לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
כבר קראת את "שתיים דובים"?

כבר קראת את "שתיים דובים"?

פרופ. עמיה ליבליך | 3/8/2013 | הרשמו כמנויים

לא רציתי להצטרף למקהלת הכותבים והדוברים על ספרו האחרון של מאיר שלו "שתים דובים", כי אי אפשר לחדש כלום בודאי. ובכל זאת, העניין מטריד אותי די כדי לחלוק את מחשבותי עם קוראי הבלוג הזה. אני כותבת את הדברים באופן כללי ומופשט, כך שלדעתי לא אפגום בקריאתכם.

הספר מעניין, קריא מאוד - כרגיל אצל שלו - מלא התייחסויות לתנ"ך, גדוש בתיאורי חי וצומח שלנו בארץ, כל זה כבר מתקבל אצל סופר זה כמעט כמובן מאליו. יש לו גם עלילה מפותלת וחזקה. אבל מה שהכי חזק בעיני לאחר סיום הקריאה הוא האלימות האדירה עד כדי רצח בכוונה תחילה, שעוברת כמופע תרבותי ואנושי נורמאלי, או כמו שאומרים ברחוב "נורמטיבי", הקורית במשפחות הכי טובות. מחוללי הפשע אינם נתפסים, וממילא אינם נשפטים ולא נענשים. בקהילה שלהם הדברים ידועים וכולם משתפים פעולה עם ההסתרה.

שני מניעים למעשי הרצח שמבצעים גיבורי הספר, הגברים: האחד הוא נקמה והשני הוא קנאה. במקרה הנקמה, אנו עדים לשרשרת של מעשי רצח. בחיק הטבע הנפלא של המושב הארצישראלי שמציג סיפורנו מתרחש רצח של כנופיית פשע, מעין חיסול חשבונות, וזה, כמובן בגדר "מתקבל על הדעת", שהרי כל אחד מאיתנו קורא עיתונים ושומע חדשות ויודע שיש פשעים, יש קרימינאלים שכאלה, והם בכלל בכלל "לא אנחנו". כיון שלמקום האירוע הזדמן במקרה ישיש, שהוא גיבורו הראשי של הסיפור, ונעשה שלא ברצונו עד לפשע, אין לעבריינים חסרי המצפון הללו ברירה אלא "לחסלו", ולביים זאת כמעידה על אבן. על כך מתרחשת נקמה, המבוצעת בעורמה חייתית על ידי חתנו המסור של הישיש, ובגינה נהרגים שני האשמים בלא שאיש ידע או ראה. שרשרת של נקמת דם, אם תירצו. החתן הנוקם חוזר הביתה כגיבור לזרועות אשתו, ומשתתף למחרת היום כשה תמים בלווית חותנו.

מעשה הרצח השני, אף הוא רצח כפול, הוא עונש על בגידה. המדובר בבגידת אישה צעירה בבעלה, שמפאת האימפוטנציה שלו איננו שוכב איתה, והיא מפתחת יחסי אהבה עם שכן רווק, צעיר ועדין, שלא ממקומותינו. כשבעלה מגלה את הבגידה, הוא רוצח את המאהב, מביים את התאבדותו, ומשחד שכן אחר שנקלע לזירה למסור עדות שקר שתצביע על התאבדות. תשעה חודשים לאחר מכן, לאחר לידת התינוקת, פרי האהבה, אותו בעל נבגד חוטף אותה מזרועות אמה, כולא אותה במחסן בלא מזון או טיפול כלשהו במשך שבוע ימים כשצרחותיה נשמעות בכל הכפר, עד שמתה. אחר כך הוא חוזר לאשתו ההמומה, וראה זה פלא, גם אוניו חזרו אליו והוא מוליד שתיים בנים - (על משקל "שתיים דובים", לדעתי). שני הרוצחים עליהם מדובר בסיפור, (אולי אלה "שתיים דובים"), השתמשו, דרך אגב, באותו רובה ענתיקה המטופל, משומן ועטוף ביד אוהבת על ידי הגברים במשפחה. והרי סמל שקוף מזה אינו נחוץ לנו אחרי פרויד, שעוד אשוב אליו כאן.


- פרסומת -

את המשטרה החוקרת - גם זו הבריטית המפשפשת באירוע הבגידה, וגם הישראלית הבודקת את מעשה הנקמה, אפשר "לסבן" בקלות, לפי הספר. המקרים אינם מתגלים, הם מתפרשים כהתאבדות או נפילה, והרוצחים חוזרים שמחים וטובי לב למשפחתם. זה מוליד בנים וזה יוצא מאבלו.

