"הנשיקה חשפה את לב הבשר של המלאך" קריאה בספר 'כל אור בעצם' מאת הדס גלעד (פרדס 2013)

גיא פרל | 30/6/2014 | הרשמו כמנויים

"כְּשֶׁהָעֵצִים רָכַנּוּ אֵלַי / כַּפּוֹת יָדַי פָּצְחוּ בִּמְחוֹל מְעַרְבֹּלֶת / נָמַסּוּ אֶל זֹהַר אִילָנִי יָרֹק" (עמ' 9) בשורות אלו נפתח ספרה של גלעד, והן מניחות יסוד לאחד מן הצירים המרכזיים בו – תיאור החוויה הנומינוזית של התמזגות בטבע או באהבה. היבט זה בכתיבתה של גלעד בא לידי ביטוי גם באחד השירים היפים ביותר בספר - 'אחרית הלילות' (עמ' 40) שאף מופיע על הכריכה האחורית. בשיאו של השיר מתואר מצב תודעתי בו מתוך ידיעת השלמות מתאפשר מגע עם רוחניות נשית שביכולתה לברוא חיים ועולם – "יְחֵפָה אָסוּר לַיּעָרוֹת / לְהָרוֹת כְּנָהָר אַכְפִּיל עוֹלָמוֹת בְּשֶׁטֶף עֵינַי // אֶדְהַר". ההיבט הנומינוזי בספרה של גלעד מזמין השוואה בינו לבין הספר 'שיר עירום' מאת ללה (חד קרן 2012), המשוררת הקשמירית בת המאה ה 14, אותו תרגמה גלעד לאחרונה. גם ספרה של ללה נפתח בתיאור חווית התמזגות –"רִקְדִי לָלָה, וְאֵין לְעוֹרֵךְ / אֶלָּא אֲוִיר. שִׁירִי, לָלָה, / לְבוּשַׁת שָׁמַיִם." (עמ' 21), והניסיון להסיר את אשליית המציאות המפרידה בינה לבין הטבע, האל, ה'זה', עומד במרכז חייה ושירתה – "אָז נָטַף לְתוֹכִי עֲסִיסוֹ הַצָּלוּל / שֶׁל יָרֵחַ חָדָשׁ, / כְּלוּם נִמְזַּג לְתוֹךְ כְּלוּם." (עמ' 100). אולם, דווקא השוואה העומדת על נקודות השוני בין שני הספרים חושפת את מורכבות שירתה של גלעד, ואת המקומות בהם היא מתרחבת אל מעבר לנקודת המוצא המשותפת לשתי המשוררות. גלעד אינה מבקשת לפרוש מעל אשליית המציאות, כי אם מנסה לחיות במגע מלא עמה, תוך שהיא חושפת את היבטיה הנשגבים. דומני שעדות לניסיונה זה ניתן לראות כבר בשם שבחרה לספר – 'כל אור בעצם'. ויתורה של גלעד על התמסרות מלאה לאור, 'לתודעת ללה', כרוך גם באמביוולנציה וקושי. הדברים ניכרים, למשל, בשיר 'הובלות' (עמ' 54) , בו משקיפה גלעד ממרום הקומה השלישית אל הרחוב בו חונה משאית צהובה של איקאה "אוֹתִיּוֹת חַג כְּחֻלּוֹת עַל גַּבָּהּ: 'חֲלוֹמוֹת שֶׁלּוֹקְחִים הַבַּיְתָה'". השיר נפתח בשורה "אִשָּׁה יוֹצֵאת לָרְחוֹב, בְּדַרְכָּהּ מִתְחַכֶּכֶת כְּתֵפָהּ בּדֹפֶן מַשָּׁאִית / חוֹנָה עַל מִדְרָכָה. מַבָּטִי אִתָּהּ." וחשתי כי לפני תיאור מדויק לאופן בו מתחכך במציאות מבטה של הדס ואיתו הוויתה, בהמשך השיר ובספר כולו. בבית האחרון בשיר גלעד אינה רק מתבוננת-מתחככת בעולם – היא מזמינה אותו לבוא אל תוכה, גם במחיר הפחד לאבד אחיזתה במופשט: "פָּתוּחַ - / אֲנִי עוֹנָה. פָּתוּחַ. חָלְפָה הָאִשָּׁה. חָלְפוּ הַנְּעָרוֹת. פָּרַח הָעוֹרֵב לְחַלּוֹן / אַחֵר. כַּפּוֹת רַגְלַי יְחֵפוֹת שׁוֹמְרוֹת אֶת הַדֶּלֶת מִפְּנֵי הָרוּחוֹת. פָּתוּחַ / וְהֵם נִכְנָסִים. שְׁנֵי גְּבָרִים וַחֲמִשָּׁה אַרְגָּזִים. פָּתוּחַ - / עַל אַף שֶׁאֲנִי בִּבְגָדַי הַטּוֹבִים הַבַּיִת גּוֹלֶה מִחוּץ לַקִּירוֹת הָלְאָה / הַרְחֵק מֵאֵימַת רְהִיטִים." בשירה 'עתידים', אחד משירי הספר העוסק במלאכים, שוב מנוסחת במדויק אותה חווית חיכוך האור בעצם, הרוח בעולם - "שׁוּב עָלָה בְּגוֹרָל תּוֹדַעְתָּם לְהִתְפַּלֵּשׁ בַּחֹמֶר." (עמ' 52).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

