קריאה בשני שירים בספר 'אלה כרגע חיי' מאת דרור בורשטיין – (אבן חושן 2016)

גיא פרל | 11/9/2016 | הרשמו כמנויים

1.

סָמוּךְ לִקְצֵה הָעֵץ

מַמָּשׁ עַל יַד הָאֲוִיר

עוֹמֶדֶת צִפּוֹר וּמַבִּיטָה בִּי –

כַּנִּרְאֶה זֶה דְּרוֹר

שירי הייקו רבים ממקדים את תודעתנו אל הנקודה בה עוסק שיר זה – סמוך לקצה העץ וממש על יד האוויר. שירת ההייקו מבקשת להפנות את תשומת לבנו אל המתקיים על הגבול שבין המוחשי למופשט, ובין שניתן לאומרו בשיר לבין האיכות החמקמקה של מה שמעבר לו. שם, בנקודה, ניצבת הציפור ומביטה בדובר.

אילו היה השיר מסתיים אחרי המילה ציפור, באמצע השורה השלישית, היינו קוראים אותו כשיר הייקו קרוב יותר למבנה ההייקו המסורתי: סמוך לקצה העץ / ממש על יד האוויר / עומדת ציפור. זאת ועוד, השיר המקוצר היה נותר חסר סובייקט, ושוב, בדומה לשירי הייקו מסורתיים רבים היה נתפס כעוסק בביטול הסובייקט אל תוך המיזוג שבינו לבין האובייקט. אולם, שיר זה, כשירי הייקו נוספים בספר, אינו כפוף לתכתיב המסורתי, ובורשטיין מוסיף אליו שורה ומחצה מלאות ברק הטוענות אותו במשמעויות נוספות. את מבטה של הציפור בדובר ניתן לפרש בשלושה אופנים לפחות.

שני הפירושים הראשונים אותם אציע מנכיחים את הסובייקט ואף מדגישים את מידת ריחוקו וניתוקו מעל ההתרחשות כהווייתה. אפשרות אחת היא כי הדובר מעלה השערה בדבר זיהויה הזואולוגי של הציפור. חלון האפשרות להארה שנפתח בנקודת הבייניים החמקמה שעל סף האוויר – נסגר בטריקה. הדובר מעסיק עצמו במחשבות המרחיקות אותו מעל ההתרחשות. אפשרות נוספת היא כי הציפור היא השוקעת בהרהורים אודות זהות הדובר – האם זהו דרור (בורשטיין)? גם על פי אפשרות זו נטרק חלון ההארה – אפילו הציפור יוצאת מהווית הרגע ומהרהרת, שלא לדבר על הדובר, הנוכח בשמו, ומהרהר באפשרות שהציפור מהרהרת בו. על פי שתי פרשנויות אלו לפנינו שיר הייקו דו-שכבתי מזהיר. השכבה הראשונה, בת תשע מילים, פועלת עלינו כשיר הייקו מן המניין, ואולי אף מעוררת בהכרתנו את שמבקש לעורר בנו הייקו מסורתי. את חמש המילים הנוספות ניתן לקרוא כווידוי כן ומלא הומור של הדובר על ריחוקו מאותו מצב תודעתי – וידוי המעורר בנו הכרה במצבנו אנו.

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

אולם, ייתכן גם פרוש שלישי לחמש המילים האחרונות בשיר. כאמור, מן הניסוח לא ניתן להבין האם דרור מזהה את הציפור או שמא הציפור היא המזהה את דרור. אל רגע שוויוני זה של זיהוי הדדי תוך טשטוש מכוון של המזהה והמזוהה, ניתן להתייחס גם כאל רגע המיזוג שבין סובייקט לאובייקט. זהו רגע בו מתבונן הדובר במציאות כהוויתה, ובהיותו חלק בלתי נפרד ממציאות זו, הרי שברגע הזה ממש אף המציאות מתבוננת בו.

2.

רֹאשׁ הַפַּטִּישׁ הַכָּפוּף

שֶׁל סָבִי הַסַּנְדְּלָר שֶׁאַחֲרֵי

מוֹתוֹ עָקַרְתִּי מִיָּדִית הָעֵץ

וְהֶחְזַקְתִּי בְּתִיקִי, וְשָׁנִים הִכְבִּיד, וְלֹא

הָיָה בּוֹ שִׁמּוּשׁ, וְנִשְׁאַלְתִּי לְשֵׁם מָה.

אֶתְמוֹל, בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים בְּטֶרֶם שֵׁנָה (מֵהַכְּבֵדוֹת שֶׁאַתָּה

נוֹשֵׁר לְתוֹכָן כְּאֶבֶן לַאֲגַם

כַּסְפִּית, כִּמְעַט בְּצַעַר, שֶׁרָצִיתָ

לוֹמַר עוֹד דְּבַר מָה בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁפּוֹנֶה

וּמִתְקַפֵּל, וּכְבָר נֶחְטַפְתָּ

פְּנִימָה, וְתִשְׁכַּח עַד

מָחָר) נִזְכַּרְתִּי בּוֹ (בָּרֹאשׁ)

שיר יפיפה זה (שאף מוטבע באותיות כחולות על כריכת הספר) מזמין קריאה ברבדים שונים. בדברי כאן אתמקד ברובד הארס-פואטי שאצור בו, לדעתי. יש הבדל ניכר לעין בין שורות השירה שהוכנסו לסוגריים לבין אלו שנותרו מחוץ להן. מחוץ לסוגריים סגנון הכתיבה פשוט, דיווחי ומחוספס – כראש פטישו של הסב. בתוך הסוגריים, מתמסר בורשטיין לכתיבה רווית דימויים מורכבים המבקשים להתחקות אחר מצב תודעתי ורגשי. בתוך הסוגריים הוא כותב "כמשורר". גם המילה 'בראש' הוכנסה בסוף השיר לסוגריים, כמעין מקרא לכך שהכתוב מחוץ לסוגריים התרחש בעולם, ואילו מה שבתוך הסוגריים מתרחש בראש – במימד הנפשי. דומה כי יש הקבלה בין הסב (המיוצג על ידי הפטיש), לבין מה שמחוץ לסוגריים, ובין מה שבתוך הסוגריים לבין עולמו הפנימי של המשורר, השונה בתכלית מעולמו של הסב. זאת ועוד, השיר רווי בגעגוע לסב הסנדלר, אך גם לעולם שהוא מייצג – זהו אותו געגוע שגרם לנכד המשורר לשאת בתיקו את ראש הפטיש כמשקל נגד למשיכת העולם הפנימי. ומעניין תפקידו של ראש הפטיש ברגע ההיזכרות שלפני השינה. ייתכן ששוב הופיע הפטיש כמשקולת מעגנת בעולם המציאותי, לפני החטיפה פנימה אל השינה. אך קיימת אפשרות נוספת, העולה מן ההקבלה בין ראש הפטיש לאבן – ברגע ההירדמות, ייתכן כי הפטיש פועל דווקא כמשקולת המושכת את הדובר פנימה, אל תוך מפגש עם חסרונו הגדול של הסב בחייו.