הספר "עַד הַבּׂקֶר" מאת הילה להב כְּאפשרות לְהד, עֵד ושֵם בטיפול בנפגעות פגיעה מינית
ד"ר ליאור גרנות | 4/1/2015 | הרשמו כמנויים
הספר "עד הבוקר" מאת הילה להב (הקיבוץ המאוחד, 2014) הוא ספר מטלטל, מצמרר, קשה לקריאה, קשה לעיכול, הופך את הבטן ואמיץ מאד.
בכריכה האחורית של הספר מצוטטים הפסוקים מספר שופטים המספרים את הסיפור המקראי על 'פילגש בגבעה', שנאנסה בידי בני שבט בנימין ולאחר שמתה – בותרה גופתה לשנים עשר חלקים:
וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם--עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמו וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
בספר עצמו מעניקה המשוררת קול לדמותה של הפילגש; כאשר היא למעשה הדוברת בפרגמנטים השיריים, שבהם היא מתארת באופן מצמרר את ההתעללות – בשורות קצרות ולרוב בזמן הווה – ואת תחושותיה הכוללות חוויות דיסוציאטיביות, אשמה, קהות חושים, כאב, הלם, ניסיון להתנגד – וכל זה בלשון דיווחית נעדרת רגשנות יתרה המעצימה עוד יותר את תחושת הזעזוע שעוברת בקריאת הספר.
הספר מחולק לעשרה שערים, שחמישה מהם נושאים את הכותרת 'שנים-עשר' – כמספר הנתחים שאליהם חולקה גופתה של הפילגש. כותרות השירים בשערים הללו הם שמות חלקי גוף: הבטן, העין, הכתף, היד, האף, הפה, הלב, הצוואר, האוזן, העור, הרגל, הברך. באופן החלוקה הזה לוקחת להב את תחושות הזעזוע של הקוראים צעד נוסף קדימה ומנכיחה את הפעולה הנוראית של ביתורה של הפילגש לשנים-עשר חלקים, אך באופן החלוקה הזה היא משיגה שני דברים נוספים: האחד הוא המחשת המנגנון הדיסוציאטיבי שמתרחש פעמים רבות בעת תקיפה מינית, שבו הנפש נחווית כמתנתקת מן הגוף וישנה הזרה של חלקי הגוף כאילו אינם שייכים ל'אני', והשני הוא המחשת הפירוק – הן הגופני והן הנפשי שגורמת ההתעללות.
הספר נפתח בשורות האלו:
"עורה היה רקיע על גופה. עורה השחיר והאדים עם שחר./ עורה נמתח על איבריה הכחולים בלי קמט./ עורה היה רקיע בלי ענן ובו ציפור אילמת". – להב לוקחת את הציפור האילמת הזאת בידיה, חופנת אותה בחמלה ומאפשרת לה לשיר את שירה שהוא כולו פצע.
בשיר "עדות" היא כותבת כך:" אני רוצָה לנקוב בשם אבל גזרו/ את פי./ זה קם. זה דחק. זה הפיל./ זה מחק. זה פתח. זה ריסן./ זה צחק.// זה הרים. זה הפך./ זה בעט. זה פלט. זה הלך./ זה בא. זה נכנס. זה הרים. זה המשיך./ זה מרט. זה דחף. זה לא כל כך רצה אבל/ נדחף. שעה לפני הסף".
העדות שבספר היא אותו רישום דיווחי על מעשיהם של המתעללים; היא תיאור הזוועה, היא מתן הקול לציפור האילמת שעל רקיע העור, היא מתן מלים ושמות לתחושות, למחשבות וחלקי הנפש השונים.
הדוברת זועקת לכך שיראו, שישמעו, שיחלצו את קולה מתהום אילמותו: "מה משאיר סימנים/ ארור העור הזה/ דבר אינו משאיר סימנים/ מי יראה אותי ירח שהשחיר/ שקרה לי משהו/ שקולי נדם// אל תראוני שאני שחורה/ שיבש בי הדם" (סימן, עמ' 27); היא מקללת את העור על שאינו משאיר סימנים, על כך שלא מאפשר לראות ש"קרה לי משהו/ שקולי נדם"; היא מבקשת את הדיבור, את ההאזנה, אבל כאשר מה שלא ניתן לדבר אותו ועליו הופך לצעקה – היא לא מסוגלת להיות שם, עם עצמה, ומוכרחה להתרחק ולפצל: "אני מתרחקת מהילדה כי היא צועקת/ אני עפה עד הירח// היא כל כך מכוערת שאיני יכולה להביט" (אני מתרחקת, עמ' 39). הילדה הצועקת שבתוכה מעוררת אשמה, אימה וקושי של הדוברת להביט בעיניה, להיות מזוהה איתה, להכיר בה כחלק מממנה, עד כי היא חווה אותה כ"כל כך מכוערת". הפיצול והניסיון להרחיק את הזוועה מעליה באמצעות הכחשה מתבטא גם בשורות כמו: "אני לא/ אראה כלום כי זה/ לבן/ השחור המתאבך זה כוכב" (עמ' 44) או: "בפנים זה לא כואב זה/ מערבולת, באמת - / בפנים אני רכה, אני רוצה/ אני טובה מאד (עמ' 45); או בשורות הנכתבות בשמו של הלב: "כולם רוקדים אתי./ אני המאושר בלבבות/ אל תעצרו אני מחריש אזנים אני עף" (עמ' 46); או בשמה של האוזן: "זה לא צועק זה לא צועק/ זה לא צועק זה הירח// שר. אני פשוט קרובה מאד אז זה/ חזק (עמ' 47).
