"כך משפעת הזוהר בקיץ תיקר קרן שמש אחת בסתיו".(רחל) להזדקן בתחושת משמעות על פי חיה יניב
ארנון רולניק | 25/7/2015 | הרשמו כמנויים
הפעם בחרתי ללעסוק נושא שמפחיד רבים מאיתנו, נושא שאנו ממעטים לדבר עליו ואולי אפילו לחשוב עליו.
על הזיקנה.
למזלי ממש לידי - אצלי בקליניקה- מתהלכת לה אישה מרשימה, כסופת שער שמעיזה לחשוב, להיישיר מבט נוקב, לדמיין ואולי גם לפלרטט עם הזיקנה והמוות.
חיה יניב שמה. היא גדלה כאחות והתפתחה להיות מטפלת CBT, מומחית בפסיכופיזיולוגיה וביופידבק, אבל בעצם אימצה לה את ג'פרי יאנג (סכמה תרפיה) כאבא ואת מארשה לינהאן (Dialectical Behavior Therapy) כאימא. מתוך כל אלו היא גם מקשיבה לי פה ושם...
מטפלי הקליניקה, וחיה בינהם, משתתפים בכנסים ושולחים לעיתים עבודות אליהם. במסגרת התלבטות לגבי משלוח עבודה של לכנס, הזכירה חיה, כאחד הנושאים האפשרים את הדיאלוג שלה עם ההזדקנות.
זה ריתק אותי, שנים אני מתבונן בנשיותה הבוגרת, באמהותה רבת השנים ואני סקרן לדעת איך רואים את העולם משם ממרומי הגיל.
"ובכן, כתבי על כך" אמרתי לה.
חיה, שכבר לפני שנים הקימה שרות שנקרא "ללב אין קמטים" שרות של יעוץ וטיפול מיני לחולים ובני/בנות זוגם לא היססה ולמחרת חיכתה בתיבת הדואר שלי יצירה כל כך מרשימה שבחרתי להביא אותה בפניכם כבר כעת בקולה של חיה וגם בטקסט.
חיה סקרנית לראות איך יראו חייה כשיכולות מסוימות יתחילו להעלם: ואני נזכר בויניקוט שרצה להיות נוכח במותו: אשתו (השנייה) כןתבת שבאחד ממחברותיו מצאה את המשפט הבא:
"Prayer: Oh God, may I be alive when I die."
אז הנה מה שכתבה חיה יניב. והרוצים לשמוע זאת בקולה של חיה בפודקאסט ילחצו כאן
כך משפעת הזוהר בקיץ תיקר קרן שמש אחת בסתיו. (רחל)
להזדקן בתחושת משמעות
אני זקנה.
"לא, את לא זקנה, את מבוגרת.. את נראית טוב, מלאת מרץ, לא רואים עליך... קשה להאמין שאת בת..."
מה מבהיל אותם, את מי שמביט בי? מי שמתקשה לבטא את המילה זיקנה, מי שמרגיש צורך להרגיע אותי, להבטיח לי ש"עדיין לא.." ש"ממש קשה להאמין ש.." בעלי הכוונות הטובות המחפשים מילים "נכונות" להגדיר את השלב הזה של חיי - במטרה טובה - לסייע לי "לעבור את זה", איכשהו.
תילי תלים של ספרים, מחקרים, מוקדשים לשלבים שונים של החיים, כדי להכין אותנו, "לחנך ל.." "לחיות "נכון" שלב זה או אחר של ילדות, בגרות, גיל מעבר (כמה קשה לומר "בלות"...) יציאה לפנסיה.
יציאה לפנסיה:
אז עומדים שם, בקצה המקפצה, כמו לקראת בנג'י: אולי זה לא ממש מסוכן, כי, כן, אני קשור, אבל זה מפחיד. אימת המדרון...
("הזיקנה אינה מתאימה לרכרוכיים!" כותבת סימון דה-בובואר בספרה "התבגרות".)