אתמקד עתה בשני היבטים בשירתה של גלעד בהם ניכרים ההבדלים בינה לבין שירת ללה – שירי האהבה והתשוקה, והשירים האוטוביוגראפיים.

עבור גלעד, אהבה ותשוקה מהוות דרכים מרכזיות ליציאה מגבולות העצמי ומפגש עם שלמות גדולה ממנה - "מִי נִשֵּׁק אוֹתִי. נָשַׁךְ וְנִשֵּׁק. הָיָה לִי פֶּה אֶחָד / וּשְׁתֵּי שְׂפָתַיִם שֶׁנִּמְשְׁכוּ עַד שׂוֹךְ הַנְּשִׁיכָה / וְלֹא הָיָה צָרִיךְ עוֹד פֶּה כְּשֶׁהָיָה פֹּה. / פֹּה מָלֵא." (עמ' 13). גם במפגש הארוטי מתחככת הרוח במציאות העולם – "הַנְּשִׁיקָה חָשְׂפָה אֶת לֵב הַבָּשָׂר שֶׁל הַמַּלְאָךְ" (עמ' 12), ומשאלתה של גלעד הנה לקדשו, ולא לוותר עליו - "שְׂפָתַי / רוֹקְמוֹת כְּתָרִים / חוֹתָמוֹת עַל פָּרֹכֶת עוֹרוֹ." (עמ' 24).

ללה, לעומת גלעד, הייתה נזירה, וכאשר היא מתייחסת למפגש מיני, הוא מתקיים ברמה הסימבולית בלבד – "אֲנִי, לָלָה, בָּאתִי לְגַן הַיַּסְמִין, / הַמָּקוֹם שָׂם שִׁיוָה וְשָׁקְטִי מַתְנִים אֲהָבִים. // נְמוּגוֹתִי לְתוֹכָם, / וְדָבָר זֶה מַהוּ / בִּשְׁבִילִי, עַכְשָׁו? // נִדְמֶה שֶׁהִנְנִי כָּאן, / אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי מְהַלֶּכֶת / בְּגַן הַיַּסְמִין." (61). ללה מתרחקת מן התשוקה – "גַּאֲוָתֵךְ וּתְשׁוּקוֹתַיִךְ / הֵן שֶׁגּוֹזְלוֹת אֶת כֹּוחֵךְ לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ." (51), היא אינה מקדשת את המפגש האירוטי ולמאהבה אין לב של בשר - "בְּסוֹפוֹ שֶׁל לֵיל יָרֵחַ מְטֹרָף / הִפְצִיעָה אַהֲבַת הָאֵל. / אָמַרְתִּי: "זוֹ אֲנִי, לָלָה". // הָאָהוּב הִתְעוֹרֵר. כָּעֵת אָנוּ זֶה / וּמֵי הָאֲגַם צְלוּלִים." (עמ' 101).

