×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

בלוק כתיבה

פרופ. עמיה ליבליך | 10/12/2016 | הרשמו כמנויים

'כבר כמה שבועות לא כתבת כלום לבלוג של פסיכולוגיה עברית', אומר לי קול קטן, 'הגיע הזמן לכתיבה'.
אני פותחת את האתר ובודקת את התאריך של הרשימה האחרונה – בדיוק חודש, לא נורא. באותה הזדמנות אני מגלה כי הנושא של 'נהמא דכיסופא' עניין כנראה קוראים רבים מאוד. ובאמת גם עבורי הפך למושג מאוד שימושי. כך, למשל, בשבוע שעבר היגשתי צ'ק על סכום לא מבוטל לבני, ששכר מטפלת חדשה לבנו התינוק, כדי שהוא ואישתו יוכלו להתמסר לעבודתם.
"אמא, מה זה?" הוא שאל.
"זה כדי לעזור לתשלום למטפלת שלכם בששת החודשים הבאים, עד אחרי החורף, כשהקטן יוכל ללכת לפעוטון".
"מה פתאום" הופיעה מחאה, נרגזת-נרגשת. "אנחנו מסתדרים".
"אני יודעת שאתם מסתדרים, אבל יש לי, אני רוצה לעזור", אמרתי.
התפתחה מלחמה קטנה בינינו, אני מושיטה את ההמחאה והוא דוחה את ידי. כמעט דחפתי אותה לכיס המכנסיים שלו. בסוף אמר: "טוב, תודה, אני לוקח את זה, אבל לא בטוח שאפקיד בחשבוני".
"בסדר גמור", סגרתי את העניין.
אני חושבת על ספרי "קולות" על עוני חדש בישראל. [לא, אל תמהרו לחנויות - הוא עוד לא יצא לאור, אבל כתב היד שלו זכה בפרס בהט של אוניברסיטת חיפה ובקרוב אני מקווה גם יופיע.] הספר עוסק בסיפורי החיים של אלה שאינם מצליחים 'לגמור את החודש', למרות שיש להם לכאורה את כל הנתונים לכך. העניים החדשים האלה אולי מצטרפים לרבבות העניים הוותיקים, שעליהם דיבר פרופ' רמי בנבנישתי לאחרונה כשקיבל את פרס א.מ.ת על תרומתו המחקרית ואמר: "היום אני עוקב אחרי עוני הילדים. מעל ל- 30% מהילדים בישראל מוגדרים כעניים. לא הילדים של מי שיושב כאן. הילדים של האחר. בתחרות של מי הילדים העניים יותר, מכל מדינות ה OECD אנו במקום השני, העצוב. באי שוויון בחינוך אנו מצטיינים, לפחות כמו שאנו מצטיינים באולימפיאדות במתמתיקה. ב- start up nation יש כל כך הרבה ילדים שאין להם אפילו נקודה קטנה לזנק ממנה.
האחריות והסולידריות החברתית מופרטות יום יום, מתורגמות לשקלים העוברים לסוחר; לפחות לחלק מהסוחרים. זה אולי יעיל, לכאורה. אך מה רב המרחק מהדיבורים הנמלצים על אחריות הדדית ו"אחדות ישראל" לבין המראות בשוק ביום שישי אחרי הצהריים".
האנשים שראיינתי, ואת קולותיהם אני משמיעה, יעשו הכל כדי שילדיהם לא יתווספו לסטטיסטיקה האכזרית הזו. גם הסבים והסבתות (כלומר אנחנו) נרתמים לעתים. אם יש להם, יעזרו בדרך כלל. אבל צריך גם לדעת כיצד לעזור, שלא ניפול ל"נהמא דכיסופא". הנושא של לקבל על מנת לקבל, לקבל ולתת, או לקבל ולהשפיע, בלשונה של הקבלה - הוא אחד מפרשיות הלימוד שלי לאחרונה.
הפלא ופלא! הדברים מתחברים איכשהו. בכותרת הפוסט הזה, שקראתי לה 'בלוק כתיבה' רמזתי לתחושה שלי שאין לי על מה לכתוב הפעם. וכמו שאני אומרת למשתתפות בקבוצות הכתיבה 'חומר נפש' של חוה רימון ושלי, "תישארי עם ה'אין לי' ותיראי מה מגיע. תמיד יש שם משהו". אז כך, בישיבה מול המחשב הבוקר, הגיע אלי זיכרון הרגע של המפגש עם בני וההמחאה שנתתי לו, ומכאן דברים החזקים של פרופ' בנבנישתי שפורסמו באתרי הרשת, והספר החדש שלי, ולימודי הקבלה – שרשרת של דבר מוביל לדבר.
צריך רק לשבת, לסמוך על היש, ולתת לשרשרת להתהוות. אין חיה כזו, 'בלוק כתיבה', אני אומרת לכם!


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון10/12/2016

מרגש. מרגש!ממש מודה לך.......