שרשראות: מעשים טובים וצירופי מקרים
פרופ. עמיה ליבליך | 27/6/2016 | הרשמו כמנויים
אני יושבת באירוע סיום צנוע של אחת הקבוצות במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, כמאה מסיימות ומסיימים. עמיתי רונן קובלסקי עם צוות משחקניו מארגן קטעי פלייבק על נושאים שונים מהווי המכללה והסטודנטים המסיימים; הפעם אלה מטפלים מנוסים שבאים אלינו להשלמת תואר מוסמך, ברובם לא אנשים צעירים.
וזה מה שקרה – בניסוח שלי, כמובן, וסליחה על כל אי דיוק. סטודנטית אחת בשיער בלונדי פזור ניגשת לקידמת החדר ומספרת בהתרגשות על בתה המטיילת באמריקה הדרומית. "וזה מה שסיפרה לי בתי בטלפון: הגעתי לתחנת הרכבת בעיירה ולקחתי מונית לאכסניה בהר הגבוה, משם נמשיך במסע. הייתי עייפה, והרגשתי את הגבהים האלה, אז כנראה הייתי מבולבלת. הוצאתי את כל הציוד מהמונית. שילמתי לנהג, והוא נסע. ואז ראיתי שנעלם לי הטלפון, כנראה השארתי אותו במונית. עמדתי בפתח האכסניה. שני בחורים ישראלים ניגשו אלי. אמרתי: 'איבדתי את הטלפון. לא נורא, אולי אני כבר יכולה להסתדר בלעדיו'. ואחד מהבחורים אמר: 'לא, מה פתאום, בואי, אני אסע אתך לתחנת הרכבת, נמצא את הנהג שהסיע אותך ואצלו בודאי נמצא הטלפון שלך'. וכך עשינו. הוא נסע אתי, ואכן מצא את הנהג, ועל המושב האחורי שלו ראינו את הטלפון שלי. איזה מזל! וכמה יפה שהוא נחלץ ככה לעזרתי. אבל את יודעת, אמא, על היד שלו הוא ענד את צמיד המעשים הטובים של עומר שמש. עכשיו הצמיד שלו אצלי".
כאן מסבירה הדוברת את פרוייקט "הפרפרים של עומר" שהוא מקור הצמיד שמטרתו יצירת שרשרת של מעשים טובים - המקבל הופך לנותן וכך הלאה. את המיזם הקימה איילת שמש לזכר בתה, עומר, שנהרגה בתאונת אוטובוס בנפאל לפני כשנה וחצי, והתאפיינה באלטרואיזם מיוחד במינו. מסתבר כי לעומר שמש היה קעקוע של פרפר על הכתף, והיא אמרה “butterflies are forever” . (בטח לא במובן הגשמי!) זהו אם כן מיזם של מעשים טובים בשרשרת, שצמיד פלסטיק אדום מסמל אותם, וכמו פרפר העובר מפרח לפרח, נודד הצמיד מאדם העושה מעשה טוב לחברו, וכך הלאה בשרשרת. בגיוס המונים (הדסטארט) גייסה המשפחה כסף לייצור ומשלוח של 120,000 צמידים, שמופצים בבתי ספר, בתנועות נוער ובכל מיני ארגונים, כל אחד פותח שרשרת נוספת של מעשים טובים.
רבים מהסטודנטים בחדר מכירים כנראה את פרוייקט הפרפרים של עומר, שגם איילה חסון הקדישה לו דקות אחדות בסיום מגזין החדשות שלה בטלויזיה. עוד מוסברים הפרטים הללו בחדר, ומתרחש נס, או אולי תעדיפו – צירוף מקרים נדיר. בשורה השלישית מרימה אישה אחרת את ידה ואומרת: "הבחור הזה שעזר לבתך בברזיל – זה הבן שלי".
מה??? לא יתכן. אבל כן. בבירור מהיר לנוכח כולנו מסתבר כי שתי הנשים, שאינן מכירות זו את זו ובמקרה למדו כל השנה יחד בתכנית, הן אימהותיהן של שני הצעירים הישראלים שנפגשו אף הם במקרה בהרי ברזיל, וזכו לקיים עוד חולייה פרפרית של מעשים טובים אי שם בעולם.
ישבתי הבוקר ל'גגל' את המיזם, למדתי הרבה, ראיתי סרטון יוטיוב על שרשרת כזו, ומאוד התרגשתי. קראתי שוב על הדסטארט, והתפעמתי מנכונותם של אנשים לתרום מכספם למימון עניינים ותוצרים שונים. אבל כל זה כאין ואפס לעומת צירוף המקרים הזה שבין שתי האימהות – לא פרפר ולא צמיד, פשוט נס.
ואפרופו פרפרים, נזכרתי בלאה גולדברג. כשחיפשתי בין ציוריה שבעיזבון ציור מתאים לכריכת הספר שלי "אל לאה", גיליתי מספר גירסאות של אשת הפרפרים. זוהי דמות אישה תמירה, מוקפת ומעוטרת כולה בפרפרים המתעופפים עליה וסביבה, כנראה מעולם הפנטזיה של המשוררת. אחד מציורים אלה אכן מופיע על כריכת המהדורה השנייה של ספרי. הכנסתי גם את המשוררת לשרשרת הפרפרית. חישבו גם על האמירה הידועה בפיזיקה כי משק כנפי פרפר יכול להתחיל תהליך שבסופו סופת טורנדו בחלק אחר של העולם. מי יודע מה יהיה בחוליה הבאה.
אז ברור מדוע אני כל כך אוהבת סיפורים?
