×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

משחק במילים

רועי סמנה

לא בדיוק, אבל בערך

רועי סמנה | 27/11/2013 | הרשמו כמנויים

"ויניקוט לא היה דייקן" אמרה אתמול הפסיכואנליטיקאית שרה קולקר בשיעור במרכז בו אני לומד והגישה לי על מגש של כסף את הרעיון לפוסט הראשון בבלוג זה. הגיוני, חשבתי לעצמי, ויניקוט הרי אהב לשחק, וכמה מדויק אתה יכול להיות כאשר אתה משחק? משחק, עם כל הספונטניות שבו, עם כל החופש שיש בו, דורש לפחות מידה של חוסר דיוק. נכונות לפספס, להסתרבל, לטעות. האלטרנטיבה, אני יודע היטב מהמקומות בהם אני עצמי מתעקש על דיוק אובססיבי, היא שיתוק או לפחות משהו קרוב לכך.

אני זוכר במדויק את הרגע בו זכיתי בחופש שלא לדייק בבחירת המילים שלי עם מטופליי. זה היה כשקראתי באחד מספריו של ברוס פינק על לאקאן ונתקלתי לראשונה ברעיון הלקאניאני שהמטפל צריך לדבר כמו אורקל- לדבר באופן עמום ואניגמטי שניתן לפרש באופנים שונים. המורה, כידוע, מגיע כשהתלמיד מוכן והרעיון הזה הכה בי כמו ברק. אולי אני לא חייב להתאמץ כל-כך להיות ברור? אולי מותר לי לסיים משפט בשלוש נקודות מטאפוריות ולא בסימן קריאה או בנקודה בודדת? איזה אושר! משהו בטכניקה הטיפולית שלי השתנה באופן עמוק מאז אותו יום, ואף שלא הפכתי לחסיד לקאניאני והדיבור שלי רחוק, לפחות מרבית הזמן, מלהיות "אורקולרי", נפתח עבורי מרחב (משחקי) נהדר.

ובכל-זאת, ישנם רגעים בטיפול בהם הדיוק נראה הכרחי. "דייק אותי", אני מבקש ממטופל שחש שהשיקוף שלי אינו קולע מספיק. יש מטופלים שמסתבכים אז בניסיון לדייק, אולי שוקעים בלופ הפרפקציוניזם, מרגישים שיש מילים למה שהם חשים אך אלו לא ברשותם וממאנים לבחור במילים אחרות, מילים שיהיו רק "בערך...", "ליד...". יש כאלו שמתקשים לסבול את חוסר הדיוק שלי, שמסרבים בתוקף לתקן, להבהיר. אלו מטופלים בעלי 'עור דק', כפי שבריטון (בעקבות רוזנפלד) מכנה זאת, שכל סטייה מהכוונון המדויק אליהם צורבת בבשרם החשוף-מדי. עם מטופלים כאלו, שהמילים המופנות אליהם עשויות להיחוות כמסוכנות ופוצעות, עליי להתאמץ כדי לא להגיע למצב של קיפאון ואלם.

ניתן להסתכל על דיוק ועל חוסר דיוק דרך הפריזמה של ההבדלים בין האספקט הנשי לבין האספקט הגברי בנפש. פיזיקת הקוואנטים, מספרים אלו שמבינים בפיזיקת הקוואנטים, מסבירה שינויים כתוצאה של תנודות בין שני אספקטים המהווים את הקיום ברמתו הבסיסית ביותר, הסאב-אטומית: החלקיק והגל. החלקיק, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הגברי של הנפש, הוא מוצק ובעל צורה, זהות ומיקום ואילו הגל, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הנשי של הנפש, הוא פוטנציאל עם מספר לא מוגדר של אפשרויות למימוש. אפשר, אם כך, לחשוב על שינויים בטיפול (גם) כתוצאה של החיבור הדיאלקטי בין הדיוק ואי-הדיוק. אבל בכדי לשאת את המתח שיש בדיאלקטיקה הזו דרושה תשתית טובה-דיה. דרושה אמונה בסיסית כי לא נשקע בכאוס אם נרפה, אם נרשה לעצמנו לשהות ולהשתהות בחוויה של חוסר-ארגון מיטיב, unintegration בשפתו של ויניקוט.

הבלוג הזה הוא ניסיון אישי להיות פחות מדויק. לשחק במילים. במחשבות. להקים לעצמי, ואולי גם לכם הקוראים, בית גידול לרעיונות. מגרש למשחק סקוויגל מילולי שהשרבוטים בו יתגבשו אולי לצורות בעלות משמעות, ואולי לא.

