×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

"נא לגעת": שינוי חברתי באמצעות אמנות

פרופ. עמיה ליבליך | 31/5/2014 | הרשמו כמנויים


בנמל יפו הציורי, באולם התיאטרון רב ההשראה, שהוא ביתה הקבוע של קבוצת התיאטרון "נא לגעת", התקיים לפני יומיים כנס של המכללה האקדמית לחברה ואמנויות. עניינו של הכנס האקדמי הראשון של המכללה (ולמען גילוי נאות: זו המכללה שאני עומדת בראשה, ועל נושא הפוסט הזה לומדים בה לתואר שני בתכנית "חברה ואמנויות") היה כיצד ניתן לרתום את האמנויות השונות לשם השגת מטרות מוסכמות של תיקון עולם וחברה. האולם בו התכנסנו והמרכז המתקיים בו הוא אחת הדוגמאות המרהיבות לפעולה אמנותית שתוצאותיה גם חברתיות. על כך דיברה במפורט גב' עדינה טל, המייסדת והמנהלת האמנותית של תיאטרון "נא לגעת", בהרצאה שנתנה אחר הצהריים.
כפי שנאמר באתר של המרכז באינטרנט, מרכז "נא לגעת", שבו התארחנו, הוא ביום-יום מקום מפגש בין אנשים חרשים, עיוורים וחרשים-עיוורים לבין הקהל הרחב, בו מתקיים דיאלוג שיוויוני על בסיס אמנותי ותרבותי. האמצעים לדיאלוג זה הם הופעות התיאטרון, בית הקפה המופעל על ידי חרשים-אילמים, ומסעדת בלקאאוט המופעלת על ידי עיוורים ומספקת חווית עיוורון-לשעה לסועדים בה. כמו כן מתקיימות במרכז סדנאות לילדים ומבוגרים בנושא נכות וחווית הנכה. מרכז "נא לגעת" מפתח גם מקומות תעסוקה לאנשים חרשים ועיוורים (או הלוקים בשתי הנכויות יחד), שבהם הם יכולים להגשים את עצמם ולהתפרנס בכבוד. בדבריה על קבוצת התיאטרון, הדגישה עדינה טל בצורה ברורה והומוריסטית גם יחד כי איננה מבקשת להישפט כאמנות שוליים של נכים, מעין 'ריפוי בעיסוק'. היא מתנגדת עקרונית להשתתף בפסטיבלים של בעלי צרכים מיוחדים, אלא מציבה בפני שחקניה סטנדרט אמנותי גבוה, ומבקשת להתקבל ולהישפט על ידי המומחים והקהל כקבוצת תיאטרון רגילה, כמעשה אמנות לכל דבר.
כאן העלתה עדינה את השאלה הרטורית בפני הקהל: מיהו רגיל? מי איננו בלתי-רגיל? ומי בכלל רוצה להיות רגיל? על השאלה הזו גם צפינו בהופעת פלייבק משכנעת של תיאטרון "מראות" בסוף יום ההרצאות. אני כמובן חשבתי גם על הספר שהיצגתי כאן בפוסט הקודם שלי - ספרו של אנדרו סולומון על משפחות של אנשים "בלתי רגילים", מהות היחסים בתוכן, ושאלת הזהות האופקית והאנכית של החריג. כמו הספר, גם קבוצת התיאטרון ויתר מפעלי "נא לגעת" חותרים למגר את הסטיגמה והדעות הקדומות, המבודדות את השונה והנכה בחברה. לשחקניה של עדינה טל מגיעים השבחים כאמנים, ואכן הם מתנהגים, לפי סיפוריה, כידוענים לכל דבר, ולא כנכים שניצחו את מגבלותיהם. אם יש מי מקוראי הבלוג הזה שלא ראה עדיין הצגה בתיאטרון "נא לגעת" דעו לכם שהפסדתם בגדול.
הכנס שלנו כיסה גם עניינים חשובים נוספים. דר. אורלי לובין הסבירה והדגימה את המבט הקולנועי הצמוד, המבט הממשי, של הגוף והקרקע עליו הוא ניצב, אשר בשונה מן המבט האולימפי, הרחב, הכל-יודע, הוא מכריח את הצופה לראות את המציאות בגובה העיניים, אינו מאפשר בריחה ובכך מעורר את אחריות הצופה - (כמו למשל לספר ולתעד חוויה של אוהל אחד בשדרות רוטשילד במהלך הפגנת האוהלים, בניגוד לסרט רחב אופקים על כלכלת ישראל). פרופסור מישל לה-ברון מקנדה הסבירה והדגימה מתוך סרטים דוקומנטריים על יוגוסלביה ופרו כיצד באמצעות סדנאות מחול וטקסים של תנועת הגוף לסוגיה אפשר ללמוד אוצר מילים חדש של תחושות, קירבה ושייכות, ועל ידי זה לתרום לפיתרון קונפליקטים בין יחידים וקבוצות. עדי יקותיאלי תאר את שיתוף הציבור ביוזמת העיצוב האמנותי-חברתי של כיכר העיר בנתניה, וקרן כהן-ישראלי ריגשה את הקהל עד דמעות בקטעי עבודת תיאטרון שנעשו בתוך בית הכלא "נווה תרצה", בהצגה על חיי האסירות לפני כליאתן ובין הסורגים. המשותף לכל אלה הוא בהתייחסות אמיצה למצב חברתי שאנו שואפים לתקן, וביישום של כלים אמנותיים להשגת המטרה.
ברור שכל אמנות מנסה לגעת, ועצם המגע הזה משנה משהו, ביחיד ובחברה. לעתים השינוי החברתי הוא המטרה, ולעתים הוא תוצאה נלווית וחשובה של יצירה אמנותית טהורה. בכנס הוצגו רק דוגמאות אחדות לשינוי חברתי באמצעות האמנות. ישנם כמובן הרבה מפעלים כאלה בארץ ובעולם, אבל לא די באלה. עם כל הכבוד לכוח השכנוע של המילה המדוברת או לכוח הזרוע של הסנקציה והענישה, יש באמנות עוצמה אדירה העוקפת את ההגנות ומאפשרת לראות את עצמנו ואת הסובב אותנו באמת בראייה חדשה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