אז דוחים את השלב ככל האפשר.
חוגגים, "יעני", את היציאה לפנסיה, ומבטיחים לעצמנו שנמצא במה למלא את הזמן.
וכך בלי לשים לב, ממלאים את לוח הזמנים שלנו בפעילויות מהנות, משמעותיות ומלמדות: נרשמים לחוגים, ללימודים, להפלגות ולטיולים לסיורים, לטיפולים, לקורסים ולסדנאות, ו-כן: משתדלים גם לפנות זמן לנכדים...
חלק לא מבוטל מזמננו ולא מעט משאבים כספיים מושקעים בשמירה על חזות צעירה ככל האפשר.
אנחנו לובשים ג'ינס, טייט'ס, לבנים "מחטבים", עושים פילטיס, צובעים, מזריקים ומותחים כל מה שאפשר ומקווים ש"ממש לא רואים עלינו את הגיל"! אין מחמאה גדולה מזו.
אנחנו מתבדחים: אם קמת בבוקר וכלום לא כואב, סימן שמתת. אנחנו מתחכמים: זה הכל עניין של "רלוקיישן" :(הנה, אמרנו דבר חידוד תוך שימוש במינוח מחיי ילדינו) הסידן עוזב את העצמות ושוקע במוח, שערנו מלבין ועל גופנו מתכהים להם כתמים. השיער עצמו, נעלם לו מכאן, וצומח, למגינת לבנו, באזורים חדשים...
אנחנו מביטים בקנאה על צעיר רץ ומדלג במדרגות: פעם ידענו, פעם יכולנו גם אנחנו... ומניין צצה לה הכרס הרפויה הזו?...
אנחנו מביטים בהשתאות בצעירה חטובה ונזכרים שגם לנו, היו פעם מותניים.
ומתי התכסה עורנו בכתמים?
פיתחנו תרבות שלמה של דברי חכמה ואינסוף קלישאות והומור עצמי - כדי להרגיע את הפחד, להרחיק את האימה מפני האבדנים הצפויים לנו.
כי אכן, אולי צריך שנודה, שאנחנו נאלצים, אכן, להשקיע יותר ויותר בשמירה על פחות ופחות בריאות.
גופנו נכשל ומכשיל אותנו, מדי יום, מאכזב, עולב בנו וכואב...
כדי לשמור על הגוף המתעייף ומתכופף, צריך לרכוש ידע, להתעדכן, לבלוע תרופות ותוספים, לרכוש תכשירים שיסייעו לנו בהזנה, במתיחה, בצביעה ובהסוואה. יש להתייעץ ברופאים, מרפאים, מטפלים, פרמקולוגים, מעסים, מדקרים, דיאטנים, מתרגלים, מאמנים יועצים, ומנתחים. ומתי, אגב, נכון להתחיל לשאוב, למתוח, להזריק?!
ארון התרופות שלנו מלא וגדוש. ו-כן, יש להודות שגם בהרבה תרופות שפג תוקפן, כי אולי לא ניתן יהיה להשיג כשנצטרך פעם...
במטבח שלנו, כמו לפני שנות דור אצל אבא-אמא- כבר ישנן קופסאות התרופות והתוספים: "שלא נשכח" מה לפני, מה אחרי, מה עם מה.
כדאי שנגביל עצמנו בשימוש במלח, נימנע מסוכר, ניזהר מאד בשומנים, נגביל את כמות הפחמימות,
נבחר בתבונה את החלבונים. חשוב שניוועץ במומחים, נבצע מעקבים, נשים לב לשינויים.
יש אזורים שקשה להישיר אליהם מבט. זיקנה ומוות ביניהם.
מוות
"המוות - אני לא פוחד מזה," אומר וודי אלן, "אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה..."