גם בשיריה האוטוביוגרפיים של גלעד ניתן להבחין בברור באותה המגמה. בעוד ללה עזבה את ביתה, ואינה מתייחסת כלל לקשר משפחתי כלשהו, גלעד מתייחסת ליחסיה המשפחתיים. מספר שירים עוסקים ביחסים בין גלעד לאביה. לתחושתי, מייצג האב את 'עקרון המציאות' - הוא נציג היבטיו הקונקרטיים של העולם, עמם יש לה יחסים מורכבים. אביא בשלמותו את השיר 'פנורמה' מתוך המחזור ששמו 'אבא': "אַבָּא אוֹהֵב נְקֻדּוֹת תַּצְפִּית / וְלוֹמַר: "מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר" / יָד בְּיָד עִם 'הַמַּדְרִיךְ' / מֻמְחֶה לִשְׁבִילֵי הָאֵזוֹר. // אַבָּא אוֹהֵב לְצַלֵּם פָּנוֹרָמָה / (אֶלָּא שֶׁאָז יֵשׁ לְהַשְׁעִין אֶת הַמַּבָּט עַל / אֵיזֶה שֶׁבֶר כְּדֵי לִזְכֹּר מֵהֵיכָן / שׁוּב לְהַתְחִיל)" (עמ' 66). האב מתואר כמרוחק מן הטבע, מעוף הציפור שלו אינו נוסק לגובה רב, ונרמז קיומו של שבר כואב בתוכו או איתו. בשיר הבא במחזור, 'חולצה', מתואר בעדינות רבה מפגש טעון בין תודעתו הקונקרטית של האב ל'תודעת ללה' של גלעד, כאשר הוא מודד חולצה שהביאה לו מטיבט: "אֶת זוֹ שֶׁהֵבֵאתִי לוֹ / עֲבוֹדַת יָד מִטִּיבֶּט, צַוָּארוֹן / מְקֻשָּׂת, רְכִיסַת פַּעֲמוֹנִים, / אָחַז בְּרִשּׂוּל דַּחְלִילִי בֵּין כְּתֵפָיו // וְשָׁאַל / מָתַי פּוֹרִים." שיר אוטוביוגראפי נוסף המתאר את מורכבות מפגשה של גלעד עם אביה הוא 'ערב שישי' (עמ' 72). בשיר מתארת גלעד את עצמה יושבת בין אמה המתייפחת על צווארה לבין אביה שיחסו אל האם ואל הסיטואציה הרגשית קר ומרוחק – "יָדוֹ מְגַשֶּׁשֶׁת כְּמוֹדֶדֶת טֶמְפֶּרָטוּרָה, וַאֲנִי קוֹרֵאת אֶת שְׂפָתָיו / שׁוֹאֲלוֹת: הִיא כְּבָר בּוֹכָה? / הִיא כְּבָר בּוֹכָה. [...] אַבָּא, סְלִיחָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, / יֵשׁ לִי נְשִׁימוֹת עַזּוֹת בָּאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה.". עמדתה של גלעד מול אביה, כעמדתה אל מול מציאות העולם, אינה מתרחקת כי אם נכונה למגע. בשיר 'הובלות' איליו התייחסתי מרתק להבחין בשפתו של האב מופנמת אל שפתה שלה - כאשר היא משקיפה מן הקומה השלישית היא משתמשת באותן מילים בהן משתמש אביה בשיר 'פנורמה' – "מִגֹּבַהּ כָּזֶה אֶפְשָׁר כְּבָר לוֹמַר: מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר." (עמ' 54). נכונות זו למגע עם איכות האב, קשורה לדעתי למגעה של גלעד באיכות הגברית שבתוכה, המופיעה במספר שירים: "אֲנִי הַזֶּרַע בַּמֵּרוֹץ הַשּׁוֹאֵף לְהַבְקִיעַ לַעֲשׂוֹת חַיִּים" (עמ' 33); "נָסַעְתִּי. כְּמוֹ נֶשֶׁר. כְּמוֹ אֳנִיָּה. כְּמוֹ גֶּבֶר. בִּנְחִישׁוּת. / נָסַעְתִּי כְּדֵי לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיהָ" (עמ' 71). שלא כמו באודיסאה, פנלופה של גלעד מתאמנת בירי חיצים מקשתו של אודיסאוס (עמ' 34 ), וניתן להשוות חיבור זה בין הנשי לגברי גם לתיאור: "מִתּוֹךְ סָךְ הַדְּבָרִים / נוֹלְדָה צִפּוֹר / כְּנָפֶיהָ זוֹרְמוֹת כְּקֶשֶׁת / גּוּפָהּ נֶחְלַץ כְּחֵץ // שָׁלוּחַ הָלְאָה לָעוֹלָם –" (עמ' 10).

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

השיר 'ואראה' (עמ' 43) מכיל באופן מרוכז את התהליכים האינטגרטיביים אליהם התייחסתי ברשימה זו. אף הוא מתאר חווית התרחבות התודעה בשעת התבוננות בטבע. התמונה הנחשפת היא של מפגש בין איכויות משלימות – האיכות החומרית והמוצקה נטענת בנוכחות אלוהית, והשמים רוכנים אל הארץ:

שְׁמֵי הִינוּמָה

תְּלוּיִים רְפוּיִים

וּפְנֵי הָאֵל מוּצָקִים בַּשֻּׁלְחָן.

וּפְנֵי הָאֵל מוּצָקִים בַּסֵּפֶל.

וּפְנֵי הָאֵל בַּמִּישׁוֹרִים הַיְּשָׁרִים.

יָצָאתִי פֶּתַח דַּלְתִּי

וְאֶרְאֶה:

רוֹכְנִים הַשָּׁמַיִים

לִשְׁאֹף קִרְבַתְ

אֲדָמָה.

הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גיליון 375, מאי-יוני 2014