16-M בחדר הטיפולים | ד"ר שני סמאי-מוסקוביץ'

ד"ר שני סמאי-מוסקוביץ' | 26/3/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כאב השבעה באוקטובר ממשיך להלום ללא הרף. תחושת הזעזוע משנה צורה, העצב מתגלגל בפנים שונות, וחוויה יסודית של ערעור מלווה כמו צל. לצידם ממשיכה העבודה בקליניקה, כמו מנסה להחזיק בכל כוחה את עוצמתו של הקשר המיטיב.

אני חושבת שלקח לי לפחות שבוע לשים לב שקיבלתי את עובדת כניסתו של ה 16-M לחדר הטיפולים ממש כמובנת מאליה. הקליניקה שלי ממוקמת בביתי בהרחבה בקיבוץ, ומרבית מטופליי הגברים מגויסים בצווי שמונה לכיתות הכוננות ביישוביהם. בדיעבד ניסיתי להבין, האם בתחילה הרגשתי דווקא מוגנת יותר? 

החודשים עברו, וכלי הנשק הפך להיות ממש בן לוויה קבוע בחדר הטיפולים. לצד מציאות קשה מנשוא של מלחמה, הדיסוננס של המשמעויות הסותרות גם הוא לא נתן מנוח. מהי הגנה שהיא בו זמנית גם מתקפה? מבחינה לשונית, על אף שהשורש של המילה נשק נפרד משורש נשק מלשון נשיקה, נראה כי המקור לשניהם משותף: נשק הוא מגע, מפגש ('בא במגע'). בעבר, מפגש השתמע כמגע עוין – למשל מפגש עם שבט אחר. כלומר, המקור של מגע (מפגש) הוא מלכתחילה תוקפני ועוין (קשר דומה ניתן למצוא בשורש קרב – לשון מתקרב, או לשון זירת קרב; כמו גם בשורש לחם – לחימה או הלחמה, חיבור).

המצב הזה המחיש, בפשטות, באופן ברור וקונקרטי – את חדירתה האינהרנטית והבלתי מעורערת של המציאות החיצונית אל חדר הטיפולים. כמו בכל מצב בחדר הטיפולים בו "קיר נופל", בניסוחה של פרופ' יולנדה גמפל, התנועה המתמדת בין הפנים לחוץ מתחדדת. במדינת ישראל ישנם רישיונות לנשק, אך הדרך להוציא אותם הייתה תמיד מוסדרת ומוגבלת, ומרבית המטופלים לא הגיעו עם אקדח לחדר הטיפולים. ברגע אחד, מתוך חשש הישרדותי אמיתי, אזרחים רבים הוציאו רישיונות נשק. לצידם המונים גויסו למילואים, והמציאות שינתה את פניה בעוד רובד. 

חיילי הסדיר והמילואים מתורגלים בכך. הנשק הוא ממש איבר מגופם, צמוד, כבד, דורש טיפול תמידי. רבים ממטופליי מסכינים עם המציאות הזו ולמעשה כלל לא מקדישים לה מחשבה. מטופל אחד נכנס עם הנשק לחדר השירותים בטבעיות גמורה, בעודי תוהה לעצמי כמה זה בוודאי לא נוח.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בהמשגתם את כלי הנשק כזולתעצמי, מציעים פלדמן וג'ונסון (1992) כי בנוסף להיותו סמל פאלי, הוא משרת גם כפונקציה נרקיסיסטית ומאפשר תחושה של כוח, שליטה, ומסוגלות עבור העצמי הפגוע, או כמקור לגירוי והתרגשות למול חוויית ריקנות. יש לציין שרבים מנושאי הנשק כיום לא בחרו בכך אלא נקראו לכך בצו. הצו החיצוני הזה מתכתב עם הדינמיקה הפנימית, ואף מייצר ומכונן דינמיקות חדשות – בחדר הטיפולים ומחוצה לו (למשל בדמות היחסים המורכבים שנוצרים בין חברי כיתת הכוננות) – שהנן ייחודיות לעת הנוכחית. 

מצאתי את עצמי מנסה להבין כיצד המצב משפיע על המטופל, על הטיפול, עליי. התחלתי לשים לב היכן כל אחד מניח את נשקו, ולחשוב, לבד או ביחד, מה משמעות המיקום עבורו – לרגליו, קרוב יותר אליו ואליי? בצד החדר? ולאן מכוון הרובה? לקח לי כמה חודשים עד שהרשיתי לעצמי באמת להרגיש עד כמה נוכחותו של כלי הנשק משפיעה עליי. בפעם הראשונה בה דיברתי על הזווית בה הנשק מונח, מחשבות רבות התרוצצו בראשי, ולקח לי דקה לארגן אותן לפני שהחלטתי – כן, אומר למטופל שמולי שלא נוח לי עם זה שקנה הרובה מופנה אליי ואני מבקשת שיזיז אותו. נוסף על היותה חודרנות פאלית או נרקיסיסטית, זו הייתה עבורי חודרנות קיומית. כל מי שאמרתי לו מיד הבין ונענה לבקשתי, וזכר גם לפעם הבאה. אני מכירת תודה על כך. ובו בזמן תוהה – מהי המשמעות של זה בתוך קשר, מה קורה בהקשר זה גם מחוץ לחדר הטיפולים? 

