקדמיה מודעים לספליט ענקי הקיים בין הפסיכולוגים 'ההומניסטים' וה'ריאליסטים' - במונחים קצת...
ספרים הרי מוכרים עכשיו, כמו גרביים, בצרורות, שלושה או ארבעה במחיר מציאה. נכנסתי לקנות ספרות עברית לטיסתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רבקה הלל לביאןרבקה הלל לביאן23/4/2017

אתך ברצון לשנות.... באותו פסטיבל צפיתי בסרט "לזכור את העתיד" על האמן אנסלם קיפר וגם שם לא הוזכרו חייו הפרטיים או משפחתו...