קרב-מגע : המאבק על עתידה של הפסיכולוגיה בישראל
שפיות זמנית | 27/6/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במאמר מקיף ומפורט שפורסם בסוף השבוע הזה ב"מוסף הארץ", מתאר הילו גלזר את זירות המאבק השונות על עתידה של הפסיכולוגיה בישראל, בשלבי ההכשרה ובמערכת הבריאות הציבורית. המאמר, במסגרתו מתראיינות דמויות מפתח באקדמיה ובשדה הטיפולי, המייצגות, בחלוקה גסה, את התפיסה הדינאמית ואת גישת הCBT, מתיימר לחשוף את הדינמיקות התוססות 'מאחורי הקלעים' של הרפורמות השונות. על רקע ראיונות אלה, מוצגת קשת רחבה של עמדות ותפיסות לגבי עצם מהותם של המאבקים - האם זו מחלוקת בין ישן לחדש? בין אקדמיה לשדה? בין גישה מבוססת ראיות לגישה שאינה כזו? בין תפיסה מונחית יעילות ותוצאות לתפיסה כוללת של האדם? בין אינטרס כלכלי לאינטרס טיפולי?
" פרופ' שפלר מתנדב לעשות סדר: 'הרפורמה מתיימרת לפתור את הבעיה של היעדר שירותים יעילים לטווח רחב של הפרעות. לא סוד הוא שפסיכותרפיה דינמית על נגזרותיה יעילה במונחים של עמידות התוצאות, אבל הפסיכולוגים הדינמיים סומנו כחוליה שלא מזוהה עם יעילות — משום שהטיפולים ברובם אטיים, ההדרכות ארוכות, שלא לדבר על משך הזמן שמצריכים האבחונים. מכאן שמדובר בפרקטיקה טובה, אך יקרה באופן בלתי נמנע. הרפורמה באה לכאורה 'למגר' זאת והיא זקוקה לטיפולים יעילים, מבוססים אמפירית וקצרים, צ'יק־צ'ק. בנקודה הזאת מגיעים אנשי ה–CBT ואומרים — אלה בדיוק אנחנו. תביאו לנו חרדה, פאניקה ודיכאון ואנחנו ניפטר מהם במעט מאוד זמן'. מן הצד השני, מסביר פרופ' משה אלמגור מאוניברסיטת חיפה ש'התמה המרכזית של אופקים היא לקדם טיפולים שיש להם ביסוס מחקרי, ורובם הגדול של הטיפולים האלה הם קצרי מועד'. השאלה היא אם מטריית "קצרי מועד" לא תגרום לכך שהמטפלים בעיסוק, והאחיות והעובדים הסוציאליים, שיכולים להציע טיפולים כאלה, לא ידחקו את הפסיכולוגים. אלמגור: 'אבל זאת בדיוק הנקודה. המאמנים ואחיות רוצים ללמוד CBT, משום שהם יודעים שמדובר בגישה יעילה ושניתן להתמקצע בה בזמן קצר יחסית. אז למה שנעדיף גישה ארוכת טווח? כדי שהפסיכולוגים ירגישו שהם נעלים על האחיות והמאמנים? אני לא מצליח להבין את ההיגיון' ".
כותרת המשנה של המאמר הטעון מכתירה את זירות המאבק כולו תחת הדיכוטומיה של הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מכאן והגישה הפסיכודינאמית מכאן. עם זאת, ניתן לתהות (ואולי לקוות) האם יתכן שמאמר מסוג זה, המציף וחושף באופן נרחב את העמדות השונות, עשוי, באופן פרדוקסלי משהו, לתרום דווקא לאיחוי הפיצול 'הפסיכופתולוגי' בשדה המקצועי? האם התעוררת של דיון כנה ומתמשך, גם אם נוקב, יכולה להוות קטליזטור נוסף לתהליכי אינטגרציה שהתחום הטיפולי עשוי להתקדם ממנה למחוזות חדשים?
- פרסומת -