שמתי לב שהתחושות שלי כלפי כל מטופל, וההעברה הנגדית שלי אליו, משפיעה הן על הפרשנות שלי את הסיטואציה והן על האופן בו אני מתמקמת מולו בפנייה שלי אליו. בפעם הראשונה פניתי למטופל יקר ללבי, עיניו מביעות הרבה מעבר למה שיודע או מצליח לבטא. בכל פעם אני שמחה לקראת הגעתו ומרגשת אותי עצם היכולת שלו להמשיך ולהגיע למרות שאני יודעת עד כמה קשה. הוא נוטה להפגין מודעות עצמית גבוהה, והיה נדמה לי שזו בעצם הפעם הראשונה שלא הקפיד להניח את הקנה שלא לכיווננו. לפני שפניתי אליו עלו בי התלבטויות רבות – האם ייפגע ויחוש שאני לא סומכת עליו? עד כמה אני באמת חשה בסכנה? האם שווה להסתכן בחבלה בקשר שנוצר בינינו, שאינו מובן מאליו? לבסוף החלטתי שחוסר הנוחות שלי מספיק על מנת לפנות אליו בבקשה, וכמו בכל מצב אחר – אם יצופו מהמורות בקשר, נעבוד דרכן ואיתן. 

בפעם אחרת הגיע מטופל אליו היה לי קל הרבה יותר לפנות בבקשה שיזיז את הקנה. כשניסיתי להבין את מהות ההבדל בהתייחסות שלי הבחנתי שהסיבה לכך קשורה להעברה הנגדית שלי אליו. מולו כלל לא עלה חשש שייעלב או ייפגע. למעשה, המצב הדגיש את היחס המורכב שלי כלפיו – רגע אחד הלב יצא אליו, ובשני רציתי להתרחק מהמגננות שלו שחוויתי כתוקפנות מוסווית כלפיי. הייתכן שעצם קלות הפנייה אליו היוותה למעשה enactment שלי¹, מעין דרך 'להעמיד אותו על מקומו'? החזות החסינה שלו לא חשפה נימה של טרדה מבקשתי, וחידדה אצלי עוד רובד בפער שאני חווה בין ההזדקקות הרבה שלו לבין עמדה של התארגנות מוחזקת ובטוחה בעולם. האגביות בה התייחס לסיטואציה הכמירה את ליבי.

לאן מתנועעת התוקפנות של כל אחת ואחד מאיתנו בעת מלחמה? מי שחוותה אותה על בשרה, מי שהיה עד, מי שהפך לתוקפן מכורח הנסיבות או מכוח התנועה הנפשית הפרטית שלו. לאן פניה, בקרבנו? בקרב כל אחת מהמדינות המעורבות, בצל מלחמה ותוקפנות רצחנית שהנפש מתקשה ומסרבת לשאת? באיזה אופן היא מגולמת בקליניקה? וכיצד מושפעת נפשו של אדם, ושל הסובבים אותו, כשהנשק הופך לחלק כמעט בלתי נפרד מגופו? 

אנחנו, קהילת המטפלות והמטפלים, חווים שינוי דרמטי וגורף שנכפה עלינו מכורח המציאות. ישנה ישות בלתי קרואה, דמומה אך רועשת עד כאב, שהצטרפה אלינו לחדר הטיפולים מבלי משים. שיתוף של מחשבות, חוויות ותכנים הוא חיוני בעיניי על מנת להכיר גם בהקשר הזה את ההשפעה ההדדית בין העולם הפנימי לחיצוני, ואת המציאות החדשה המתהווה כעת. 

הערות

1. עפרה אשל (1998) מנסחת שני תווים המאפיינים את מושג ה enactment ביחס למושגים אחרים של ביטוי בפעולה: זהו תהליך אינטראקטיבי בין-אישי המדגיש את השתתפות המטפל, והוא כולל אינטראקציות עדינות בתהליך האנליטי, שעשויות להיות מילוליות או לא מילוליות. ואילו מקלולין (McLaughlin, 1991) ממשיג את ה"analytic enactment" כאירועים המתרחשים בדיאדה הטיפולית, אותם כל צד חווה כהתנהגות תגובתית לצד השני.

מקורות

אשל, ע. (1998). Acting out ו 'הינכחות' המטפל. שיחות, יג, 1, עמ' 4-16. 

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

Feldmann , T. and Jonson, P. (1992). The Selfobject Function of Weapons. The Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 20 (4):561-576.

McLaughlin, J. (1991). Clinical and Theoretical aspects of Enactment. Journal of the American Psychoanalytic Association, 39, 595–614.