גיבורות בזמן
פרופ. עמיה ליבליך | 22/11/2014 | הרשמו כמנויים
השעה 6 בבוקר. אני צועדת ברוח העזה על החוף. גולשים נוהרים אל הים הגלי בבגדי הגומי השחורים. פיסטוק הכלב נכנס ויוצא מהים הגועש, מנער את פרוותו ומחייך אלי. אני חושבת על קבוצת הכתיבה של חוה רימון ושלי, ומה שהתרחש בה השבוע.
בקבוצת הכתיבה האוטוביוגרפית – "חומר נפש" – שאנו מנחות, הצענו השנה לעבוד עם המשתתפות (כי גברים לא באים...) על "מסע הגיבורה" שלהן. לא נצמדנו לאודיסיאה, ליונג או לקמפבל, גם לא לעבודות המעמיקות של רות נצר או ניצה אייל, אלא ביקשנו מן המשתתפות לחשוב על אירוע מכונן בחייהן, לתאר אותו בכתיבת סיפור קצר, ואחר כך לבנות תחנות במסע אליו וממנו, כל אחת בדרכה. כל תחנה תהיה סיפור ובמשך השנה נקרא יחד את הסיפורים הללו בפגישותינו הקבוצתיות. כך בערך, כל אחת מבינה את הדברים בדרכה. כשהיצגנו את תכנית העבודה, היו שאמרו "אבל אינני גיבורה, וגם לא רוצה להיות". הסברנו שאין הכוונה לגיבור במובן של גבורה פיזית, כמובן, פירטנו והדגמנו, אד עדיין יש הבוחרות לעצמן נושאים אחרים לגמרי לכתיבה השבועית שלהן. וזה בסדר.
הסיפורים הנכתבים אצלנו תמיד חזקים, גם אם עוצמתם הרגשית נחבאת ואינה מפורשת. בבחירת האירוע המכונן נמצאו כמה סיפורי לידה, וגם סיפור אחד על רגע המפגש עם ילד שנלקח לאימוץ. היה סיפור על המסע שהחל בהתאלמנות המספרת, או שמא ביום קבלת הבשורה על המחלה הממארת של בן זוגה האהוב. סיפור אחר תאר את חווית הילדה שמצאה את עצמה בכפר קטן ברומניה בתום מלחמת העולם השנייה, אצל 'דודים' שלא הכירה מעולם, ונעשתה רועת אווזים. בת שבע היא יוצאת לבדה בראש עדר של ארבעה אווזים ויודעת לשמור עליהם, לקרוא להם, למצוא את העשב שהם אוהבים ולהחזירם בביטחה הביתה! ועוד אני נזכרת בסיפור אחר של מלחמת העולם – זוהי אחת המשתתפות שאיננה כותבת על עצמה, כביכול, אלא על מסע הגבורה של אימה בערבות רוסיה, מרגע פרידתה של אימה מאביה, כשהיא עולה עם שתי בנותיה הקטנות לרכבת מזרחה, והוא יוצא למלחמה ממנה לא ישוב עוד.
אני מגלגלת את הסיפורים בראשי לצליל הגלים המתנפצים. חושבת לפתע: האם גם אמי הייתה גיבורה? ודאי שכן. כשלדירתנו הקטנה, בה גרנו בנחלאות בירושלים בשני חדרים, זרמו קרובי המשפחה הניצולים: סבא וסבתא מצד אבא שהגיעו מסיביר, אחיה היחידי של אמא ששרד במחנות, ונער פרוע שהוצג לנו כבן דודה הפרטיזן. לכולם נמצאו הארוחה החמה והמקום בדירה הצרה בה גידלו הורי את שלושתנו – אותי ואת אחיותי התאומות. אמי מנהלת את הבית המלא בחלוק עבודה מכופתר, ביד רמה ממש כקברניט, בעוד אבי משוטט בשליחותו באירופה עם ארבעה דרכונים מזוייפים הנושאים את תמונתו, חוצה גבולות ודואג להציל נפשות נוספות... זה שהוא היה גיבור ידעתי תמיד, אבל הבוקר אני רואה את גבורתה. אינני רוצה ליפות ולספר שלא התלוננה! ועוד איך התלוננה, אבל עם זאת עשתה ביעילות את מה שצריך היה לעשות כדי להוביל את ספינתנו לחוף מבטחים.
הזמן עושה בנו פלאים, אני חושבת כשאני מתקרבת לעלייה לכיוון ביתי. גיבורות נוצרות עם הזמן בזיכרונותינו, על דרך הסיפור, גם אם לא ראינו אותן ככאלה בזמן אמת.
חבורה של חמישה צעירים, שלושה בחורים יפואים במעילי עור שחורים ושתי נערות זרות, אחת בתסרוקת בילבי עם שלוש צמות זהובות, והשנייה באיפור עיניים כבד, מצחקקים בשעת הבוקר המוקדמת על השביל העולה לביתי. כנראה לא הלכו כלל לישון הלילה. פיסטוק הכלב מקפץ אליהם בשמחה, מזדקף על רגליו האחוריות ומזמין אותם למשחק. הוא אוהב צעירים. מה חושבים אלה על האישה הבוגרת העולה במעיל רוח בשביל התלול, שורקת ליפיוף הזה על ארבע "פיסטוק, בוא כבר הביתה!". כל יום הוא מסע.
