הופ, דור חדש בא
פרופ. עמיה ליבליך | 26/10/2014 | הרשמו כמנויים
ביום שישי האחרון הזדמנה לי אחת החוויות החזקות בחיי. השתתפתי בסדנה בהנחייתה של בתי, מתי ליבליך. אני כבר יודעת היטב כמה שנים שבתי מלמדת, מרצה, מנהלת תכניות קשיבות, כותבת ומנחה. אבל באופן ישיר לא השתתפתי או צפיתי בעבודה שלה מאז איזו הרצאה קטנה שנתנה לפני למעלה מעשור (במסגרת העיתון "חיים אחרים"). והרי בת או בן נשארים תמיד כאלה, ה"ילדים" שלנו. אז... זה מה שקרה:
מתי התחילה יחד עם חברתה לילה קבוצת מדיטציה ולימוד שנקראת "שנת התירגול שלי", ואני הוזמנתי להשתתף. ישבתי על הכרית יחד עם עוד 16 איש ואישה, ושמעתי תורה מפי בתי וחברתה (שנראית גם בת גילה).
יושבת במדיטציה. סתיו. קריר ברגלים. שקט. נביחות הכלב. שקט.
לילה מציגה את המונח "גוף-תודעה-לב" שהם/הוא אחדות. ואומרת, בין היתר, (במילים יפות ובשלווה גדולה, בניסוח רחב הרבה יותר מהמעט שאביא כאן) כי לפי ההגות הבודהיסטית אין מקום לדבר על תיקון משום ששום דבר אינו מקולקל. לכל אחד מאיתנו יש זהב בפנים, אבל גם שכבות הבוץ המכסות ומסתירות את הזהב הן טובות. אם יש להסיר אותן, עלינו לעשות זאת בעדינות, ברכות. נחישות לתירגול איננה עומדת בסתירה עם הרעיון שהכל בסדר כמו שהוא.
אני קצת משווה לפסיכותרפיה כזו או אחרת, ומיד מניחה את ההשוואות בצד. זמנית, לפחות.
מתי אניגמטית יותר. היא אומרת שתירגול שווה טיפוח, וטיפוח קורה ממילא כל הזמן, אם כן, את מה אני מטפחת כרגע? ועוד, היא מלמדת - בפירוש שהיא נותנת לסיפור אחד של איטאלו קאלוינו - כי גם אם יש גיהנום, אפשר למצוא בו מישהו או משהו שאיננו גיהנום בשבילי, ואז מה שצריך הוא להרחיב את המרחב של אותו משהו/מישהו. ובעצם לזה הכוונה כשאומרים ש"הבודהא כבר פה".
שוב, אני רואה לנגד עיני את פריץ פרלס, שאמר דברים דומים כאשר למדתי אצלו. חפש בחושך נקודת אור קטנטנה, ותמצא דרך להגביר אותה.
עוד מדיטציה של 30 דקות. נשימה. הקשבה לקולות המקיפים אותנו. התמקדות בגוף.
ערב שבת יורד על השכונה. הולכים הביתה. נניח רגע לתוכן, למחשבה הבודהיסטית (שאני מכירה לא רע ממילא). נניח גם להשוואה שכבר נעשתה אינספור פעמים בין המחשבות הבודהיסטיות למיניהן – לבין אלה הפסיכולוגיות. זה אינו העיקר הפעם בשבילי. אלא זה: המחשבה שהמורה שלי הבוקר הייתה בתי, מיתרגמת במחשבותי לתמונה של מירוץ שליחים – העברתי את המקל לרץ הבא במקצה המירוץ הזה. דור הולך ודור בא.
מישהו אומר לי "אז יש לך נחת", ואני מרגישה שזוהי זילות של החוויה שחוויתי. וחוץ מזה, יש גם עצבות במצב הזה, משום שעכשיו היא רצה קדימה ואני עומדת בתחנה. וברור שהיא רצה מהר יותר ממני. (בשביל החיוך: הישוויתם פעם את מהירות השילוח של מיסרונים בטלפון אצל צעירים ומבוגרים, תגידו!).
ועכשיו, יומיים אחרי, בורחת מהמבוכה שבחשיפת החוויה האישית, אני עוברת לתחום הידע ולהמשגה פסיכולוגית של מה שקרה. אפשר לתאר את האירוע במילים גבוהות של מקצוענו – יחסים בין דורות, אמהות ובנות, זהות מקצועית משתנה, ועוד. אני עצמי כותבת ומפרסמת כבר שנים אחדות על "הזדקנות חיובית", שיש בה ויתור מסויים על שליטה אבל לא נסיגה מהעולם.
דחילאק, אומרים לי הקולות הפנימיים הביקורתיים שלי, מה את מתפלספת פה על ויתור או עמידה בתחנה, את עדיין נשיאה של מכללה ונלחמת כל יום את מלחמותיה! אבל תסכימו אתי, פסיכולוגים וקוראים יקרים, הסיפור על החוויה של הרגע הרבה יותר חזק ומשמעותי מהתיאוריה.