הסופר מציג בקצרה את הסיפור הגלוי אודות האירועים הנוראים של "הדובים", זה שמספרים למשטרה או לזרים במושב. השאלה הנשאלת - במיוחד לנו במקצוענו - היא האם מתחת לפני השטח של כל אדם רוחשים סיפורים סמויים כה נוראים? במשפחתי הרחבה אני יכולה למנות שלושה סודות איומים (!) שהתגלו לי בבגרותי: על המשפחה של דוד ז' שנספתה בשואה, ורק הוא שרד, כך שאשתו וילדיו שהיכרתי הם "סיבוב שני" בחייו: על הדודה נ. הרווקה הערירית, שפעם היה לה בעל וממנו התגרשה בצעירותה: ועל הבחור המופלא ד., שהיה עדין מדי לחיי הקיבוץ, והתאבד (ולבטח לא נרצח). אבל רצח, ואפילו מספר מקרי רצח שלא נשפטו, ככה בחברה 'טובה'???

בין המבקרים הראשונים של הספר היו שראו בו הוקעת הגבר והגבריות השמרנית, שכן בין היתר נכלל בספר משפט בדבר הצורך הבלתי נשלט של כל גבר להרוג. יתר על כן, הספר מפאר ומהלל את הגבריות הישראלית הידועה, שכוללת כישורים אגדתיים להתמצאות ולהישרדות במרחב בו אנו חיים. זה שכמה מהגברים בספר לוקחים לעצמם לעיתים חלק מהדיבור הנשי איננו משכנע שאנו עדים לשינוי מיגדרי של ממש. הגיבורה המספרת, שמאוד אוהבת את עצמה, אומרת פעמים רבות שהיא לא רק אישה אלא גם גבר. גם האישה הבוגדת, כשניסתה לנוס על נפשה, פגעה בגופו של בעלה באופן בלתי הפיך. אם כן, לגבר יש צורך להרוג, אליבא דשלו, אך המספרת, שהיא אישה דרכה מגולל שלו את העלילה, היא שותפה בשתיקה. היא איננה מגנה מעשי רצח אלה, שאחד מהם נעשה על ידי סבה והשני על ידי בעלה. תקראו את הספר - ותבינו.

נכון, יש בספר עוד מקרה מות מזעזע, אלא שכאן לא בידי אדם, ולא אתייחס למשמעותו הפעם. (אין צריך לומר שגם הנחש, המעורב במות זה, הוא סמל פאלי ידוע.) מכל הדברים המרתקים שתיתקלו בהם בקריאה אני מבקשת להאיר את עינינו רק לתופעה שלפי הרומן הזה, שהוא כבר רב מכר ענק ועוד ימשיך להיות, רצח בכוונה תחילה מתרחש מתחת לאפנו, ואינו נענש, גם אצל "מלח הארץ", והעולם כמנהגו נוהג. כן, גם פרויד דיבר על אינסטינקט המוות, אבל בעיניו זה היה צורך שנשאר ברוב רובם של המקרים בגדר פנטזיה, משאלה בלתי ממומשת, ואפילו לרוב בלתי מודעת. ואילו פה בספר אין כל מרחק בין האינסטינקט לבין המעשה, נדרשת רק רשימה מסודרת ומוקפדת של פריטים הדרושים לביצוע הרצח המושלם. אני מלאת חרדה וסלידה מן המסר הזה. ואפילו הנחמה שכל זה רק בדימיונו הקודח של המחבר איננה זמינה, לצערי. האם עלי לקבל תמונה זו כמציאותית?

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד''ר זוהר קליין
ד''ר זוהר קליין
פסיכולוג
פרדס חנה והסביבה
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אוריאן מינצברג
אוריאן מינצברג
פסיכולוגית
רחובות והסביבה
ד"ר נעמי גבע
ד"ר נעמי גבע
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, נתניה והסביבה
לילך אנג'ל
לילך אנג'ל
חברה ביה"ת
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
מיכאל טפליץ
מיכאל טפליץ
פסיכולוג
צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהייתי בשבתון בברקלי, שמעתי הרצאות באוניברסיטה מפיו של פילוסוף ידוע, ג'והן סירל. הוא נהג להתיישב לפנינו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דליה וירצברג-רופאדליה וירצברג-רופא9/9/2013

מאמר חשוב של ד"ר אמיר טל. http://www.ynet.co.il/a...2883,00.html

אילה אילוזאילה אילוז2/9/2013

לא אהבתי את הספר. ספר אינטיליגנטי בהתיחסותו לעברית ולסיפורי התנך, אך עקר רגשית.במהלך קריאתו יש רגעים (חייה של התינוקת למשל) שהם סוג של התעללות בקורא. הוא מקשה את הלב במקום להאיר ולרכך. כמויות האלימות, ומסקנתו הקשה - שנקמה, אלימות ורצח הם שלבים הכרחיים אצל גברים לפחות, כדי להביא לריפוי פצעים וחזרה לחיים, מקוממת.