תצטרפו אליי למשחק?


לקריאה נוספת -

ויניקוט, ד"ו (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.

Britton, R. (1998). Subjectivity, objectivity and triangular space. In: Belief and imagination. London: Routledge.

Fink, B. A clinical introduction to lacanian psychoanalysis: Theory and technique (1999). Cambridge: Harvard University Press.

Guarton, G.B. (1996). Masculinity, femininity and change in psychoanalysis. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, XXIV, 4, pp. 691-708.

תגיות: | | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

משחקים במחבואים מתחבאים מהחיים ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה5/12/2013

תודה לכל המגיבים. שמחתי מאוד על הפרגון ובעיקר על העובדה שהדברים שכתבתי נגעו ועוררו בכם מחשבות ואסוציאציות משלכם.

חן- אני מסכים איתך מאוד שהורים, ולא פחות מהם מטפלים, עלולים ליטות למה שהייתי מכנה הורות 'טובה-מדי'. כפי שכתבתי לאחרונה (במאמר שטרם פורסם), חל לדעתי סחף בתחום הטיפולי מעמדה של 'תסכול אופטימלי' (קוהוט) לעמדה של 'סיפוק מקסימלי'.

שרית- הדברים שכתבת לגבי המקום והתפקיד של התאוריות בחדר הטיפול עוררו בי הרהורים שאני מאמין ומקווה שיבואו לידי ביטוי באחד הפוסטים הבאים...

רועי

טל בן עמיטל בן עמי3/12/2013

תודה. מאוד מעניין, נוגע ומשמעותי
תודה

חן מעוזחן מעוז1/12/2013

good-enough. הכתיבה שלך על משמעות חוסר הדיוק זרקה אותי ישר ל"אם הטובה דיה". כמה פשטות וכמה עומק בחשיבה על המרחב שמאפשר חוסר הדיוק. לא מעט מהמקרים הקשים יותר שאני פוגש קשורים בדיוק יתר של הורים לילדיהם, דיוק שמגיע ממקום חרד וכואב וקשה, פשוט כי אי אפשר אחרת.
אז... לחיי חוסר הדיוק!

עמית ורהפטיגעמית ורהפטיג1/12/2013

יפה מאו, אהבתי, אבחנה עם הרבה ערך לטיפול [ל"ת].

שבתאי לויטשבתאי לויט30/11/2013

חזק וברוך. כל הכבוד רועי.
הנושא של הסדר האבהי והסדר האימהי מופיע גם אצל בולס, ואם נעזרים בו, אז המשחק הוא בין להיות מדוייק ונקודתי לבין לייצר מרחב עם אפשרויות.
שבתאי

שרית ריב-פלטישרית ריב-פלטי30/11/2013

החירות והחדווה שבמשחק. לעיתים משאלת המטופל לזכות בדיוק, בהד חוזר מארגן, היא תמצית הצורך שלו בקשר ובהתקיימות.
לפעמים, ממש כמו שאתה מתאר, יש משהו מגדל, משחרר ומאפשר דווקא במשחק החופשי, ההדדי, המשותף, במרחבי הנפש ובמרחבי הקשר הבין-אישי, שמזמנת הסיטואציה הטיפולית.
באופן אישי מתחברת מאוד לעמדה המשחקית שאתה מציע ומתאר, ומעידה על חוויה דומה - משם נולדות הקפיצות הקוונטיות בטיפול!
אני שמה לב שבמקרים רבים המרחב האסוציאטיבי והמשחקי שאני כמטפלת נוטלת לעצמי מייצר יותר גמישות וחופש גם אצל מטופליי. החירות והשובבות מידבקות! להשקפתי האישית גם מרפאות.
לתפיסתי, באזורים הללו של יותר ספונטניות ומשחקיות לא מוכרחים בהכרח תיאוריה, מבנה ואסמכתאות של הוגים וכותבים גדולים כדי להיתלות עליהם. בהצלחה לך!

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח27/11/2013

דיאלקטיקה של טרנספורציה. איך להשאר בתוך האי-דיוק, לשאת אותו, ודווקא מתוכו לאפשר למשהו מדוייק ונכון לעלות, כדי שברגע הבא ימוג בתוך בליל לא ברור ולא מדוייק. דיאלקטיקה של טרנספורציה. מזכיר לי קצת את דבריו של ג'נדלין באשר לתהליך ההתמקדות. תתחדש על הבלוג..