שלושה מבטים ב'קורת השער' מאת אלכס בן ארי מוסד ביאליק, סדרת כבר (2015, 63 עמ')
גיא פרל | 23/6/2015 | הרשמו כמנויים
מִקְּצֵה חָצָב
שַׁבְּלוּל צוֹפֶה
אֶל דִּמְמַתָ הָעֵמֶק
התמונה שלמה. היא שלמה גם בלעדי כקורא, וידעתי שאם ברצוני להיכנס לתוכה עלי להפוך לשבלול. או לשבלול-חצב-דממה-עמק.
תחילה עוד שאלתי אם רצה השבלול להגיע אל קצה החצב - אני במקומו וודאי הייתי מנסה - אבל אז, שבלול לרגע, לא בקשתי קצה. שבלול דממה צופה אל הדממה.
וזו השאלה אשר חלפה בדעתי רגע לפני שנפלתי:
"אם אפול, האם יופר השקט? האם ירטוט קצה החצב?"
נפלתי, הופר השקט, רטט בי קצה חצב. עתה נאחז בקצה השיר וקוראו בשנית. תנודת החצב מתייצבת עם נשימותיי:
מִקְּצֵה חָצָב
שַׁבְּלוּל צוֹפֶה
אֶל דִּמְמַתָ הָעֵמֶק
***
בִּקְצֶה הָעַיִן
חוֹלֵף עַל אוֹפַנָּיו
מִישֶׁהוּ מֻכָּר
קצה החצב הוא קצה העין הוא קצה השפה הוא קצה התודעה - ואז ההייקו. בקריאה ראשונה חלף השיר בקצה עיני כמו תחושה מוכרת. בתום הקריאה שקט שרר - אולי אז חלפתי גם אני בקצה עינו והכירני? כשחזרתי לקוראו בשנית, הפעם מקרוב, ידעתי - חלפנו בו זמנית אני בקצה עינו והוא בקצה עיני - הכרנו רק לרגע שחלף על אופניו. כעת שוב בודדים. חיים בעיניים פקוחות ומכירים כה מעט. מֻכָּרִים כה מעט. בקריאה השלישית אני מבקש מכל מי שיכול, וכמה שאני יכול, ולו לרגע, לרדת מהאופניים:
בִּקְצֶה הָעַיִן
חוֹלֵף עַל אוֹפַנָּיו
מִישֶׁהוּ מֻכָּר
***
רָצִים אֶל הַמַּיִם
רַגְלוֹ שֶׁל הַצַּבּוֹן הָאַחֲרוֹן
שְׁבוּרָה
אם עוצרים ויורדים מן האופניים רואים את הרגל הנשרכת מאחור (ואמר 'הקוֹצְקֶר רֶבֶּה' - "לב שלם הוא גם רגל שבורה").
***
סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר:
דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר
פְּנֵי הַלְּבָנָה
פותח את 'קורת השער' ועדיין, דבר אינו מסתיר פני הלבנה