אמיר קלוגמןאמיר קלוגמן16/8/2013

בכי התינוקת שלא יימחה. שלום עמיה,

בדיוק סיימתי את הקריאה ב"שתיים דובים", נשארתי עם רושם חזק ממנה, וחשתי צורך להמשיך את הדיון ולהגיב לדברייך מעוררי המחשבה על הספר.
כמוך מצאתי שנושא הרצח, כמו הספר כולו, מציג תמונה מורכבת, ורציתי להציע את הקריאה שלי למורכבות זו.
דליה, דמות יחסית שולית בספר, חוזרת על האמירה "כמה סמלי" ומרגיזה את הסובבים בבנאליות ובאוטומטיות של אמירתה. אבל, הסמליות איננה זרה למאיר שלו. קודם כל כיוון שהמקרא וסיפוריו, כמיתוסים מכוננים, אופפים את כל כתיבתו, וכן כיוון שלעתים, כפי שרמזת, הסמליות זועקת מדפיו. למשל, כשזאב שואל: "איך זה שגבר אחד מעז לגעת ברובה של גבר אחר?". על הציר והמתח הזה, שבין סמליות שקשורה למסורת לבין שינוי והתנתקות מהמסורת, נעה עלילת הספר. בעיני, שלו שואל: האם אנחנו עבדים של המסורת ושל פקודת הנקמה והלחימה הזורמת בעורקינו החל מאבותינו התנ"כיים, או שאנחנו יכולים וראויים להתחיל משהו חדש.
ולשאלה זו הוא אינו נותן תשובה ברורה או חד-משמעית בתום הספר.
הבחירה של שלו להציב את סיפור הבגידה, הנקמה, האלימות והרצחנות דווקא בחיי המשפחה היומיומיים ולא במרחב הלאומי היא בחירה לא מובנת מאליה. באחד הרגעים בספר, רותה מסבירה שאם ששכלה בן בצבא "נחשבת" יותר מאם ששכלה את בנה "ככה סתם". בכך מאיר שלו מעמת את מרחב הרצחנות והשכול של המשפחה הפרטית עם מרחב הרצחנות והשכול של העם והמדינה.
לדעתי שלו כותב מיתוסים מודרניים, כמו מקור ההשפעה המרכזי שלו, סיפורי המקרא, שאותם הוא קורא כמיתוסים מכוננים. כך כדאי לקרוא גם את "שתיים דובים", כמיתוס.
המיתוס הנוכחי מביא תמונה מורכבת של רצח שמנסים לכסותו (למי שקורא או יקרא: לכסות אותו תרתי משמע), אבל מה שעולה בספר, כאשר להקת העורבנים בוכה את בכי התינוקת, הוא שמדובר במעשה שלא ניתן למחיקה. שכתם הרצח מתמיד ומשמיע את קולו. גם אם קוברים אותו הוא צץ מאי שם.
שלו מציג תמונה מורכבת של דמות הגבר ואינו בוחל לתת ביטוי לחלקים קשים, קיצוניים, גולמיים, של הדמויות הגבריות. דווקא העובדה שהרצח שבסיפור הוא לכאורה קל, פשוט, מהיר, נטול עונש חיצוני, מדגישה את הכתם שעובר כמסורת מדור לדור במשפחה, כתם שלא יימחה. קבורת עצמות התינוקת בסמוך לאם ולנכד שמת בטרם עת, לכאורה מכוח עליון, (למרות שהאם רומזת לנו אפשרות: "משהו שיש בו עצמו, משהו פנימי שיקרא למלאך המוות") - סיטואציה זו משרטטת את הקו המקשר בין הרצחנות של דור ההורים למחיר שמשלמים הילדים.
אם קוראים את הסיפור כמיתוס, כמשל - לא צריך ללכת רחוק מדי מחיינו היומיומיים כדי למצוא בהם את כל היסודות הללו.
קלוד לוי שטראוס בספרו "מיתוס ומשמעות" כותב על כך שלמיתוס יש תפקיד תרפויטי עבור אומה. הוא הדרך שלה לתת ביטוי, באופן חוזר, ליסוד מסוים בחיים החברתיים, שדורש טיפול או עיבוד. המיתוס ישוב ויופיע בשלל גרסאות עד שהוא ימצה את עצמו, עד שהנושא המדובר יזכה לעיבוד מספק.
אני חושב, שמאיר שלו, שלא מעט מהיסודות בכתיבתו חוזרים ברומנים השונים שלו, מציע שהמיתוסים שלנו, העוסקים בקנאה, רצח ונקמה, עדיין לא מיצו את עצמם. העוקץ שבהם עדיין לא חלחל דיו.
המציאות מעידה על כך. הספרות מטפלת בכך.
בנוסף, יש לזכור שכשפרויד כתב על "דחף המוות" הוא התכוון קודם כל לדחיפה של כל אחד אל כיליונו שלו, אל סופיותו שלו עצמו. הגברים של "שתיים דובים" בהחלט מתקשים לעצור את התענגותם בכיוון של דחף המוות. המיתוס השלוי מדגים איך הרצחנות נקשרת, בסופו של דבר, עם האובדנות, עם הכיליון העצמי.
כמו משפט חכם ששמעתי, הנוגע לניסיון של האדם להיות אלוהים, להכריע בעצמו מי יחיה ומי ימות:
"חץ שיוצא לדרכו חוזר בסופו של דבר אל היורה".

