הזיכרון הקולקטיבי והטלפון החכם
פרופ. עמיה ליבליך | 8/6/2023 | הרשמו כמנויים
לפני שלושה ימים חל ה5.6, הוא התאריך שבו, בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. מבחינתי, מבלי שעשיתי סקירה מקיפה ואחראית, לא הייתה התייחסות לזה בעיתונות או בתקשורת בכלל. אם הייתה, כנראה הייתה מינימאלית.
מצד שני, יש יותר ויותר תזכורות למלחמת יום כיפור, של שנת 1973, בין היתר בזכות כמה מוסדות, ובראשם יד בן צבי, שמקדישים ימי עיון ואירועים שונים ליובל העומד לחול למערכה זו בסתיו הקרוב. גם אני מעורבת ישירות בעבודה על תוצאות מלחמת יום כיפור בחיינו, ובמחשבה על השפעותיה מרחיקות הלכת על החברה הישראלית וערכיה. עם שתי חברות צעירות, הגברות תהילה גאדו וחגית כהן-אליהו, אנו חוקרות סיפורי חיים של לוחמי מלחמה זו, שחזרו בתשובה אחריה (ולאו דווקא בעקבותיה). ממצאים ראשוניים של מחקר זה יוצגו הערב בזום ביד בן צבי.
דבר ברור וידוע הוא שזיכרון העבר מושפע ממה שקורה בהווה. כך בפרטי, וגם ברמה הקולקטיבית. את אותם אירועים עצמם אנו זוכרים אחרת, לפי מצבנו האישי והנורמות החברתיות של ההווה. לפי תחושתי, אם אתייחס להווה - ובלי לפגוע חלילה בזיכרון הנופלים ויתר הנפגעים – אעיז ואומר כי שתי המלחמות השאירו בזיכרון הקולקטיבי בעיקר חוויה של בושה. הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים הביא אותנו להיבריס, לחטא הגאווה וההזנחה שבאה בעקבותיו. יותר מזה, אנו מתביישים בכך שלא הצלחנו למנף את התוצאות המופלאות של הניצחון לשלום בר קיימא ולחיים טובים לכל העמים באזורנו. הזיכרון של מלחמת יום כיפור עם מספר האבידות הקולוסאלי, וגם אם יש אומרים שבסופו של דבר דווקא במלחמה זו היה הניצחון הצבאי אדיר לבסוף, מעלה בושה על חוסר המוכנות של צה"ל, על העיוורון מול רמזים מטרימים.
אין ספק שרבים אינם מסכימים עם הדברים האלה. כמו שאני חוזרת ואומרת כבר כשישה חודשים, מול אירועי המחלוקות המאפיינות את ההווה, "לא כולם/ן חושבים/ות כמוני". זוהי נקודת המבט שלי.
תהליכי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי קורים בחברה מתוך השיח הטיבעי, מופעי התרבות, הספרות, והתקשורת. הם קורים גם כתוצאה מפוליטיקה ודובריה ומניסוח ספרי לימוד והתכנים המומלצים להוראה בבתי ספר, למשל במקצועות היסטוריה ואזרחות. אינני צריכה לגלות לקוראיי כמה מחלוקות מסתתרות בחומרים שלפיהם מגישים את תלמידי ישראל למבחני הבגרות, למשל, ואיך אלה מתחדשים ומשתנים בהתאם לקואליציה זו או אחרת, לשר חדש לחינוך או לענייני מורשת...
בגילי המופלג אני נתקלת יותר ויותר בקהלים שהמלחמות הללו, ובודאי מלחמת 1948, הינן נעלמים עבורם, חומר לימוד שלא נלמד ולא ממש נחרט. אני מרבה לספר כמה פעמים הזכרתי בשעורים או בהרצאות את נפילת כפר עציון, למשל, ומצאתי מולי פנים אטומות ששואלות: על מה, בעצם, את מדברת? מתי זה קרה? האמנם? ומה קרה אחר כך?
אני מזהירה את עצמי לא להפוך לסבתא נרגנת שמתלוננת על הדור הצעיר, כפי שהיה מאז ומעולם. {"זה נוער זה???) לפחות הגוגל, הויקיפדיה או הרובוט של AI מצויים בידם, ממש בכיסם. אפשר לתקתק כמה שאלות ולהשלים את החסר. מה שלא תהיה איכות החומרים של הזיכרון הקולקטיבי הנשלפים בכמה שניות על מסך הטלפון החכם, בכל זאת זוהי התחלה. זוהי דווקא מחשבה מנחמת.
בשעור שהתקיים במכללה הזכרתי את המערכה על גוש עציון באייר תש"ח. כמה תלמידות חובשות שביס ידעו על כך משהו... לכל הכיתה הצעתי לחפש בטלפון כל מידע שיוכלו למצוא בחמש דקות. היה שקט בכיתה. חשתי בחדר גל של שביעות רצון ממני, שאני מכבדת את הטלפונים ולא מזלזלת בהם. הורגשה הנוחיות של התלמידות והתלמידים עם המדיום והיה דיון מעניין אחר כך. גם אי הדיוקים המקריים והמכוונים הם נושא ראוי לדיון אקדמי. רק הכלים הם אחרים.