כשהחלקים המנותקים מתאחים ומתעוררת הכרה בזוועה שחוותה – את מקומה של הדיסוציאציה תופסת מקומה של האשמה שמגיעה מתוך ניסיון של הנפש למצוא היגיון לכאורה בחוסר הפשר, השרירותיות והאכזריות שבזוועה, למשל כפי שמתבטאת האשמה בשורות של השיר הנושא את הכותרת "אכלתי": "ולכן אני נראית כמו אדם/ ולכן אני פרוצה לאדם/ ורואים דרכי קצת/ השתקפות// אם לא הייתי אוכלת לא היו/ דוחפים לי/ הייתי קטנה כמו/ נמלה/ עד שהיתה גואלת אותי רגל" (עמ' 52). אם לא הייתי אוכלת וגדלה, אומרת הדוברת, אולי זה לא היה קורה; המחשבה שאם היתה עושה כך או אחרת היתה מצליחה למנוע את הזוועה נעוצה בניסיון לחפש היגיון ופשר, סיבה ותוצאה, במקום שלא היה בו דבר מאלו אלא אכזריות מפלצתית גרידא. האשמה מתבטאת גם בשורות כמו: "אם לא הייתי כל כך גדולה/ היה לי סיכוי" (עמ' 54) או: "אסור היה לי להפוך אשה/ זה בגלל הבשר העצום שכואב לי/ זה עונש על הבשר" (עמ' 55). הדוברת מרגישה אשמה על עצם היותה אשה, על כך שהתפתחה כאשה ומשאלתה היא להיעלם, לקטון, להימחק, שלא יבחינו בה, להיות בלתי נראית.
עוצמתו של הספר החשוב הזה היא בעצם הנראות, ההנכחה, בעצם היכולת המדויקת של להב לנקוב בשם; לנקוב בשמות חלקי הגוף הפצועים, לנקוב בתחושות הפיצול והניתוק, בתחושות האשמה, בתיאור האמיץ והחד של הזוועות שאנחנו מעדיפים לא לראות, לא לדעת עליהן, להסיט מהן את המבט, משום האכזריות והנוראיות שבהן. העוצמה של הספר הזה היא ביכולתו להישיר מבט אל הזוועה ובכך שהוא מאלץ אותנו, הקוראים בו, להישיר מבט גם, ובכך לומר לנשים שעברו פגיעה מינית: אתן לא אילמות ולא מוסתרות בחשכה; יש אוזניים שיאזינו לקולכן ויש עיניים שיביטו בכן במבט רואה, מאמין וחומל.
אני חושבת על כך שחלק מן השירים בספר מאפשרים לדבר באמצעותם קולות שונים בנפש; למשל אחד משירי ה"כתף" שבספר: "האצבעות אמרו: הצל. היד אמרה: הַכֵּה. השכם אמר: שׂא. הגב אמר: פֹּל. הלב אמר: לא עוד. הצואר אמר:/ עצור.// והוספתי לעמוד./ עמדתי עד אור." (עמ' 14) – אני חושבת עד כמה השורות האלו מזמנות לדבר באמצעותן את תחושותיהם של חלקי הגוף השונים ו/או לדבר אל חלקי הגוף השונים; כמה מתאפשר כאן דיאלוג עם הגוף, שעשוי אולי להוות חלק מתהליך של חיבורם ואיחויים של חלקי גוף ונפש.
כאמור, הספר הזה הוא ספר מטלטל, חשוף, ישיר וגדוש, שעלול להוביל להצפה רגשית. לכן בעיני שילובו בתהליך טיפולי צריך להיעשות בזהירות, תוך בחירת פרגמנטים מתאימים מתוכו, וכמובן בהתאם לצרכי המטופלת, למטרה הטיפולית ולשלב הטיפולי.
באחד מהפרגמנטים של ה"אוזן" נכתב כך: "איני שומעת כלום אבל ודאי יוצאת/ עכשיו בת קול" (עמ' 34). גם הדוברת עצמה לא היתה מסוגלת לשמוע עוד את קולה, אבל במקום כלשהו בתוכה היא מאמינה שיוצאת בת קול לחלל האוויר, העולם, ושאולי שמישהו מסוגל לאסוף את בת הקול הזאת ולהגיד לה: אני שומעת, אני מאזינה לך. הספר "עד הבוקר" הוא הוכחה לכך שאכן הצליחה לצאת בת קול, ואני מאמינה שבכוחו לאפשר – בתהליך המפגש עמו – לעוד בנות קול להישמע ולזכות להד.