למדנו לטפל באנשים הקרובים לסוף חייהם. אלא שגם אז, איננו מישירים מבט. אנחנו מתקשים לדבר עם הנוטים למות: אנחנו אתם, לידם, יום ולילה, ביותר או פחות מסירות וקשב לצרכיהם... ואיננו מדברים באותה שפה. לתחושתנו - הם כבר "לא כאן". הם במעבר... כביכול- מה אכפת להם מה יהיו תוצאות הבחירות, יוקר המחייה, החשש מבצורת, מפלס הכינרת?!
אנחנו מנסים להסיח את דעתם, את דעתנו?, מדברים על דה ועל הא ומלהגים על זוטות, כשלידינו יקירנו בבדידות שלא תתואר: שותקים את חרדתם, החמצותיהם, עצב הפרדה, חשבון הנפש שלהם.
חברים שלנו מתים. אנחנו מלווים אותם למנוחתם, תומכים ביקרים להם. שלא כמו בעבר, עת עשינו זאת מתוך ריחוק רגשי, ללא חרדה לעצמנו, עתה נדלק בנו אור אדום הממריץ אותנו לנצל את חיינו כל עוד לא איחרנו את המועד.
המוות הוא נושא מטופל, נלמד. אליזבט קובלר רוס, ארווין יאלום, רבים אחרים: לחיות עם המוות, לשנות את המוות, להביט בשמש. אולי משום כך אני מעדיפה לדבר היום על פרק החיים המשמעותי, על עשרות השנים שפחות נתנו עליהן את הדעת: על הזיקנה.
זיקנה
אני אישה זקנה.
זיקנה היא בלות. דעיכה. התכערות. קמילה, תלות. מעמסה. "ימים אין חפץ בהם" (קוהלת)
והנה, בעשור השמיני לחיי אני לא בלה, לא מכוערת, לא חסרת אונים, אני לא מדוכאת, לא מהווה נטל כלכלי על איש, אני לא בודדה, לא מבוהלת, אני גם בוודאי לא נובלת/קמלה...
אני מודעת לשינויים: לשיבה, לקמטים, לנשירת השיער, לפרקים הכואבים, לכתמי הגיל, לאיטיות ולעייפות. אבל – היי, - אני עדיין מתעניינת, מציבה לעצמי מטרות, לומדת דברים חדשים, סקרנית להתנסויות, גם אם הן מאתגרות אותי, רוכשת חברים חדשים, מרגישה יפה ויותר מאי פעם אני מלאת אנרגיה, תשוקה ושמחה לקראת יום חדש.
איך עונה שלום חנוך, בשיר מפיו של אריק איינשטיין, לשאלה : מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?: "את אותם הדברים אבל לאט".
"העולם שייך לצעירים", אומרים לנו. ואכן – אין ספק: הנעורים יפים יותר, מושכים יותר.
ואנו - האם אנחנו נחלת העבר?
האם העתיד שלנו, מעצם היותו קצר יותר כבר פחות נחשב?
ואולי להפך, אולי דווקא בשל כך זמננו יקר כל כך?
צבי רוטנברג ז"ל, מוסיקאי, אביה של עדה, חברתי היקרה, איש שזכה לאריכות ימים, ישב בזקנתו בוקר אחד בבית קפה והזמין מה שהזמין.
המלצרית השתהתה. שרתה אחרים, התרוצצה ונענתה להזמנות של הממהרים.
כשתהה צבי על משך ההמתנה, משכה לה זו בכתפיה ובארשת מתנשאת פלטה לעברו: "אתה ממהר לעבודה? לשלוח ילדים לגן? לך, בגילך, אין לך זמן?!"
"אכן", ענה לה הישיש, "דווקא משום גילי זמני קצוב ויקר מאד. להם – יש זמן. לי – כבר אין."
בלא שקבל את שהזמין, קם, ובראש זקוף, גם אם בצעד איטי, עזב את המקום.
מה משך תקופת הזיקנה שלי?
מה הוקצב לי?
מתי יילקח מה?
אלו כישורים יאבדו לי?
מה כבר לא אוכל לעשות מחר?
