מה עוד לא נאמר על מקבת?
פרופ. עמיה ליבליך | 23/12/2009 | הרשמו כמנויים
לפני ימים אחדים הלכתי לראות ביצוע של מקבת מאת שייקספיר בתיאטרון תמונע בפרינג' של תל אביב – עבודת הבימוי היא של לילך דקל אבנרי, ואיתה שחקנים צעירים ומבטיחים. תמיד מפתיע לגלות עד כמה אפשר לחדש בביצועי מחזות ידועים, והיה במחזה שהוצג על הבמה הרבה חדשנות ויזואלית ופרשנית כאחד. תעיד על החדשנות העובדה שהיו קטעים שלא הייתי בטוחה כי הם שייקספיר או תוספות ועיבודים של הבמאי העכשווי, ועשיתי תכנית לחזור בבית אל הטקסט המקורי, מה שלא עשיתי בינתיים.
ברור ששייקספיר היה פסיכולוג דגול, מבין אדיר בנפש האדם - כבר אמרו זאת רבים לפני. בשלב זה אני רוצה להעלות לפסיכולוגים את השאלה שהטרידה אותי ואת חברתי אחרי ההצגה: בהנחה כי הצגות תיאטרון נצחיות, כמו יצירות ספרות קלאסית, ממשיכות להתקיים בקאנון משום שהן מעוררות הזדהות אצל הקוראים או הצופים עד ימינו, השאלה העולה היא האם יכולתי להזדהות עם מעשיו של מקבת, ועוד יותר מזה, כאשה – עם אשתו? עד כמה שלא חיטטתי בנפשי, לא יכולתי לגלות הד כלשהו לפעולה של רצח ועוד רצח – ואפילו רצח סימבולי - עד שתהיה הדרך פתוחה בפני לשלטון בראש הפירמידה. בנושא הצורך בכוח, האם יש אכן הבדל בין נשים וגברים? אבל הליידי! חברתי ואני ישבנו שעה ארוכה בבר לילי על כוס בירה, וחיפשנו במאגרי חוויותינו האישיות נקודות של שנאה ופחד כה גדולים עד למשאלות רצח. לא אחלק עם הקוראים מה שהעלינו, אלא רק במסקנה ששתינו, כאימהות, היינו עשויות להגיע למעשים קיצוניים אך ורק בהגנה על ילדינו... ומה זה אומר? אגב, לא ידוע לי אם לליידי מקבת היו ילדים, ואשמח לשמוע על כך. אספר רק ששיחה לילית זו הייתה חוויה מאתגרת, תרגיל התבוננות מרתק וחשוב לכולנו.