היום מצאתי סוף סוף 3 שעות לצפייה בסרט שרבים כבר המליצו עליו – 'התבגרות'. ובאמת הייתה זו חוויה מרגשת ומאלפת....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך31/5/2014

לש.ש.. נכון, זוהי רק קריאה להמשיך ולחשוב, עמיה

שלי שנהבשלי שנהב31/5/2014

שינוי חברתי באמצעות אמנות ועוד יותר מכך.... עמיה,
תודה על סיכומך הקצר של היום המעניין, המרתק, הרב-קולי ומעורר ההשראה ואופטימיות, לו זכינו השבוע בכנס המכללה.
אכן אמנות, על כול תחומיה, היא הדבר האוניברסלי ביותר, המאפשר קירוב, חיבור, גישור, בניית אמון ושינוי ביחסים בין אנשים ממקומות, תרבויות, דתות, מעמדות, עמדות ועולמות שונים ואף עויינים ויריבים. אכן כפי שראינו בפרקטיקה, לאמנות יש את הכוח לחולל כול זאת ועוד יותר מכך, הן ברמת המיקרו והמאקרו.
אולם על אף האופטימיות וההערכה הרבה, אותה אני חשה כלפי האנשים העוסקים בעבודות קודש אלה, אני מבקשת להידרש לשאלה הבאה: האם אמנות אכן יכולה לחולל שינוי ממשי בסדרי עולם אפלים ואכזריים, דכאניים, מנצלים, אלימים ודה-הומאניים ואולי למנוע אותם?
תשובתי היא, לא! אמנות יכולה לאפשר, להקל, להיטיב, לשפר וזה בדרך כלל פוסט אירוע או מצב.
לעניות דעתי, צריך לחשוב על אמנות, ככלי חינוכי יסודי - כ"תרופת מנע" ולא רק כתרופה לחולי.
בהזדמנות זו רוצה להזכיר איש חשוב ויקר, זוכה פרס דן דויד (2014), אותו יצא לי להכיר, Krzyztof Czyzewski