מה אאבד קודם: מוביליות? קוגניציה? שליטה?
איך אחיה נכון את היום הזה?
האם אדע להסתגל לשינויים?
האם אלמד לבקש עזרה?
האם אדע לבטא את צרכי, להגיד את אשר על לבי?
האם אדע לבטא אהבה?
איך אחיה נכון את היום הזה?
כל כך הרבה שאלות. כזו חוסר ודאות.
האם יש דרך "נכונה" להזדקן? ומה נכון לי? הרי התסריטים אינסופיים: האם אני יודעת לספר היום לילדי, ליקירי, לאישי האהוב, איך ומה נכון עבורי, שמא לא אוכל לבטא זאת מחר?!
כמה חשוב שאפרט בדיוק: איך אני זקוקה שיכסו את כתפי בהיותי במיטה, שיתנו גרבי צמר לכפות רגלי הקרות, שיוודאו שייחם לי.
מניין השלווה הזאת שלנו, הזקנים, להמשיך לעשות היום בדיוק את מה שעשינו אתמול?!
עשרים שנה טיפלתי בחולי סרטן.
שנים רבות תהיתי מדוע אנשים שמחלימים ממחלה המאיימת על החיים, מביעים שוב ושוב את המשאלה הבלתי נתפשת: "להחזיר את חיינו, עד כמה שאפשר, למסלול הקודם" "להיות מה שהיינו, להחזיר המצב לקדמותו..."
-למה, לעזאזל?!!!
האם לא מוטב שנשים לב, יעני: מיינדפולי, כמצוות הוגי הדעות במזרח, לרגע הזה, לתחושות, לרגשות, למחשבות, שכן החיים הם, אכן, הרגע הזה. היום.
העבר – חלף עבר ואיומי העתיד טרם התרחשו.
האם לא מוטב שנעצור לרגע, נוותר על מה שעבר זמנו, נעז לחלום חלום חדש, נישיר מבט מסוקרן אל חוסר הוודאות, נוקיר את התבונה שצברנו בדרך, את מתנת החיים עשירי החוויות שאספנו בדרך, נראה את היש ונעצים אותו?!
בערוב ימיו ביקש צבי רוטנברג התשוש והמוגבל כבר ביכולותיו, מעדה, בתו היחידה, להביא לו את הכינור.
"בכינור כבר פקעו מיתרים" אמרה לו הבת, "וגם אתה, אבא יקר שלי, אולי כבר לא תוכל לנגן בו..."
-"עדינ'קה", אמר הישיש בנחישות: "יש להעצים את היש!"
ומאז – עבורי זה השיעור:
זו תקופה חדשה. שונה מכל תקופה אחרת.
כדאי, רצוי, אולי אפילו הכרחי, להיערך אליה.
כדאי לבחון כל רגע יקר:
למה אני עושה, מה?
במה אני מאמינה, באמת?
המחר אינו מובטח. ייתכן שנמות מחר.
למה נתנהל על "טייס אוטומטי?
למה נחייה כמו תמול-שלשום?
משך הזמן שלפנינו קצר.
כמה קצר?
איך נחייה אותו "נכון"?
איך נבחר מה חשוב יותר או פחות?
על מה נרצה לוותר?
למה אני זקוקה?
על מה לא אוכל לוותר?
איפה אני יכולה להתגמש?
האם אני יודעת את ההבדל בין "צורך" ל"צריך"?
האם יש בי הכוח, מידת האסרטיביות והחמלה- כן – גם חמלה כלפי עצמי – לבטא צורך שיש בו משום דחיפות, דווקא בשל קוצר הזמן, ומפני שאין לדעת מה משכו של "המחר"?
אחרי שבעה עשורי חיים אני יודעת, טוב מאי פעם, לזהות את רגשותיי. אני מודעת לצרכים שלי, לסדרי העדיפות, לקדימויות בחיי.