להמשך התקראות,
אמיר קלוגמן

דליה וירצברג-רופאדליה וירצברג-רופא9/8/2013

מסכימה עם פרי הפלטפוס ומוסיפה:. קין, בנו של האדם הראשון, רצח את אחיו. רצח אינו ביטוי להפרעה נפשית קלינית אלא תופעה אנושית שכיחה. גם היום רוב רובם של הרוצחים אינם חולי נפש, אלא שהתקשורת והקולנוע מטפחים את מיתוס המסוכנות של חולי הנפש. אנשים מרחיקים עצמם מזוועת הרצח בכך שהם מרחיקים עדוּת ומדביקים זאת על "האחר".

עוד על הנושא: http://bit.ly/15I7me2

יונית בן-צבייונית בן-צבי6/8/2013

מתנצלת על שגיאות מקלדת. צ"לגירושים מדממים,צ"ל קאונטר-טראנספרנס [ל"ת].

יונית בן-צבייונית בן-צבי6/8/2013

עמיה יקרה,הרשימה שלך "הטיסה" אותי לחדר הטיפול.... וליתר דיוק,לישיבות בשלב אינטייק מול הורים עם "גירושים מדממים".מידת ההשחרה,ההפללה,ההאשמה,השנאה,חוסר הקבלה המוחלט ,הפחתת ערך עד לערכו של גרגר חול....בין צד אחד לשני לעיתים מזומנות מורגשת בחדר בעוצמה כזאת...שנדמה שאך ורק בגלל שהמטפל נוכח בחדר אין תרגום מיידי של אינסטינקט למעשה נורא.ולעיתים זה לא רק מכיוון הגבר לכיוונה של האשה . עוד לפני טיפול ,קשה שייקלט אצל האנשים הללו המסר עד כמה התנהגותם היא פגיעה אנושה בילדיהם ובמה שהם לומדים מגיל רך על עולם המבוגרים ,וכמה צריך שההורים ילמדו לשתף פעולה זה עם זו כי גידול ילדים על כל מורכבותו מצריך נוכחות מיטיבה נחושה מתמידה ו..מודלית של הורים...
ולא תגידי שהעובדה שהם מטריחים את עצמם לאינטייק היא תקווה בפני עצמה-כי הרבה פעמים הם עושים זאת רק משום שלשכת הרווחה הכריחה ואיימה..
ובלא דעת כבר בפאראגרף הקצר הזה הביטויים "גחרושים מדממים" "פגיעה אנושה". לצערי הרב-בהחלט אנרגיה רצחנית שמקומה איננו רק בספרים.
היכולת לעבוד,לניסיוני היא ראשית עם כל הורה לחוד,וגם כאן זמן לא מועט עובר עד שההורה מוכן לראות את המטפל כמטפל ולא כעורך דין פלילי שישחק "לטובתו".במקרים כאלה גם רגשות הקרונטר-טראנספרנס של המטפל מחוייבים בהכלה והקלה..
אגב,אמא אחת הביאה לי לפגישה השניה את אלבום החתונה...תמונות החתן נקרעו מכל תמונה ותמונה.

