לב מדמם: 'אימהות אבודות' – סרט ומחשבות
פרופ. עמיה ליבליך | 13/8/2022 | הרשמו כמנויים
הפנייה לסרט הדוקומנטרי "אימהות אבודות"בבימויה של ציפי ביידר, העוסק בנשים שמסרו את התינוק/ת שלהן לאימוץ לפני שנים רבות, קיבלתי משני מקורות. הראשון היה מאבי אופיר, העובד הסוציאלי שהנחה את קבוצת האימהות הזו, מיזם מקורי לחלוטין, ובמקרה לגמרי השתתף אצלי לאחרונה ב"קפה מוות". והשני, שהתרחש כשבוע לאחר מכן, היה מהרב-דוקטור איריס יניב, שאותה ראיינתי לצורך מחקר שאני עורכת כעת. כפילות זו גרמה לי לעצור במירוץ החיים, ולפנות מקום לצפייה. וזה היה שווה כל רגע ויותר!
אנחנו רגילים לחשוב על תופעת האימוץ משתי נקודות מבט: של הילדים המאומצים, ושל הוריהם המאמצים. הפסיכולוגיה של הילד המאומץ נדונה הרבה בספרות ובפרקטיקה, כולל ילדים מאומצים ישראלים, או שמיובאים אלינו מארצות רחוקות ומתרבויות זרות. עולמם של הורים מאמצים אף הוא תואר ונחקר מנקודות מבט רבות. בארץ מקובלים סלקציה, הכשרה ומעקב על הורים מאמצים, עד שהם זוכים לקבל ילד ממשרד הרווחה לידיהם. בנוגע לאימוץ חוצלארץ – רב הנסתר על הגלוי. פוליטיקה, כספים ושחיתות מעורבים לפעמים, אך המעוניינים לאמץ מוצאים בדרך כלל רשתות מידע שמסייעות במהלך המורכב הזה.
אבל ישנה זוית פסיכולוגית וסוציולוגית שכמעט ואינה מטופלת – וזו של האימהות שמסרו את הילד שנולד להן לאימוץ. האם זה נעשה מיד אחרי הלידה? האם זה נעשה בהסכמה מלאה של האם? איך זה קרה ומדוע? ומה מקומה של עובדה זו בהשתלשלות חייה של האם 'המוסרת' בהמשך? מפעם לפעם מסופר בתקשורת או בשיחות בינאישיות על ילדים מאומצים ש"פתחו את התיק" וניסו, לא תמיד בהצלחה, ליצור קשר עם האם או ההורים הביולוגיים. שאלת השאלות של המאומץ היא כמובן: מדוע מסרת אותי? מדוע לא גידלת אותי בעצמך?
בסרט שיצרה ציפי ביידר, בעצמה בת מאומצת, מתועדת קבוצת אימהות ביולוגיות של ילדים שנמסרו לאימוץ, הפועלת כקבוצת טיפול ותמיכה וממשיכה במפגשיה כשנה. הנשים נפגשות לדבר ולשתף זו את זו בתחושות שיש להן עתה, שנים רבות אחרי ה'מסירה' הקריטית שעשו, רובן, בגיל צעיר מאוד. התגובה הראשונית שלי לסרט הייתה: סוף סוף! הנה מישהו מביא את קולן של נשים אלה, שהן כמובן חלק בלתי נפרד במשולש של אם ביולוגית-ילד-אם מאמצת.
הסיפורים שונים מאוד זה מזה. כולם סיפורים קשים על נעורים של בורות, ניצול, אונס, סמים, וכדומה. אבל כל הנשים שבסרט שיקמו את חייהן מאז, יש להן משפחות וילדים, עבודה וקשרים. כולם מרגישות קשר עמוק עם הילדים האבודים שלהן, ורצון עז, מלווה בחרדה, להיפגש איתם ולזכות לסליחתם על 'הנטישה'. אבי המנחה אומר להן שראשית עליהן לסלוח לעצמן... ואכן התמרת הכעס והבושה לחמלה עצמית היא הנרטיב העמוק של הסיפור והסרט.
מאוד המתרשמתי מאחת הגיבורות שסיפרה כי את ילדתה לקחו ממנה בלא הסכמתה לפני 50 שנה!!! הבת לא פתחה את תיק האימוץ ולא התוודעה לאמה מעולם. האם, שהיא בת 70 כעת, שואלת בראשית הסרט: אז ככה אמות, בלי לדעת מה עלה בגורלה של בתי? האם היא חיה בכלל, והאם חייה טובים? האם יש לי ממנה נכדים? בזכות הגיבוי, האומץ והסיוע שקיבלה בקבוצה, ובזכות הפייסבוק שהפיץ את ידיעת החיפוש בעולם - היא מצליחה לאתר את הבת, החיה בדרום אפריקה. הסרט מסתיים במפגש מרגש בין השתיים. כך מקבל הסרט נופך של 'הפי אנד', אם כי ברור שזוהי רק זוית אחת במכלול.
בסך הכל שוזר הסרט בצורה מופלאה את הסיפור המציאותי/חברתי, העולם הפסיכולוגי, והמדיום של המצלמה והקולנע. הרבה חומר למחשבה.
