×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

מחשבות על העקדה

רות נצר | 22/11/2016 | הרשמו כמנויים



איך לא חשבתי על זה קודם? ספור העקדה המקומם כל כך, אותו קראנו בפרשת השבוע שעבר, על הצווי של האל להקריב את הבן ועל האב שמוכן להקריב אותו, נגלה לי לפתע ממבט אחר אפשרי.
הרי אפשר לראות את כל ספורי המקרא כמיתוס ולא כעובדה הסטורית. ומיתוס אינו עובדה הסטורית אלא ספור על תהליכי הנפש. ואם כך, יתכן שכל ספור העקדה, כמו חלום, אינו אלא דרמה פנים נפשית של אברהם:
אברהם נדחף על ידי צו פנימי ללכת אל המקום אשר האל יראהו. האל נחווה כקול הפנימי הרוחני המכוון את אברהם ליעודו. המסירות המוחלטת של אברהם ליעוד שהוא מאמין בו גורמת לו להתעלם ולהתנכר ליקר לו ביותר, לבנו יחידו אשר אהב, ולהסכים להקריב אותו.
התמסרות לאמונה רוחנית יכולה להיות ביטוי למימוש הבט עמוק של העצמי. אולם כל הקצנה הינה בעיתית ועשויה לגרום להיפוכו, להקרבת העצמי: התמסרות יתר לאידיאה רוחנית שנחווית ממקור עליון, מעצמי גדול אל-אישי, יכולה להיות חרב פיפיות, לגרום להקרבת העצמי האישי הנולד בך, שהוא בנך יחידך. במלים אחרות, לא מדובר רק באפשרות של הקרבת הבן הממשי אלא גם בהקרבת פוטנציאל עצמיותו הפנימית למען אידיאה וסמכות עליונה שגדולה מהחיים.
הילד הנולד מסמל את נפש העצמי החד פעמי, היחידי, הנולדת בנו. כשאדם מתמכר לאידיאה, או לסמכות מעליו או לדחף אקסטטי הוא עלול להקריב את עצמו, להקריב את פוטנציאל ההולדה המתמדת של נפשו, שהוא קול עצמיותו העמוקה והאמיתית ביותר והינו בנו יחידו החד פעמי.
אלא שלמזלו, בנוסף לקול הפנימי הקורא לו להקריב את בנו, דהיינו את עצמו, מופיע קול פנימי נוסף שמתקומם נגד ההתמכרות הדתית המסוכנת שגורמת לו לצאת נגד עצמו, קול שמונע ממנו להקריב את בנו ואת עצמו. וכך קול האל וקול המלאך הם כשני קולות מנוגדים בתוככי נפשו. המלאך הוא הקול הפנימי המסרב להקרבה העצמית, קול האינסטינקט שומר החיים שעומד כנגד קול ההתמסרות הרוחנית העליונה המנתקת מהחיים ואף מסכנת אותם.
המלאך בכל התרבויות הוא ישות מתווכת בין האל והאדם. המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב מבטאים את התיווך הזה בין האלים, שהם הקול של הלא מודע (הכולל בו את הלא-מודע הרוחני), לבין התודעה האנושית. לכן, המלאך, בהיותו קרוב יותר לנפש האדם ולתודעת האני, הוא זה שמסרב להקרבה של האנושי.
המדרש שואל, כיצד ידע אברהם להבדיל האם הקול הקורא לו להקריב את בנו הוא קול האל או שמא אין זה אלא קול השטן? בשפה של ימינו נשאל: האם הקול להקריב הוא אכן קול העצמי הגבוה או קול הצל שמבטא דרשנות עצמית שנובעת מדחף הרסנות עצמית? הרי לעתים הדחף ההרסני מתעתע כשהוא מופיע כדחף ערכי גבוה.
פרשנות זו הופכת את הפרשנות הרגילה על פיה. מעתה הדחף להקרבה אינו עוד אישור לגדולתו הרוחנית של אברהם, אלא הוא דחף שחובר לדחף המוות המנוגד לדחף החיים. ואילו המלאך הוא דחף החיים שמאפשר לו את שמירת החיים, וגם מאפשר לו מוצא ביניים: כיוון שאברהם כבר תפוס כולו בדחף ההקרבה האָלים, המלאך מציע לו לנתב את הדחף האלים לא כלפי בנו-יחידו-עצמו אלא כלפי בעל חי, כפי שמנתבים ביום כפורים את דחף הכפרה מאלימות עצמית לאלימות כלפי החיה שהיא גם תרנגול הכפרות של ימינו וגם השעיר לעזאזאל של תקופת המקדש.

עוד בבלוג של רות נצר

במסכת אבות פרק ב. משנה ז מסופר על הלל הזקן: 'אף הוא ראה גולגולת צפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.