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף4/8/2013

התחלתי לקרוא, אבל הפסקתי כי את הספר עוד לא קראתי. ואת מגלה פה דברים...שייתכן שיפריעו לי לקרוא.

חוץ מזה אני אוהבת מאד את הספרים שלך וכל מה שאת כותבת.

תודה

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס4/8/2013

מה חשוב - המציאות או איך מתמודדים עם המציאות?. המציאות היא שבמאה העשרים כ 100,000,000 בני אדם נרצחו ע"י בני אדם אחרים. רובם כנראה לא נענשו. את רעיונותיו לגבי "דחף המוות" כתב פרויד בעקבות גילויי הברוטאליות האנושית במלחמת העולם הראשונה. המחשבה שפסיכולוגיה צריכה לעסוק בעיקר בבני אדם אינדיבידואליים ולא בחברה היא טעות ותקלה הן בהבנה העמוקה של הפסיכולוגיה האנושית והן של תהליך הכשרתם של הכשרתם של פסיכולוגים. חבל שפסיכולוגים לומדים מעט מידי פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה ( אף פעם לא הצלחתי להבדיל מה ההבדל ביניהם - חוץ מזה שמדובר במחלקות לימוד שונות באוניברסיטה) .

נעמי ברות הרפזנעמי ברות הרפז3/8/2013

שיטת התרפיה השלווית: תירפיה ברצח. בהמשך לדבריה של פרופ' עמיה לבליך, אני רוצה לדחוף את המסרים של שלו קצת רחוק יותר; שיטת הריפוי שמציע שלו בסיפרו יכולה להיקרא: "ריפוי ברצח". שהרי הסבא זאב, כיאה לאבותיה הגדולים, אברהם יצחק יעקוב שאול דוויד וצאציהם הקדמונים העבריים, היא דמות פועלת, המבטאת את עצמה לא דרך מחשבות או תיאור רגשות, אלא באמצעות פעולות. במקרה של סבא זאב הוא הצליח לצאת מקיבעון בתוך הסירוס, אל עבר הפונטציה שאפשרה לו ללדת שני ילדים, לאחר הרצח שבצע במי שידע לחיות עם הסירוס שלו באופן מתקבל על הדעת ולכן לאהוב אשה, שהיא נשואה, שהיא אסורה, אבל ידע לענג אותה ואף לעבר אותה, מה שאותו גיבור מיתולוגי לא יכול היה.
גם איתן, אותו חתן אָבֵל, שאשמת הריגת בנו השמידה את אישיותו, עד כדי כך שהפך להיות "בעלי הראשון", ריפא את עצמו באמצעות רצח, כי אם מישהו חושב שסבא זאב הוא המרפא שלו, באמצעו הפיכתו לבהמת משא, הוא הולך שולל אחרי דימויי הגבורה והגבריות הוולגריים שמונחים בבסיסה של השקפת העולם השלווית, שהרי כל עוד הסבא זאב היה בחיים, איתן היה ונותר בהמת משא, שלא מסוגל להתמודד בשום דרך עם האסון שקרה לו. הפיכתו בו במקום לבהמת משא, היתה הדרך לפתור אותו מהתמודדות אמתית עם האשמה והכאב, הצער והשכול, שהם המשא האמיתי אותו היה עליו לשאת מעתה והלאה בגורלו, האישי והמשפחתי. לעומת זאת, לאחר שרצח יותר מרצח אחד, בדם קר ובעורמה, שוב, כמו גיבורנו התנכיים והלא רכרוכיים, הוא יכול לבוא שוב לאשתו, ולבכות על קברו של בנו. ולחזור להיות "בעלי הראשון".
כך פועלת שיטות התרפיה השלווית, שניתן לכנות אותה: תררפיה ברצח. עוד מעניין, שגם את האם והאשה פטר שלוו דרך "פתרון הריפוי" שלו, גם אצלה אין כל ביטוי פנימי לכאב הנורא כל כך על אובדן הבן הבעל והמשפחה שלהם, שלושתם, במקום זה, היא שוקעת בסיפורי הגבורה המשפחתיים, עם ההכחשות, עם ההסתרות, ללא כל חשיבה מקורית, ביקורתית, חתרנית, וחוץ מהעובדה שהנמענת היא חוקרת מגדר, אין שום קשר שום התמודדות בספר עם כל שאלה מגדרית או נפשית כלשהי וגם היא קונה באופן מלא את הפתרונות שמציע הסבא זאב, שבאורח פלא: עובדים.