אני יודעת מתי אני זקוקה לעזרה ויודעת לבקש אותה ולהודות עליה, בתנאי שתינתן לי באופן ובעיתוי שנכונים לי, כמקבלת הסיוע .
זאת יכולה להיות התקופה היפה והמשמעותית ביותר בחיי. לא מתוך הכחשת הסוף אלא דווקא משום כך: שהרי כבר השלמתי עם אבדן האשליות. כבר עשיתי, כבר הייתי, כבר הוכחתי, כבר הבשלתי רגשית ואולי גם החכמתי מעט.
מתוך הודיה על ה"יש", מתוך הבנת החד-פעמיות של היותי, מתוך הוקרת זכאותי, מותר, וצריך לי לרצות, ליזום, להתחדש, לבקש, לתכנן, לחלום.
אנחנו קברניטי חיינו.
העונג שבגילוי העצמי הוא בהישג יד.
אני מביטה בגאווה בילדינו ונכדינו - בני האדם שהבאנו לעולם, מפעל חיינו המשמעותי ביותר.
אני מסכמת את חיי המעשה שלי, עד כה, בגאווה על שהצלחתי גם ליזום וליצור משהו חדש, שהשארתי שריטה על הגלובוס. אני מקווה לעשות עוד למען אחרים, "לעשות טוב".
אני מודעת למגבלותי ואני רוצה להאמין שיש בי כעת גם ענווה.
אז- מה יש לי לתת היום?
לא הרבה: מעט תובנות, יכולת הכלה, ואותו משהו ערטילאי- שעודנו מתקשים להגדיר- אמפטיה.
בחדר הטיפולים איני שונה מהיושבים מולי. קצת ידע מקצועי, מעט תיאוריות...
אבל אני כן יכולה, אולי, לתת להם אותי: אישה זקנה, שראתה דבר או שניים בחייה. אימא, סבתא שהשנים למדו אותה איך, שיודעת - ופשוט רוצה מאד, רוב הזמן, להכיל, לחבק ולהרגיע את היושבים מולה.
עם שתהליך ההזדקנות שלי מעורר בי סקרנות ומאתגר אותי, בוודאי שאיני חסינה בפני החשש מאיבוד שליטה, הפחד מתלות...
אבל היום הזה, הרגעים הללו, הם שלי ובשליטתי.
ואני עדיין בוחרת.
ויש בי רצון לחזק ולהרגיע.
ומכיוון שאני זקנה, וגם בטיפש הלא דבק דבר מה עם השנים, אני נוטלת לעצמי זכות לחלוק אתכם כמה מחשבות ולהציע:
אספנו וצברנו רכוש, ממון, חפצים, חוויות. כעת אנחנו זקוקים למעט כל כך...
אולי זה הזמן לשאול: מה נתנו אנחנו לאחרים? האם ידענו לתמוך? לחזק? להוקיר? האם הספקנו להגיד, לספר להם על מקומם בלבנו, על משמעותם בחיינו?
יש בנו עדיין יכולות רבות. הבחירה היא שלנו וזה הזמן: אין אחר. אל לנו לדחות דבר!
זמננו יקר מאד. הכושר לאהוב נמצא בנו.
לו נדע להתנהל מתוך מודעות ובתבונה. לא מתוך דחיפות: מתוך נחת, בהנאה, מתוך שמחה, מתוך נדיבות, בגילוי לב, מתוך הבנת ערכם של הדברים.
לו נדע כל עוד תבונה בנו, להביט אל נפשנו פנימה.
לו נדע לזהות ולהכיר בנו רגשות וצרכים.
לו נשכיל להוקירם ולתת להם ביטוי.
זה הזמן לדבר, להגיד.
לו נדע לבחור בטוב.
כל מי שיש אתנו בסוף הדרך, הם אנשים. רק אנשים...
כעת הזמן לעזור, להיעזר.
זוהי העת להביע משאלות, לברך, לאחל.
זה הזמן, אולי, לבקש סליחה.
זה הזמן לברך על החיים שניתנו לנו!
